החנות ב"גינה של יהודה" במושב רשפון נסגרת הבוקר. בימים הקרובים מקווים לקטוף את יבול הירקות האחרון - כרובית סגולה, ברוקולי, שום, דלעת ערמונים, ירוקים, חסות, כרישה ותירס מתוק – והחלקה שבה מגדלים את הירקות האורגנים בשנתיים האחרונות תפונה ותוחזר לבעליה.
1 צפייה בגלריה
יהודה ואבי. "השקענו הרבה ורצינו להשקיע עוד"
יהודה ואבי. "השקענו הרבה ורצינו להשקיע עוד"
יהודה ואבי. "השקענו הרבה ורצינו להשקיע עוד"
(צילום: טל שחר)
קראו גם >>>
"כל הירקות שיש לנו בשדה חייבים להיקטף!" אומרים בעלי הגינה יהודה סטליק ושותפו אבי כהן, שהכריזו על מבצע קטיף בהתנדבות וחלוקת התוצרת לנזקקים. השניים מודים לעובדים ולמתנדבים, "צוות גיבורי העל שעבד כאן בחמסין, בברד ועמד בכל האתגרים שהמציאות הכתיבה. יחד עבדנו את האדמה באהבה ואכפתיות. ראינו איך הטבע יודע להחזיר אהבה בשפע, יופי עוצר נשימה ובירקות בריאים".

עסק מרוויח

הכל החל לאחר שיהודה סטליק (71), דור שני למשפחת חקלאים ברשפון, בוגר פנימייה חקלאית, אחד ממגדלי הירקות הגדולים בארץ ("מלך המלפפונים והבצל"), בעל חברה לשיווק כלים חקלאיים ומנהל אגודה חקלאית בדרום, החליט לצאת לפנסיה. אחרי שחרש את העולם יחד עם אשתו והצטרף לחוג ציור, חש שהפנסיה לא ממש בשבילו, ועם החופש הגיע הגעגוע לאימא אדמה. החזרה שלו לפעילות חקלאית הייתה הדרגתית – תחילה עסק בהקמת גינות אורגניות לכמה מחברי המושב וגינה עבור ילדי המושב, ורק אז, לאחר שהכיר בחשיבותה של החקלאות האורגנית והנקייה מרעלים לבריאות ולאיכות הסביבה הקים את מיזם "הגינה של יהודה".
הוא שכר חלקות מבעלי קרקעות פרטיים ברשפון (שעד אז שימשו בעיקר כמזבלה) בשטח, בנה חממות, שתל 30 סוגי ירקות ועלים ירוקים, פתח במקום דוכן קטן לשיווק התוצרת הטרייה לתושבי הסביבה. "לא פתחתי את המיזם מטעמי פרנסה, אני כבר מסודר. כל מה שרציתי - זה להעסיק את עצמי כמה שעות ביום", הוא מספר, "להקים עסק קטן שיכסה את ההוצאות, ואולי יניב רווח קטן, העיקר שלא יכניס אותי להפסדים. בשנה הראשונה הפסדנו ואחר כך התחלנו להרוויח. הלקוחות התלהבו, העסק התפתח והתחיל להיות גדול עליי. הייתי צריך לקחת עוד עובדים. העסקתי רק ישראלים, ובהם כמה פליטי הייטק".
גם שותפו בשנה וחצי האחרונה הגיע מההייטק. אבי כהן (49) תושב אודים, נשוי ואב לשלוש, עשה כבר שני אקזיטים מחברות שבבעלותו – תחילה מחברה לפתרונות מחשוב לארגונים ואחר כך מחברה למחשוב ענן וסייבר. "יהודה הוא הדוד של אשתי ליבי והחלטתי להצטרף אליו", הוא מספר, "למה? כי זה כייף לגדל ירקות. העסק שיהודה הקים היה עסק קטן, הצטרפתי ממש לפני שהחל משבר הקורונה, עם ההתלהבות של הלקוחות בסגר הראשון (את הקטיף והמשלוחים עשינו בעצמנו), הבנו שעלינו להגדיל את שטחי הגידול. שכרנו עוד שטחים, השקענו בציוד, צירפנו עוד עובדים שנפלטו ממעגל העבודה בגלל הקורונה, הקמנו מערך משלוחים וחנות אינטרנטית. לסגר השני כבר הגענו יותר מוכנים".
"כשאבי הגיע לעסק ואמר לי שזה החלום שלו", מספר יהודה, "אמרתי לו: ב'הייטק עובדים המון שעות ומרוויחים המון כסף, בחקלאות עובדים המון שעות אבל אין סיכוי להרוויח המון כסף'. לאנשים שרצו להשקיע בחקלאות הייתי תמיד אומר זו הדרך הטובה ביותר לבזבז כסף. במקרה שלנו פיצחנו את הנוסחה, והוכחנו שאפשר להרוויח מחקלאות. אפילו חילקנו עודפי תוצרת בחינם לנזקקים. ראינו שלקוחות מעוניינים בהגדלת המגוון, התחלנו למכור גם ירקות ופירות אורגניים של מגדלים של אחרים, שמן זית, וגם שתילים ועצים, ורצינו להתקין מקרר ולמכור גבינות, השקענו כסף ורצינו להשקיע עוד".
אז למה לסגור?
"העסק גדל, ושמים לנו מקלות בגלגלים", אומרים יהודה ואבי. "המועצה האזורית חוף השרון מתנגדת למסחר על שטח חקלאי ולא נותנת לנו היתרים. כל עוד הייתה קורונה לא הקפידו. שמנו סככה כדי להגן על הלקוחות מפני גשם, הכריחו אותנו לפרק אותה, הכשרנו חניון מסודר על חלק מהשטח שלנו – למכוניות של הלקוחות ולאוטובוסים של התלמידים שבאו לגינה ליום פעילות (להרגיש את אימא אדמה וגם לסייע בניקוי השטח מעשבים), אבל הכריחו אותנו להרוס אותו. יש לנו עמוד חשמל בתוך השטח, לא התירו לנו להתחבר אליו כדי לקבל חשמל והיינו צריכים למשוך כבל מהמושב, רצינו לבנות חדר קירור וחדר אריזה ולא התירו לנו. מבחינה חוקית אי אפשר להסדיר את העסק במקום הזה. פקחי המועצה מאיימים שיוציאו לנו צו סגירה. כל הזמן מציקים לנו ושמים לנו ברקסים.
"לא נעים לחיות כל הזמן עם אקדח לרקה. במצב כזה כבר לא כדאי למנף את העסק ולהשקיע במתכונת הזו ללא האישורים המתאימים. אז החלטנו לסגור ולחפש מקום אחר".

נשאר ברשפון

ככל הנראה, יהודה ואבי לא ימשיכו ביחד במקום החדש. "אני לא בנוי להתחיל מחדש ובעיקר לא מחוץ לרשפון", אומר יהודה, "התרגלתי להגיע לחלקה ישר מהבית באופניים או ברגל. לא אצטרף לאבי אבל אשמח לעזור לו, לא אהיה שותף עסקי".
"אני לא מפחד להתחיל מחדש", אומר אבי, "כבר עשיתי את זה כמה פעמים".
יהודה, אתה שלם עם הסגירה?
"שאלה טובה. אני כבר בן 71 וכל חיי עבדתי בחקלאות. תושיב אותי עכשיו על טרקטור ואני מוכן לעבוד ברצף 15 שעות. תגיד לי לשתול כרובית, ואעשה זאת בכיף. מצד שני, בשעתו כתבתי לילדים שלי: 'אם עוד פעם אנסה לחזור לחקלאות – תאשפזו אותי באברבנאל'. מה שבטוח, לא אשב בבית".
המועצה האזורית חוף השרון: "המועצה פועלת בהתאם לחוק התכנון והבניה. המועצה אינה 'מציקה' ואינה 'שמה מקלות בגלגלים' לאיש, אלא אוכפת את החוק. הוועדה לתכנון ובניה יכולה לאשר פעילות עסקית, הכוללת מכירה ומסחר רק במקומות בהם ייעוד הקרקע מאפשר זאת ואינה יכולה לאפשר זאת בקרקע שייעודה חקלאי או אחר".