חובבי הכדורסל הישראלי בוודאי זוכרים היטב את קורי קאר, אחד הזרים היותר טובים שנחתו בליגה שלנו. קאר הגיע לישראל לפני 18 שנה, ומאז שיחק בלא פחות מ-12 מועדונים מקומיים, והפך עם השנים לישראלי לכל דבר, ודאי וודאי אחרי שהתאזרח בשנת 2009.
קאר אמנם יחגוג 43 בעוד חודשיים, אבל עד העונה האחרונה הוא עדיין שיחק באופן פעיל בליגה הארצית. בקיץ האחרון הוא נרתם לאתגר שהציבה בפניו הנהלת בנות הרצליה, ולראשונה בחייו יעמוד על הקווים כמאמנה של קבוצה בליגת העל לנשים.
אלא שהסיפור הזה מקבל טוויסט נוסף, כשלעלילה מצטרפת השחקנית הצעירה של הרצליה, טיארה לוין. הגארדית בת ה-18 נחשבת לאחת השחקניות הבולטות בארץ לגילה, אבל היא גם ממש במקרה הבת של קורי, המאמן החדש של הקבוצה.
עושים את ההפרדה
הכל החל בקיץ, כשראשי בנות הרצליה חיפשו מאמן במקום גלעד כץ, שעזב את הקבוצה לאחר ארבע שנים על הקווים. את עיניהם צד קורי קאר, שערך אימונים אישיים לבתו באולם "היובל", ובהנהלת המועדון החליטו שזהו האיש המתאים להוביל את הרצליה בעונה הקרובה.
"הקיץ התחיל עם כמה הצעות", מספר קורי. "היתה פגישה עם עמית הלמן ואיזי צ'ינאו לגבי עבודה עם הבנות. הם מכירים אותי, כי ראו אותי עובד עם טיארה. קראו לי ולקחתי את הג'וב מיד. אני עובד כבר כמה שנים בכל מיני מסגרות, בעיקר של אימונים אישיים וקבוצות קטנות, ועכשיו נוצרה ההזדמנות לעבוד כאן, ומבחינתי זה אתגר נהדר".
ואז הבנת שאתה הולך לאמן את הבת שלך.
קורי: "כן, ואין עם זה שום בעיה, להיפך. אני מאמן את טיארה מאז שהיא ילדה, ויש לנו הבנה ברורה לגבי מה קורה במגרש ומה מחוץ למגרש. בבית היא כל הזמן משתיקה אותי, ואומרת לי 'אל תדבר עכשיו על כדורסל, תשאיר את זה בחוץ'. לי כמובן קשה מאוד לא לדבר כל הזמן על כדורסל, אבל אלה החיים שלנו. אנחנו יודעים להפריד מצוין בין העובדה שאנחנו אב ובתו לכך שאנחנו מאמן ושחקנית".
טיארה: "על המגרש הוא המאמן, ובבית הוא האבא ולפעמים אני המאמנת שלו. וברצינות, כשאבא קיבל את המינוי שמחתי מאוד. קודם כל בעבורו, ועל ההזדמנות שהוא קיבל. זה צ'אנס אדיר לאמן קבוצה ואני מאושרת בשבילו. אישית, ודאי שהיו לי רגשות מעורבים, כי זה יכול ללכת לצד טוב וגם לצד פחות טוב, כך שיש לנו אתגר. בינתיים אני נהנית מאוד מהעניין. אני מאמינה שהכל יעבור בצורה מצוינת".
איך הבנות בקבוצה הגיבו?
"הן לא עשו מזה עניין. הן חושבות שזה די מגניב, אבל לא היתה יותר מדי התייחסות לעניין. הן יודעות שנעשה את ההפרדה בין הבית למגרש. כאן הוא המאמן שלי, ובבית הוא אבא שלי. הן יודעות גם שמה שקורה לי אתן ומה שקורה בחדר ההלבשה נשאר בינינו ולא יוצא החוצה. אני כמו כל שחקנית. לא יהיו לי כמובן שום פריבילגיות, אהיה אחת מכולן ואצטרך להוכיח את עצמי".
קורי, אמנם אימנת את טיארה מתחילת דרכה, אבל עכשיו זאת מסגרת קבוצתית ותחרותית, ובעבורך זאת גם טבילת אש ראשונה כמאמן ראשי. איך זה יעבוד?
"שום דבר לא ישתנה. טיארה ואני עושים עבודה נהדרת יחד כבר שנים כאבא ובת וכמאמן ושחקנית. אנחנו חיים את המצב הזה שנים ארוכות. מובן שטיארה תהיה כאן כמו כל השחקניות האחרות, עם כל היחס, החוקים וההתנהלות המצופה מכל אחת אחרת. היא תצטרך להוכיח את עצמה. היא יודעת שהיא לא תקבל ממני שום הנחות, אלא תצטרך להסתדר ולהביא את עצמה למקומות הנכונים. אעזור לה להוציא מעצמה את המקסימום, כמו מכל השחקניות האחרות".
לא מוטב היה מבחינתך, שהיא תשחק בקבוצה אחרת עם מאמן שאינו אבא שלה?
"היא כל הזמן התאמנה עם מאמנים אחרים, אז עכשיו במקרה זה יהיה גם אבא שלה".
וזה יכול להיות כאב ראש לא קטן בשבילך, לא?
"ממש לא. נתמודד עם הכל. אני מאמן את הקבוצה, היא שחקנית בקבוצה וזה הכל. אני לא מאמן כאן מישהו באופן אישי אלא קבוצת נשים. אני חושב שטיארה והבנות ראו כבר מהאימונים הראשונים את היחס שלי, ואת הדרך שבה אני מתנהל. הכל יהיה מקצועי".
ברור לך שכל דקה שלה על המגרש תיבחן בזכוכית מגדלת בגלל הקשר המשפחתי.
"היא תהיה טובה - היא תשחק, כמו כולן. היא יודעת את זה. היא תצטרך להיות הכי טובה שהיא יכולה, בלי קשר לשום דבר אחר. אם היא תתקדם ותציג יכולת טובה, היא תשחק יותר, ואם היא תתקשה, אדאג לעזור לה לתקן דברים כדי שהיא תוכל תשחק. כך אני רוצה למען כל הבנות בקבוצה. חלק מהשחקניות שלנו צעירות, וצריך לעזור להן להתקדם. הישראלית עם הכי הרבה ניסיון היא בסך הכל בת 24, מרים חנון. יש לנו חמש ישראליות צעירות שכל אחת מהן יכולה לשחק".
טיארה: "הבנות מכירות אותי משנה שעברה, שיחקתי עם הנערות וגם התאמנתי כבר עם הבוגרות. אני סומכת עליו ואני יודעת שהוא יעשה הכל במקצועיות, ומה שמגיע לי זה מה שאקבל. אם לא אהיה מספיק טובה ולא אוכיח את עצמי באימונים, לא אקבל דקות. אני שחקנית צעירה ואצטרך להוכיח שאני ראויה לקבל דקות".
אבא הוא גאווה
ביוני השנה חגגה טיארה 18. מגיל צעיר התרוצצה באולמות בארץ וצפתה בביצועיו של אבא קורי. קאר זיהה אצל בתו את הכישרון והחל לעניין אותה במשחק, אבל בהתחלה זה לא הלך בקלות, ונדמה שבלי הדחיפה מאבא טיארה לא היתה הופכת לשחקנית כדורסל.
קורי: "כשטיארה היתה קטנה היו הרבה תחומים שהתעניינה בהם, וכדורסל היה עוד משהו שהיא עשתה. הייתי צריך קצת לעודד אותה להיכנס לזה, כי ראיתי את הכישרון ואת הפוטנציאל הטמון בה, וניסיתי לעזור לה. הצד המנטאלי חייב להיות צמוד לכישרון, ואם שני אלה מתחברים אפשר לעשות דברים מדהימים".
טיארה: "ראיתי הרבה משחקים של אבא, אבל כשהייתי ילדה לא ממש הייתי בעניין של כדורסל. התחלתי לשחק בגיל עשר, ועד אז זה לא ממש עניין אותי. גם בשנים הראשונות ששיחקתי עדיין לא הייתי ממש בתוך הכדורסל. בשנים האחרונות זה השתנה, בדרך למדתי מאבא המון. הוא נתן לי הרבה מוטיבציה וכיוון אותי, אבל עברתי כמובן גם תהליך עם עצמי. התבגרתי ולקחתי ברצינות את כל העניין של הכדורסל".
קורי: "טיארה התבגרה מהר ונהייתה עצמאית, והיא מתחילה להבין יותר את החיים ואת משמעותם. היא עברה תהליך עם הכדורסל, ואני חושב שבשלוש השנים האחרונות היא החלה ליהנות מאוד מהמשחק, מה שהיה לה קצת חסר לפני כן. עכשיו רואים את זה עליה וזה כיף. היא מוכשרת ואתלטית, ותמיד היה לה הכישרון, עכשיו אני חושב שהיא מתחילה לממש אותו. היא עושה עבודה די טובה עד עכשיו. אני חושב שהיא גם נעשתה תחרותית יותר, וזה גם דבר שעוזר לה גם בחיים עצמם. היא אשה צעירה שבונה את עצמה ומתפתחת, ואני כאבא וכמאמן מנסה לעזור לה בדרך הזאת, אבל היא ילדה גדולה ויודעת מה היא עושה".
קאר הגיע לארץ בתחילת המילניום והפך לזר אהוב במיוחד. התשוקה למשחק, היכולת הטובה ובעיקר האישיות הכובשת הפכו אותו לשחקן מוערך כל כך, שאפילו נכנס לרשימת 100 הקלעים הגדולים של הליגה הישראלית בכל הזמנים, עם 2,688 נקודות שמציבות אותו במקום ה-90 המכובד.
"זה כבוד גדול לגדול לאבא שטיפח קריירה מרשימה כל כך כאן", אומרת טיארה. "זה ליווה אותנו כל הזמן. אבא עשה דברים מדהימים. הוא באמת מקבל כאן המון אהבה, יודעים להעריך את כל מה שהוא עשה בכדורסל הישראלי, וברור שבעבורי זאת גאווה ענקית. כשהתחלתי לשחק הוא עזר לי מההתחלה. היינו צופים במשחקים, וכל כמה שניות הוא היה עוצר ומסביר לי משהו".
רצית להוכיח לאבא שגם את יכולה?
"לא ממש. זה לא עניין של להוכיח לאבא משהו, אלא להוכיח לעצמי שאני יכולה לעשות דברים".
הבעיה עם הצבא
בישראל פגש קאר את אילנה לוין, פיזיותרפיסטית במקצועה, והשניים הפכו לזוג. לזוג נולדה תינוקת חמודה העונה לשם טיארה. לקאר עצמו זוג תאומים בני 19 מנישואים קודמים. השניים מתגוררים בארצות הברית, והמשפחות מצויות בקשר טוב.
טיארה: "אמא היא פיזיותרפיסטית שגם מטפלת בנו. היא וונדר-וומן אמיתית, מדהימה. אין עליה".
מה היא חושבת על כך שתעבדו יחד?
קורי: "היא מעודדת מאוד. היא יודעת שזה יסתדר על הצד הטוב ביותר. היא יודעת שזה אתגר גדול ומעניין לטיארה. היא תומכת כל הזמן בכל ההחלטות שלנו".
הסוגיה המרכזית המעסיקה את המשפחה בימים אלה היא הגיוס של טיארה. בנובמבר הקרוב היא אמורה להתחייל, והעובדה שטרם הוסדר מעמדה כספורטאית מצטיינת, שיסייע לה להמשיך לעסוק בכדורסל בצורה רציפה, טורדת את מנוחתם של הקארים.
"אני אמורה להתגייס בנובמבר, ואין לי עדיין מעמד הספורטאית שיעזור לי", אומרת טיארה. "הוועדה הבאה מתכנסת רק בינואר, וכרגע לא מוכנים לדחות לי את הגיוס, כך שאני די בבעיה. אנחנו מנסים לסדר את זה, אבל הכל עדיין לא ברור. אני באמת מקווה שדברים יסתדרו בסופו של דבר, ושאוכל לשחק העונה בצורה סדירה. אם לא, זאת תהיה בעיה גדולה".
קורי: "אני חי כאן די שנים כדי להבין את החשיבות בכך שכל אחד צריך לשרת בצבא כדי להגן על המדינה. מה שאני לא מבין זה מדוע, כשיש הזדמנות לקדם ספורטאי, בכל ענף ולא רק בכדורסל, הכל תקוע, והוא נתקל בקשיים. הספורטאי יכול לייצג את המדינה, לתרום לה ולשרת אותה בצורה משמעותית לא פחות מהשירות הצבאי. אני חושב שהמדינה צריכה לקדם ולעזור לספורטאים. אנשים בארץ רוצים לראות גם הישגים ספורטיביים, והמדינה צריכה לתמוך בכך. בארצות הברית בגיל 18 הולכים לקולג' ולאוניברסיטה, גם לומדים וגם מתפתחים כספורטאים. בארץ מגיעים לגיל הכי חשוב מבחינת בניית הספורטאי והפיכתו מנער למקצוען בוגר, ויש עניין הצבא שלא פעם קוטע את הרצף הזה. שוב, אני לא נגד כמובן, חשוב מאוד לשרת, אבל צריך להגיע להסדר שיעזור לשני הצדדים. אם היא לא תקבל את הספורטאית המצטיינת היא תוכל פה ושם להתאמן, אבל לא תוכל לשחק כנראה בצורה סדירה, וזה יכול לפגוע בדרך שהיא עשתה עד עכשיו. אני מבקש מהצבא: אנא עזרו לטיארה לקבל את ההזדמנות. יש הרבה ספורטאים בעלי פוטנציאל שהדבר הזה פשוט גמר להם את הקריירה". טיארה: "אחרי שנבחרת העתודה זכתה באליפות אירופה דיברו על ליגת עתודה של בני 18 עד 21 לבנים ולבנות, וזה היה יכול להיות מדהים, אבל בינתיים זה לא קורה. בינתיים אני מנדנדת לצבא, אין לי כל כך ברירה. אני מקווה שזה יסתדר בסוף. אולי אקבל תפקיד קרוב שאוכל להגיע לאימונים, אבל זה יהיה מוגבל מאוד".
אני וג'ורדן
קאר נולד בארקנסו ושיחק באוניברסיטת טקסס-טק. הוא נבחר על ידי קבוצת אטלנטה הוקס בדראפט של עונת 1998, כבחירה מספר 49, והועבר בטרייד לשיקאגו בולס, בדיוק בעונה שבה פרש מייקל ג'ורדן בפעם השנייה.
"הגעתי לבולס בדיוק בסיום העונה שבה ג'ורדן זכה בתואר האחרון שלו", נזכר קאר. "היתה לי ההזדמנות לשהות אתו ועם יתר השחקנים המדהימים של אותה התקופה בקיץ, בטרום העונה. זאת היתה חוויה אדירה בעבורי. שיחקתי ברמה הגבוהה ביותר וצברתי חוויות ענקיות מעונת ה'רוקי' ההיא. ג'ורדן אדם מדהים, תחרותי, ואישיות אדירה. הוא אהב לתת טיפים לשחקנים צעירים. למדתי ממנו לא מעט ברגעים שבהם היינו יחד. בזכות דברים שהוא אמר לי, וכמובן בזכות זה שעקבתי אחריו כל הזמן, הצלחתי למשוך את הקריירה שלי עד גיל מאוחר. הצד המנטאלי אצל ג'ורדן היה פשוט אדיר. הוא שיחק עד גיל 42, למרות הפרישות והטרגדיה שעבר עם אביו".
מה למדת ממנו?
"למדתי איך להביא מעצמך את המיטב בלי קשר לגיל שלך, וכך תהיה מוערך לאורך הקריירה, ובכלל בחיים. הדבר הזה עזר לי בחיים. זה גם עזר לי להיות סבלני בכדורסל ובחיים. כדי לקבל את התפקיד הראשון שלי כמאמן הייתי צריך את הסבלנות. זה לא דבר שקורה בדרך כלל - שחקן ממוצא אפרו-אמריקאי שמקבל כאן תפקיד כמאמן ראשי. אני מוחמא מאוד ומודה לכל מי שהאמין בי. אני מודה למדינה ולאנשיה. עכשיו אני צריך להוכיח את עצמי".
טיארה, עד לאן אבא יכול להגיע בתחום האימון?
"אבא תמיד היה מאמן מדהים. הוא יכול להגיע הכי רחוק שיחלום. כל אחד שעובד אתו אומר עליו שהוא מאמן שעובד בצורה אחרת. אוהבים אותו. הוא בעל מנטאליות שונה מעט, ולדעתי הוא יכול להתקדם הרבה מאוד בתחום האימון".
קורי, אתה כבר הרבה שנים בארץ, אבל נראה לי שלא דבקה בך החפיפניקיות הישראלית.
"יש כאן לפעמים ניסיונות לקיצורי דרך, אבל בסך הכל מנסים לעשות את הדברים בצורה טובה. יש מאמנים ישראלים טובים מאוד, ואני מעריך אותם. אני בא ממנטאליות שונה מעט בנוגע לבסיס שקיבלתי בכדורסל, ואני רוצה להביא את זה לידי ביטוי עכשיו כמאמן".
אתה מתחיל באימון נשים, אבל בהמשך תרצה גם לאמן גברים?
"מבחינתי ממש לא משנה אם אני אאמן נשים או גברים, אאמן באותה הצורה והכי טוב שאני יודע. יש כמה דברים מנטאליים שונים בין אימון גברים לאימון נשים, אבל הצד המקצועי זהה. אני רק רוצה להצליח. נכנסתי בדלת ועכשיו אני צריך להראות שאני טוב".
מי המאמנים שהם השראה בעבורך?
"עבדתי עם מאמנים לא מעטים, אבל אציין שלושה שהשפיעו עליי. אריאל בית הלחמי, שיחד אתו הבאנו את אשקלון לפסגת הכדורסל הישראלי; ארז אדלשטיין, שממנו למדתי המון על היכולת ליצור קבוצה, להדביק את השורות וליצור משמעת, והשלישי הוא שרון דרוקר, אדם חכם מאוד וחזק בצד המנטאלי".
אתה מתגעגע למשחק?
קורי: "תמיד. אני מת על המשחק הזה, אבל הברך שלי כבר מקשה עליי. אהיה בקרוב בן 43. אני עדיין יכול לשחק בליגה הארצית, ואם ממש ארצה גם בלאומית, אבל נראה לי שזה מספיק. צריך לדעת מתי להפסיק. יש סיכוי שאשחק בליגה א' בבת ים או בחוף השרון, רק בשביל הכיף והכושר, כל עוד זה לא יפריע לי".
אתה מרגיש ישראלי לכל דבר?
"לגמרי. תמיד קיבלתי כאן יחס נהדר. ידעו להעריך אותי, ואני מודה לכולם על כך. למדתי המון על המדינה ועל הישראליות. זאת מדינה מדהימה עם חיים מטורפים. מתמודדים עם הרבה מאוד דברים וסוגיות שהעולם משתדל לא לעסוק בהן. ישראל מדינה חזקה שמסוגלת לספוג את כל הדברים מסביב ולהתמודד אתם. למדתי מהר מאוד שכל מה שרואים מבחוץ על מה שקורה כאן הוא רחוק מהמציאות. החברים בארצות הברית היו שואלים אם אני מפחד שיעופו טילים על הבית שלי, הם לא הבינו את החיים כאן באמת".
טיארה: "אבא יכול להיות שגריר נהדר של מדינת ישראל".
קורי: "אני באמת נהנה בישראל, אחרת לא הייתי כאן כל כך הרבה שנים. לי ולמשפחה שלי טוב כאן".
טיארה: "כל חיי גדלתי כאן ואני ישראלית לכל דבר. באותו הזמן, אני גם סופגת בבית את המנטאליות האמריקאית. אני מרגישה שיש בי הצד הישראלי, שבינתיים יצא לי לפתח כאדם וכשחקנית, ויש הצד האמריקאי שעוד לא יצא לי לפתח, ואשמח שגם זה יקרה. אני רוצה לקבל את ההזדמנות בחיים לגור שם ולחשוף את עצמי לצד האמריקאי, אבל בינתיים אני כאן".
