אפרו של פנחס כרמי עדיין ממתין בביתו בכפר מל"ל, חודש לאחר מותו. בצוואתו ביקש שגופתו תישרף ושהאפר יפוזר על קבר אביו, שנהרג ב-1948 במלחמת יום העצמאות, במהלך הקרב לכיבוש הר מירון. פנחס היה אז בן תשע.
"מגיל צעיר הוא גדל ללא אב, שכל כך חסר לו. כל השנים הוא נאלץ לשמוע על אביו סיפורים וזיכרונות מפי אחרים. פיזור האפר זו דרכו להתחבר מחדש לאבא שלו". כך אומרת אחותו למחצה שרה קורמן (70), שאביה נשא לאישה את אמו של פנחס. עכשיו ממתינים במשפחת כרמי ששניים מילדיו המתגוררים בארצות הברית יוכלו להגיע לארץ ולמלא את בקשתו.
איש העולם הגדול
פנחס, שכולם, חוץ מאמו, קראו לו ג'וני, נולד לפני 82 שנה בבית שבו נפטר, הבית הקיצוני בצפון מערב כפר מל"ל, על גבול כפר סבא. מוניציפאלית הבית נמצא בשטח כפר סבא, אבל משפחתו נמנית עם מייסדי כפר מל"ל.
הוא למד בבית הספר היסודי בכפר מל"ל ובתיכון כצנלסון בכפר סבא, את התואר הראשון עשה בגיאולוגיה באוניברסיטה העברית ובאותה עת נשא לאישה את אשתו הראשונה עבריה. הם התגוררו בכפר מל"ל, ילדו את שחר, וג'וני עבד בחברה לקידוחי נפט. ל
אחר כמה שנים הם נסעו לדרום אפריקה שם עבד ג'וני במכרות זהב ויהלומים. כשחזר לארץ מונה למנהל מכרות הנחושת בתמנע. "הייתי גיאולוג המכרות הראשון והיחידי בארץ", הוא הדגיש לפני כשנה בראיון ל"ידיעות השרון". הם התגוררו באילת, שם נולד בנו הצעיר דני.
באילת גם הכיר את אשתו השנייה, רבקה, לימים פרופסור לרפואה ולגנטיקה ונשיאת אוניברסיטת בן גוריון בנגב. לבני הזוג בת, שירה, המתגוררת כיום בניו יורק. בהמשך מונה כרמי לנהל את חברת פוספטים בנגב לייצור דשנים לחקלאות (לימים חברת בת של כימיקלים לישראל).
בגיל 40 קיבל מלגת לימודים ועשה את התואר השני במינהל עסקים ב-MIT במסצ'וסטס, ארצות הברית, וכשחזר לארץ ניהל את חברת אתא ואת חברת פקר פלדה.
בגיל 47, בעת שעבד בסיירה ליאונה שבמערב אפריקה הוא נדבק בווירוס לַאסָה, חלה והובהל במצב קשה לטיפול בארץ. למזלו, אחד מהרופאים בסורוקה זיהה את הווירוס והוא טופל בהתאם והחלים, אך המשיך לסבול כל חייו מסיבוכי המחלה. ב
שלב זה נסע לאוסטרליה שם ניהל עדרי פרות, התגרש מאשתו השנייה, עבר לארצות הברית ונישא לאשתו השלישית, פיליס, דיילת אוויר בחברת "דלתא". בפלורידה הקים עסק משגשג לגידול שרכים מתרביות רקמה. לימים הצטרפו לעסק שני בניו שחר ודני.
בנו דני: "למרות שנעדר מחיי כמעט שלושה עשורים, כל חטאי העבר נשכחו ונסלחו, ואני רואה בו כדמות המכוננת של חיי. אנחנו שושלת ילדים שגדלו ללא אבא, גם סבא שלי איבד את אביו בגיל 8. למזלי, לאבא שלי הייתה הזדמנות לתקן"
"כיוון שהוריי התגרשו כשהייתי בן ארבע אין לי הרבה זיכרונות ילדות מאבא", מספר דני, "הקשר לא נשמר באופן סדיר. אני זוכר שביקרתי במפעל הפוספטים, ותמיד התגאיתי בכך שהיה לו רכב מנהלים יוקרתי, ב.מ.וו או אאודי. פעם הוא הביא לי במתנה גולגולת שנמצאה באחד המכרות בדרום אפריקה. בסך הכול הוא היה יותר חסר מאשר נוכח.
"מבחינתי הוא היה תמיד דמות מיתולוגית – איש העולם הגדול, יותר גיבור על מאשר אבא. אחרי שעבר לפלורידה, היינו נפגשים פעם או פעמיים בשנה. עם זאת, היה לו חשוב שנרכוש השכלה גבוהה והוא דאג לממן את לימודינו".
בגיל 28 עבר דני עם אשתו לפלורידה והצטרף לחברה שהקים אביו. "לאבא לא היה ידע בשתלנות ומטבעו היה יותר יזם והעדיף לתת לאחרים לנהל. עד שהגעתי הוא נחל אכזבות מכמה מנהלים ואנשי מקצוע, ואני תרמתי את הידע שלי מבחינה מקצועית וניהולית. כאן התחיל הקשר האמיתי שלי עם אבא. בנינו קשר הדוק וחזק.
"למדנו להכיר ולהעריך זה את זה. הקשר איתו אפשר לי לבנות את האישיות שלי, כמובילה ומנצחת. הוא היה מרוצה וגאה בי. וכך, למרות שנעדר מחיי כמעט שלושה עשורים, כל חטאי העבר נשכחו ונסלחו, ואני רואה בו כדמות המכוננת של חיי. אנחנו שושלת ארוכה של ילדים שגדלו ללא האבא שלהם, גם סבא שלי איבד את אביו בגיל 8. למזלי, לאבא שלי הייתה הזדמנות לתקן".
חוזר לכפר
לפני 19 שנה, בעת ביקור עסקי במעבדה לתרביות בהונדורס פגש ג'וני את אשתו הרביעית, סווטלנה רובין (63), רופאה מומחית למחלות זיהומיות ומוסמכת במינהל עסקים שנשלחה על ידי החברה הישראלית שבה עבדה לנהל את המעבדה.
"בתחילה התייחסתי אליו רק כאל לקוח כריזמטי", היא מספרת, "אבל הוא אמר לי שעוד נתראה ואחר כך במשך שנתיים כתב לי 300 מכתבי אהבה רומנטיים". האהבה פרחה והם עברו לגור ביחד בהונדורס ואף בנו בית. בשלב זה ג'וני העביר את החברה שלו לבעלות ילדיו, שחר ודני ניהלו אותה. ג'וני, כמו ג'וני, לא יכול היה להישאר יותר מדי זמן באותו מקום.
אלמנתו סווטלנה: "ג'וני היה כריזמטי, רומנטי, שרמנטי. כשהיה מגיע למקום כלשהו אנשים הסתכלו עליו כאילו היה רוק סטאר. הוא היה סקרן, תמיד רצה ללמוד עוד ועוד, תמיד הלך אחרי התאווה שלו והגשים את חלומותיו"
הוא וסווטלנה מכרו את הבית שלהם, רכשו אוטובוס גדול ויצאו למסע מפלורידה לאלסקה. בדרך עברו בלאס ווגאס ושם נישאו. אחרי המסע התיישבו באורלנדו, פלורידה, בסמוך לבניו. "הקשר שלנו עם סווטלנה היה הדוק מאוד", מספר דני, "ילדינו נולדו באותה תקופה והיא בעצם הייתה ה'סבתא' הקרובה והמשמעותית ביותר שלהם".
לפני כעשר שנים, אחרי 25 שנה בארצות הברית, חזר ג'וני לארץ עם אשתו והתיישב בכפר מל"ל. הוא שיפץ במו ידיו את בית ילדותו, טיפל בחצר המוזנחת, ניכש את עשביית הפרא, וגזם את עצי האזדרכת הקשישים.
את הגזע של אחד העצים שכבר נרקב הוא כרת עד לגובה מטר, ולהפתעתו מצא נעוץ בתוכו רובה גרמני ממלחמת העולם הראשונה. "באזור התנהל ב-1917 קרב בין חיילים בריטים לחיילים טורקים, וכשהייתי ילד מצאתי בחצר תרמילי פגזים והייתי משחק איתם".
ואיך הגיע הרובה לתוך גזע העץ?
"ככל הנראה אחד החיילים הטורקים שנלחמו שם, החליט לערוק, השעין את הרובה שלו על גזע של עץ צעיר - וברח. ברבות השנים העץ גדל סביב הרובה".
כמעט 100 שנה לאחר מכן נמצא הרובה כשהוא חלוד והקת שלו רקובה. "בעזרת אחד מחברי כפר מל"ל שאוהב לשפץ כלי נשק, שיפצנו את הרובה והחזרנו אותו למצבו המקורי", סיפר ג'וני לפני כשנה, "כיום הוא מונח אצלי בסלון ובבוא העת יוצג במוזיאון". ואכן, בקרוב תמסור אלמנתו סווטלנה את הרובה למוזיאון כפר מל"ל והוא יוצג שם לעין כל.
ג'וני נטע בחצרו עצים ייחודיים והפך אותה לגן עדן, כדבריו. הוא גם אימץ לעצמו תחביב חדש – עופות. הוא גידל 13 סוגים נדירים של תרנגולות יפהפיות וטיפח כמה סוגי אווזים. התחביב הזה חיבר אותו לפני כחמש שנים לדובי ניר (70), המתגורר בכפר מל"ל מזה 50 שנה. "המפגש הראשון בינינו היה כשיצאתי למרעה עם העיזים שלי מול הבית שלו ודרך הגדר התחלנו לדבר. הוא עשה את כל העבודה במשק לבדו, אבל בשנה האחרונה ביקש ממני לסייע לו בשל מצבו הבריאותי".
טונות של קסם
לפני שלוש שנים הדרדר מצבו והוא טופל במסגרת אשפוז ביתי. "בשנים הללו נהגנו להגיע לביקור בארץ פעמיים בשנה, ואף פעם לא היינו בטוחים שזו לא תהיה הפעם האחרונה", מספר דני, "אבא נהג תמיד להאשים את הווירוס שתקף אותו באפריקה. הוא טען שהווירוס הזה גרם לכל תחלואיו. בסוף הוא הכריע אותו".
הוא השאיר אחריו שמונה נכדים – שלושה בארץ מבנו הבכור שחר, שניים בניו יורק מבתו הצעירה שירה, ושלושה בפלורידה מבנו הצעיר דני. "הוא היה סבא טוב, לא מהסוג של פוצי-מוצי", אומרת סווטלנה, "נכדיו תמיד באו לבקר אותו מארצות הברית ואנחנו היינו נוסעים לבקר אותם".
"תמיד נוהגים להאדיר את המת", אומרת אחותו שרה קורמן, "אבל הוא באמת היה אדם מיוחד, שהשפיע על כל מי שפגש בתחנות חייו. הוא היה צ'ארמר גדול, טונות של קסם אישי, אנשים שביקרו בשבעה לא הפסיקו לדבר על החוכמה שלו, הכישרון שלו, יכולות הניהול שלו, האנושיות שלו והיחס לעובדים, הוא היה מענטש".
קראו גם:
"ג'וני היה אדם יסודי ומחושב,ללא פשרות", אומר חברו דובי ניר, "אם החליט לעשות משהו – הוא עשה אותו. לא משנה מה אומרים, לא משנה כמה יעלה לו. גם כשהקים את משק החי, עשה זאת במלוא התשוקה. סווטלנה אמרה לי פעם: 'תרגיע אותו עם העופות', ואני אמרתי לה: 'אי אפשר. בשבילו זה כמו סמים לנרקומן'".
"כל מי שפגש אותו נשבה בקסמיו ברגע הראשון, כל אישה התאהבה בו ממבט ראשון", אומר בנו דני, ואלמנתו סווטלנה מחזקת את דבריו: "ג'וני היה כריזמטי, רומנטי, שרמנטי. כשהיה מגיע למקום כלשהו אנשים הסתכלו עליו כאילו היה רוק סטאר.
"הוא היה סקרן, תמיד רצה ללמוד עוד ועוד, תמיד הלך אחרי התאווה שלו והגשים את חלומותיו. הוא היה הרפתקן, כקפטן ביכטה הקים מועדון יכטות באילת, ובגיל 70 קיבל רשיון טייס במטוסים קלים".
"אפשר לומר על אבא שלי", אומר דני, "שהוא עבר ארבע מערכות נישואים, שתי מלחמות, מחלה טרופית אחת, חטיפה אחת בליבריה (תמורת כופר), שלושה ניסיונות התנקשות, אחד בכל יבשת... ופעילות חשאית וחשובה לקידום מעמדה של ישראל בעולם. מעולם הוא לא רצה לתעד את סיפור חייו, הוא גם לא אהב להתגאות במעשים שלו, ולא סיפר הרבה".
"הוא היה צנוע מאד, לא שוויצר", מוסיפה אחותו שרה קורמן, "צריך היה לחלוב ממנו את סיפורי חייו".
"הוא אף פעם לא הדגיש שהיה מנכ"ל של חברות חשובות", אומרת סווטלנה, "הגיאולוגיה הייתה בדמו ובזה הוא התגאה. הוא היה מיוחד מאוד, בחייו וגם במותו".
בימים אלה ממתינים בני המשפחה שווירוס הקורונה יאפשר לילדיו דן ושירה להגיע לארץ מארצות הברית, ואז ייסעו כולם לבית העלמין הצבאי בצפת שם קבור אביו של ג'וני, ויפזרו את האפר על קברו.
