"מטורף שעברה רק שנה. עברה רק שנה ועברו חיים שלמים. בשנה הזו למדתי שאסור להגיד לסרטן שהוא כבר נגמר, אבל מותר להילחם בו בכל הכוח. בשנה הזו קיבלנו את הדבר שהכי רצינו כל חיינו - את אוֹרי הפיצקי שלנו, האור של חיינו, ועם הלידה שלו קיבלתי עוד מתנה, כימותרפיה והרבה ממנה".
4 צפייה בגלריה
אורית ז"ל עם הבן אורי. "קראנו לו אוֹרי, השם הכי טריוויאלי, אבל הוא הבן של שנינו, אורית ואור - הוא, היא ואני ביחד"
(צילום: פרטי)
כך כתבה לפני כמעט שלוש שנים ד"ר אורית מוסינזוןלאופר, אשת ההיי־טק, יזמת, ממייסדי חברת Wix, שהלכה בשבת האחרונה לעולמה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, כשהיא מותירה אחריה בעל וילד בן שלוש.
"ב־45 שנות חייה הקימה אורית מוסינזון־לאופר חברות היי־טק, עשתה אקזיטים, ניהלה בנק השקעות, הרצתה בכל העולם, עשתה דוקטורט, התחתנה שלוש פעמים, הביאה ילד, התנדבה עם ילדים חולים, תרמה כספים, נסעה כמו משוגעת, לא ישנה בלילות, לא ישנה בימים, צפתה במקביל בשלושה מסכי טלוויזיה, קנתה פאב, כל הזמן ידעה מה קורה עם כולם, טיפלה בכולם, זכרה את כולם, והמשיכה באותה נחישות של גיל 16 לאכול סוכריות כאילו היו אוכל של ממש", כך כתבה לזכרה חברתה ד"ר מיה טבת־דיין.
שעטה קדימה
אורית מוסינזון נולדה ברמת השרון, בת למשפחה שורשית שתולדותיה נרשמו בדפי היסטוריה: סבא רבא שלה היה ד"ר בן ציון מוסינזון, ממייסדי תל אביב ומנהל גימנסיה הרצליה במשך כ־30 שנה. כפר הנוער "מוסינזון" בהוד השרון קרוי על שמו. הסבא שלה היה הווטרינר ד"ר דוד מוסינזון, שנהרג ב־1938 ממוקש שהתפוצץ עליו ועל חיים שטורמן ואהרון אתקין. על שמם נקרא גן השלושה (הסחנה). הוריה של אורית, רות ואילון, עדיין מתגוררים בבית שבו נולדה בשכונת נווה רום.
אורית מוסינזון־לאופר היא בוגרת בתי הספר גולן, עלומים ותיכון רוטברג במגמת פיזיקה. "בחטיבת הביניים היא רצה למועצת התלמידים הבית ספרית וניהלה קמפיין בחירות כמו באמריקה", נזכר אביה. "כשהיתה בת 16 החלה לכתוב בעיתון הנוער "ראש 1". את עבודת הגמר שלה במגמה לפיזיקה עשתה במכון וולקני. היא היתה הישגית מאוד, טיפוס חברותי, עם חברות שנשארו איתה מתקופת הגן".
"היינו חברות מגיל ארבע, מגן רימון", מספרת חברתה דנה הורוביץ, כיום תושבת הרצליה. "אחר כך למדנו יחד מכיתה א' ועד כיתה י"ב. באחד הימים, כשכל תלמידי הכיתה הבריזו מהשיעור ונענשו, רק אני נשארתי שהמתינה למורה. כשכולם החרימו אותי ולא דיברו איתי שבוע, אורית אמרה לי: 'אל תקחי ללב, איפה הם יהיו בעוד 20 שנה, ואיפה אנחנו נהיה?".
את התואר הראשון והשני במנהל עסקים עשתה מוסינזון באוניבריטה בבאר שבע ואת הדוקטורט עשתה בקליפורניה. ב־2006 היתה ממייסדי הסטארט־אפ Wix, שפיתח פלטפורמה לבניית אתרי אינטרנט ללא עלות וללא צורך בידע קודם. כיום נסחרת החברה הזו בנאסד"ק ב־11.4 מיליארד דולר. "היא עזרה בכל שלבי ההקמה של החברה", אמר השבוע מנכ"ל Wix אבישי אברהמי, בעלה אז. הרעיון להקמת החברה נולד בסלון דירתם הקטנה. "היא אשת שיווק מבריקה שפתחה את ישראל למשקיעים מהעולם. הרבה חברות היי־טק חייבות לה את קיומן".
עמיתיה ומקורביה מתחומי היזמות וקרנות ההון סיכון הוסיפו: "נשמה יזמית, חכמה, אשת עסקים חריפה שאהבה לתת עצה טובה, לעזור ולחבר לרשת הקשרים האין סופית שלה. תמיד היה לה זמן לכולם, בייחוד ליזמים צעירים, ועוד יותר ליזמות צעירות. היא שפעה חוכמה ועצות זהב, אותן חילקה לכל דורש בצורה הכי נטולת אינטרסים שאפשר".
ב־2013 אורית מוסינזון־לאופר יזמה והקימה את חברת הסטארט־אפ GetYou המציעה פלטפורמה חברתית המאפשרת למשתמשים להבין כיצד הם נתפסים בעיני אחרים. "רציתי לשבור את הסטריאוטיפים ואת הדעות הקדומות באמצעות תיקון שיפוטיות ורושם ראשוני שאינו נכון", הסבירה. היא עצמה, שהיתה צעירה, יפה ובלונדינית, חוותה לא פעם איך שפטו אותה על פי המראה החיצוני שלה. לא פעם סיפרה בצחוק איך כאשר הגיע תורה להציג את הסטארט־אפ החדש שלה מול בכירי היי־טק מכל העולם, יזמים ומשקיעים, ובעודה מסדרת את המיקרופון שעל הדוכן, ניגש אליה אחד מאנשי התחזוקה של הכנס ואמר לה: "סליחה, יש עכשיו פרזנטציה של ד"ר מוסינזון".
לב ענק
"היא היתה יפה באופן בלתי רגיל ותמיד משכה את העין", אומר אביה אילון. "פעם היא נכנסה לישיבה של מועצת מנהלים בחו"ל, כולם גברים מעונבים. עם כניסתה השתררה דממה. הם לא הבינו מה הגיע אליהם. בפעם הראשונה שהיא הגיעה להרצות בקורס באסטרטגיה שיווקית במכללת אפקה, כשהתלמידים הבינו שהיא ד"ר מוסינזון, כולם התחילו לצלם. מאותו יום הדרישה לקורס עלתה והתלמידים היו מוכנים לוותר על קרדיט, העיקר להיכנס להרצאה שלה. זה אף פעם לא העליב אותה ולא הציק לה. להפך, זה הצחיק אותה ששופטים אותה על פי המראה החיצוני שלה. המראה שלה היה בקונטרסט לרצינות המקצועית שלה והיא תמיד אמרה: 'אל תתרשמו ממראה עיניים'".
"תמיד היה פער בין המראה שלה לבין החוכמה שלה", מדגישה הורוביץ. "לא פעם היא שמעה ביטויים כמו ד"ר ברבי, אבל היא לא נעלבה כי היא ידעה שהיא חכמה ואינטליגנטית".
"כשאנשים רואים את התמונה שלי", אמרה לפני כמה שנים בראיון עיתונאי. "הם חושבים שאני קוסמטיקאית, אוהבת סלטים ונערת מסיבות, אבל כשהופכים את הפרופיל באפליקציה מגלים מה אני באמת: ד"ר למנהל עסקים, שאוכלת רק ג'אנק ומכורה לשוקולד, וגם מנכ"לית של חברה וגם הקימה כמה חברות בעבר".
"היא הציבה לעצמה מטרות והשיגה אותן", אומר אחיה הבכור ד"ר דוד מוסינזון, סמנכ"ל קופת חולים מאוחדת. "היא היתה מעורבת בהרבה מיזמים, הצליחה מאד בעולם העסקי בקנה מידה בינלאומי".
"אורית היתה מקושרת בכל העולם", מוסיף אביה. "כשסגן נשיא גוגל העולמית הגיע לארץ הוא התקשר אליה להזמין אותה לקפה".
הוריה היו גאים במיוחד ביכולת הנתינה שלה. "תמיד דאגה לאחרים, אהבה לעזור, היתה מייעצת לסטארט־אפים ללא תמורה", מספר אביה. "כששאלתי אותה למה, השיבה לי: 'הם רק בהתחלה, או שזה יחזור אליי וארוויח הרבה כסף, או שלפחות עשיתי להם טובה'".
"אנשי עסקים מכל העולם התקשרו להתייעץ איתה", כתבה השבוע חברתה הטובה, היוצרת והזמרת קרן פלס. "אני אישית הייתי עדה לשיחה שהיא קיבלה מהמנהל של ג׳סטין ביבר. לא חשוב מה יש לה בלו"ז וכמה זה 'דחוף', אחת לשבוע, כל יום שלישי, היא התנדבה בבמחלקת אונקולוגיה ילדים והם היו תמיד בעדיפות ראשונה. עוד הרבה לפני שידעה שתחלה בסרטן ותעבור מסע ייסורים שרק גיבורות כמוה יכולות לעבור".
אורית ארגנה אמנים שיבואו להופיע בהתנדבות בבית החולים שיבא, וגם ארגנה לילדים המאושפזים שם מחשבים. היא נשארה בקשר עם הורים גם לאחר שילדיהם נפטרו. כשחלתה בעצמה, והיתה מאושפזת בשיבא, אותם הורים הגיעו כדי לבקר אותה.
"אני אמא שלו"
את בעלה השלישי אור לאופר (40), ד"ר במדעי המחשב הכירה לפני כחמש שנים בערב פתוח על סטארט־אפים. הוא הרצה על סייבר, היא הרצתה על ההבדל שבין חלום למציאות בעולם הסטארט־אפ הישראלי.
"ידידה משותפת הכירה בינינו במהלך האירוע. יצאנו לאכול ארוחת ערב ולמחרת כבר עברנו לגור ביחד. התעקשתי שנגור בבנימינה. אמרתי לה שאני יודע כמה היא מוכשרת, אבל אי אפשר להמשיך לחיות באינטנסיביות שלה, שעם כל הכבוד לעשייה ולכסף, שנינו כבר מסודרים ואני רוצה אותה בבית, שנהיה ביחד", הוא אומר.
הם התחתנו בנישואין אזרחיים בקפריסין ואחרי חצי שנה התגלתה המחלה בגופה. "אחרי שעברה ניתוח לכריתת הרחם היא התעקשה להביא לעולם ילד בהליך פונדקאות. ההליך ההורמונלי האיץ את מחלתה. בתזמון מדהים, יום לאחר שהודיעו לנו על הופעת גרורות, נודע לנו שהפונדקאית נכנסה להיריון. לפני הלידה טסנו לרוסיה. היא התעקשה לטוס לשם כדי לראות את התינוק למרות שלא היתה מסוגלת ללכת. הייתי צריך להרים ולסחוב אותה על הידיים. הילד נולד בניתוח קיסרי, חיכינו בחוץ ופתאום אורית שמעה תינוק בוכה, ואמרה לי שזה התינוק שלנו. ואז הוציאו אותו. שאלתי אותה: 'איך ידעת שזה הבן שלנו שבוכה?' היא אמרה לי: 'ככה זה. אני אמא שלו'. השכיבו אותו עליה והוא נרגע. באותו רגע היא היתה האדם הכי מאושר בעולם. היא הסתכלה עליו ואמרה: 'אתה האור שלנו בעולם'. קראנו לו אוֹרי, השם הכי טריוויאלי, הכי בנאלי, אבל הוא הבן של שנינו, אורית ואור - הוא, היא ואני ביחד".
אחרי שבוע אורית חזרה לארץ להמשך טיפולים ואור נשאר להשלמת התהליכים הבירוקרטיים. "כשחזרתי עם הילד לארץ, חשתי כאבים, בקושי הצלחתי ללכת, נבדקתי וגיליתי שחליתי בסרטן האשכים, עם גרורות. עברתי ניתוח וטיפולים ואחרי שלושה חודשים הגרורות הופיעו שוב. הרופאים צפו שנותרו לי שלושה חודשים והמליצו לי לא להילחם. כשהודיעו לי שהסרטן שלי חזר ושאני צריך להתרכז בעצמי, אורית חשבה רק עליי ופנתה לכל האונקולוגים שהכירה. קיבלתי טיפול ניסיוני, וכרגע אני נקי".
מאבק עיקש
בשלוש שנותיו הראשונות אוֹרי גדל לצד שני הורים חולים. "אורית נאבקה במחלה כלביאה והיתה נחושה לעבור כל טיפול למנוע את הישנות המחלה", מספר אור. "אבל אחרי עוד ניתוח ואשפוז של חצי שנה בשיבא, הגרורות חזרו והכירורגים והאונקולוגים הרימו ידיים ואמרו שאין מה להילחם עוד. הרופאים במחלקה האונקולוגית אמרו לי שהיא נלחמה כמה שנים יותר מעבר למה שהיתה צריכה להילחם. היא בחרה לעזוב את בית החולים ולחזור הביתה. אורית לא היתה מוכנה לוותר אפילו על רבע שעה עם הילד. חמש שנים היינו ביחד, שנה אחת טובה, מדהימה, ואחריה ארבע שנים של חולי".
"בכל תקופת מחלתה לא ראיתי אותה ברגע אחד של משבר", מספרת הורוביץ. "היא לא בכתה, לא ריחמה על עצמה, לא רצתה להכביד על מי שסביבה".
"היא נלחמה בגבורה", אומר גם אביה. "מעולם לא שמעתי אותה שואלת: למה זה קרה לי? היא הבינה היטב את מצבה, אי אפשר היה לסדר אותה".
"זכיתי ללוות אותה ברגעים האחרונים, עד הסוף", כתבה פלס. "להישיר למוות מבט ולשאוף אוויר פסגות צלול של שפיות, אמונה ועוצמה. מעולם לא הגעתי לאורית כדי לעזור לה. רצתי אליה, בכל הלילות והימים, כי היא ריפאה אותי. ואהבתי אותה ולא ראיתי בה אף פעם חולה. היא היתה לי אמיתית בעולם של הבל הבלים".
שבוע וחצי לפני מותה, הורוביץ ביקרה אותה בבית. "אכלנו דוריטוס ובמבה, והיא אמרה לי: 'זה קורה', וניחמה אותי. זו היתה שיחתנו האחרונה".
שלשה ימים לפני שנפטרה, אורית אמרה לבעלה: "המוות לא מפחיד אותי, אבל זה לא הוגן שלא אזכה לראות את אוֹרי גדל".
בשבת בבוקר המשפחה התקשרה לחברתה הורוביץ וביקשה שתבוא להיפרד. "ישבתי לצד מיטתה, החזקתי בכף ידה, דיברתי אליה. בערב היא נפטרה".
"אחרי מותה", אומר אור. "שום דבר לא מעניין אותי, לא עבודה, לא אקדמיה, רק הילד. הוא הדבר הכי טוב שיצא לנו בחיים וצריך להשקיע בו".
