כשרס"ן ניר שמרי (43) מספר בכמה ימי מילואים הוא לקח חלק השנה, האינסיטנקט הראשוני הוא לצעוק: "כמה?!", ולתהות האם יש הפרעות בקו. אבל לא. שמרי, המפקד על גדוד מילואים של צנחנים, נותן את התחושה שמדובר בזן נדיר, מאלה שמחזיקים את עמודי התווך של המדינה, ובכל זאת יודעים שקרדיט לא פחות מגיע למשפחותיהם.
שמרי, שלזכותו רשומים 130 ימי מילואים בשנה החולפת, הוא שותף במשרד עורכי הדין "שבלת ושות'" - תפקיד עמוס גם מבלי לתרום כשליש מהשנה לשירות מילואים. "אם בנוסף לכל הקשיים של לעזוב את הבית, החייל מילואימניק צריך לפחד על מקום העבודה שלו, אז ירינו לעצמנו ברגל, כחברה, והמערך הזה לא יתפקד", הוא מסביר את החיים הכפולים.
איך בכלל אפשר לנהל חיים נורמליים עם 130 ימי מילואים?
"ספיציפית מדובר בשנה חריגה. עשיתי השנה קורס מג"דים וגם תעסוקה מבצעית, כך שזה יצא המון ימים. לא מדובר בכמות הרגילה שאני עושה בשנה, אחרת לא הייתי יכול לשרוד במקצועי האזרחי.
"איך עושים את זה? הרבה תמיכה מהבית, יש לי אישה מדהימה שהיא הוונדרוומן האמיתית וגם שותפים במשרד שמודעים לעניין ונותנים את הגב כשצריך".
אתה שותף במשרד עורכי דין, קרי, לא חסרה לך תעסוקה גם באזרחות. מאיפה הדרייב לזה?
"היום אנחנו כ-5 אחוזים מהאוכלוסיה שעושים מילואים, ואם מדברים על כאלה שעושים שירות משמעותי הרי שמדובר בחלק עוד יותר קטן. ובהיבט הזה, המציאות של ימינו שונה מאוד ממה שאני הכרתי כמ"מ צעיר בגדוד לפני 20 שנה. יש לזה שתי השלכות שבסוף פוגעות בחיילים שלי בגדוד וצריך להיות מודעים לזה".
למה הכוונה?
"מספר המילואימניקים לא ייגדל וזה בסדר גמור, זו הכמות שצריך. אבל בגלל שיש פחות אנשים, אז המילואימניק המצוי מאוד חריג בסביבת העבודה שלו ובחברה שהוא חי בה, כי יש מעט מאוד אנשים כאלו. ואז כשהוא נעלם לחודש מילואים, זה מאוד מאוד חריג.
"זה יוצר המון קושי שהיה פחות מנת חלקם של המילואמניקים בעבר. הדגש צריך להיות על מקומות העבודה והתפקיד שלהם והתמיכה שהם צריכים לתת למילואימניקים. החיילים שלי לא באים בגלל הטבות או כסף, אלא מבחירה.
"אני יכול להגיד באופן אישי שהצלחתי לתת את כמות ימי המילואים הזו רק בגלל שאשתי תמכה בי לאורך כל הדרך ויש לי גם חמישה בנים בבית, כך שגם עבורה זה לא פיקניק".
רק בנים, אין בנות?
"זה מה שאני יודע לעשות".
אתה יכול כבר לבנות מחלקה קטנה בבית.
"כן". הוא צוחק. "טוב יש עוד כמה שנים לזה, גם זה יהיה סרט".
התדמית של מילואימניקים בחלקים נרחבים של האוכלוסיה זה כסוג של האחרונים עם האלונקה, לא נעים להגיד, פראיירים. זה משהו שמרגישים?
"בתפקידי פיקוד בכירים מדובר במאמץ מאוד גדול. אנחנו כולנו עושים את זה מבחירה. מי שרוצה לברוח ממילואים יכול לברוח. לנו אין תחושה שאנחנו פראיירים. הצבא לא מגייס למילואים אנשים שהוא לא צריך. מהצד השני, החברה צריכה לתת את שלה. כלומר, כשמילואימניקים מבקשים לצאת לצבא, לא להערים עליהם קשיים. תנו את החופש ואל תספרו לי על עומס בעבודה, בסופו של דבר זה אפשרי.
"מעבר לזה החתך הרוחבי של המילואימניקים הוא מאוד מאוד איכותי והאנשים האלה לא אמורים להיות מעוכבים בעבודה בגלל השירות שלהם. אני מבקש לא לראות בשירות הזה כאיזשהו פגם, אלא להיפך כנקודה חיובית"
מה כיף לך במילואים?
"קודם כל האנשים. באמת מדובר בהכי טובים שיש. יש לנו גם נטייה ל'משחקי המלחמה' האלה של הגברים. אני נהנה מעצם המפגש עם מגוון כל כך גדול של דעות, אנשים מכל קצוות החברה בישראל ומדובר בסיטואציות מאוד מגבשות. זה ממשיך איתך לאזרחות".
הרצליה הכי קרובה לים וחילונית ברובה, לא בדיוק מה שאנחנו תופסים כעיר הכי קרבית שיש.
"אני לא בטוח שזה נכון. אין לי פה נתונים, אבל לאחרונה מקומות כמו תל אביב שנתפסת כמו בועה והרצליה שלא נתפסים מעוזי לוחמים, מייצרים את הכמות הכי גדולה של לוחמים. אני מגיע במקור ממושב בצפון, הגעתי לפה בעקבות הלימודים. דווקא הערים הגדולות כן מובילות במספר המילואימניקים".
אז יש לנו סיבה לגאווה?
"לחלוטין. גם מבחינת האחוזים של הקרביים והתוכניות של ההכנה לצבא. הסטריאוטיפ ממש לא משקף את המציאות".
מה אתה מרגיש כשאתה נועל את הנעליים ועולה על מדים?
"בדרך כלל אני מאוד עייף. כי אתה חייב להספיק את הכל לפני שיוצאים. אני עושה את זה כבר 20 שנה. ללכת עם מדים זו בעיני זכות, ואני לא אומר את זה כאיזושהי סיסמא, לא. בעיני זו זכות. זה משהו שלא כל אחד יכול לעשות ומהבחינה הזו אני עדיין מרגיש גאווה, בירוק".
