עם שיערו הצרוב משמש שוזפת, סליפ ביקיני כסמלו המסחרי וכשהוא מנער את גופו השזוף מטיפות המים שעתה טבל בהם, גדעון סלם (56) המציל הפופולארי מהרצליה עליו מבוססת הדמות המיתולוגית 'כושי' אותו מגלם אלי פיניש ב'ארץ נהדרת', לא נח לרגע.
קראו גם >>>
בקיץ הזה, אחרי שנת קורונה נעדרת חוף, הוא ישלים 40 שנה כמציל בהרצליה, מתוכם 30 שנה בחוף הנפרד ("שם אני בלי סליפ ביקיני, יש גבול עיוני"), וכעת, עם פתיחת החופש הגדול כשהוא נאלץ לתפוס "פוזיציה שבה אפשר לדבר בנחת, כי כולם פה משגעים אותי", הוא יעניק הצצה נדירה לחייו, לחיים על פי גדעון: על עבודתו רבת השנים שידעה עליות ומורדות ("לצערי, ביצעתי בחיי כמה החייאות שלא הצליחו"), על הים שבשבילו הוא הכול ("רק שאני רואה אותו אני נרגע"), על ההיכרות עם רעייתו הדנית, לוטה, אם שתי בנותיו, אותה גייר ("היא יותר דתייה ממני"), ייזכר באביו התלמיד החכם שהתעוור ("ונאבק לפרנס משפחה בת 10 נפשות"), יחשוף את החמלה שלו כלפי חיות ("מדבורה ועד צב ים") וגם, יפרוץ בבכי כשהוא יתאר את הרגע הזה שבו נאלץ ליטול את חייה של אנ'גי, כלבתו האהובה. סלם עליכום.
"אל תשחקו אותה שחיינים"
"לפני הכול", הוא יקדים ויאמר בחיוך שובה לב, "לא יודע איך תצא הכתבה, אני צריך שהשם שלי ייכתב נכון–סלם בלי אל"ף, שמעת? סלם זה תימני, סאלם זה אלג'ירי, חלבי, ארגנטיני. יום אחד, אחד המצילים קרא לי במגפון, 'גדעון סלם בוא לסוכה' באו שלושה יחד איתי, ועוד מדברים ספרדית וכולם גדעון. ביררתי, הם סאלם. אז אני סלם, יש?".
בדיבור מהיר, כשקולו צרוד מההנחיות שהוא לא פוסק לתת לרוחצים, חשוב יהיה לו להעביר עוד מסר שרק בגללו "הסכמתי להתראיין. אנחנו קוראים על הרבה טביעות עכשיו, ילדים בני חמש שלא נדע, ברוב המקרים מדובר על חופים לא מוכרזים או בשעות ששירותי הצלה לא עובדים, כלומר, בכל המקרים המציל לא נמצא, אני מתחנן, אל תשחקו אותה שחיינים, אכבר שחיינים מתו לנו בידיים, אל תשחו כשאין מציל לפחות בקשר עין איתכם.
"אני גולש מגיל 15, ובמקומות הכי מסוכנים, במקסיקו, בסרי לנקה, בקוסטה ריקה, אין מצב שאני גולש בחוף שהוא ללא מציל. מספיק שייתפסו לי השרירים ברגליים, נופל, מקבל מכה מהגלשן, מאבד הכרה ויאללה 'קדיש'. כשיש מציל–הוא רואה, יש קשר עין, הוא יודע פחות או יותר מה לעשות, יש לו מיומנות.
"עברתי בחיים האלו הרבה, ראיתי מראות קשים. יש מקרה אחד שלא אשכח, שיושב לי על הלב כבר 12 שנה. חבורה של 7 חיילים מיחידות מובחרות, 'סוסים' אחד אחד, צוללנים, היו מגיעים אליי לחוף וכל הזמן הייתי מתעמת איתם כי רציתי שהם יהיו במתחם שבו יהיה לי קשר עין איתם. היה לי ויכוח איתם כל הזמן מסביר, אומר להם די, זה לא ייגמר טוב, לא עוזר.
"יום שישי אחד, יום שישי השחור אני קורא לו, הם באו, הים היה אכזר, כבר בבוקר ראיתי את הזרמים וידעתי שזה ים של מקסימום 20 מטר מקו החוף, הם באו מאוחר יותר לקראת סיום העבודה, חיכו שאלך. הסברתי להם בנועם, חבר'ה לא מתאים היום, שחו עכשיו יש לכם זמן, אני אשאר בשבילכם עוד, אתם אחלה אנשים, אבל הם בשלהם. הלכתי הביתה בתחושה לא טובה. הגעתי הביתה, מקלחת, מתלבש לכבוד שבת וזה, מקבל טלפון על מקרה טביעה בחוף, אני טס לשם ובעזרת כל צוותי ההצלה אנחנו מתחילים למשות אותם מהמים. אחד בשן ועין, אחד חצי מת, עושים החייאות, מצילים את רובם, ואז נשאר אחד שלא משנה כמה עבדנו עליו לא עזר. הוא נפטר, עלם חמודות.
"אחר כך הם באו אליי לבקש שסליחה שלא הקשיבו לי. לא רציתי לראות את הפנים שלהם, כעסתי עליהם מאוד, לא חבל ככה. באיזה מקום למרות שעשיתי הכול כמו שצריך הרגשתי לא טוב עם עצמי, אולי אם הייתי נשאר עוד שעה ככה מרחוק, אולי אם הייתי מזעיק כוחות שיפנו אותם, לא יודע מה. לא שוכח את זה".
"כל יום מצילים כאן חיים"
לצד הטרגדיות בהן נכח גדעון, היו גם הרבה מקרי הצלה: "הרבה יותר כמובן", הוא מסביר בשטף דיבורו הקולח, "הצלנו הרבה אנשים. רק אתמול הצלתי פה בנאדם, ועוד שהלך על החוף עם אשתו, יש לנו ניסיון למצילים כאן, רואים בנאדם הולך קצת עקום ומבינים שמשהו לא בסדר. באתי אל אשתו, אמרתי לה 'תקשיבי הוא חייב לשבת בסוכה', נתתי לו מים, ובלי להלחיץ קלטתי שהוא רגע לפני אירוע לבבי, הזמנו אמבולנס, הוא נרגע קצת שתה מים והלך ברגל עד לחניה. בתוך האמבולנס הוא חווה התקף לב וניצל.
"לא מזמן הייתה נערה אחת שהמטפלת שלה הלכה רגע לשירותים. היא הייתה עם עוד נערות בים, לא רחוק ממני, אני קולט משהו בתנועות שלה לא תקין. לקחתי את הקיאק והתחלתי לחתור אליה, הנערות שהיו איתה לא הבינו על מה מדובר, אני הופך אותה ומוצא אותה ללא דופק ונשימה, משכתי אותה לחוף וביצעתי החייאה עד שהיא חזרה לחיים. כל המצילים פה מחזירים אנשים לחיים על בסיס יומיומי, אבל אתה יכול להרגיש מצוין באותו יום ולהגיע למחרת בחמש בבוקר לחוף ופתאום לראות גופה שנמשתה מהים. הייתה לי תיירת כזו לפני כמה זמן, היא החליטה בלילה שהיא רוצה לשחות ונכנסה לזרם וטבעה, אז כל יום הוא אתגר".
סלם מציל גם בחוף הנפרד (הדתי) מזה 30 שנה: "זה מצד אחד קל ומצד שני מורכב. לי יש תודעת שירות, אני אוהב לבוא לאנשים בטוב, להסביר להם בנחת איפה מותר לשחות איפה לא, לא צריך בהרמת קול, אלא בדרכי נועם והם מבינים טוב, ברובם הגדול. כשזה יום של נשים הרבה יותר קל. הן מבינות ושומעות, לא מתחילות להתווכח. אני כמובן עושה להן כבוד, לא בא עם סליפ בקיני, ולא מתחיל לזרוק שם 'לאבלי מה איתך', יש כבוד כפרה. עם הגברים יותר בעיה. הם מביאים איתם את כל הילדים ולך עכשיו תרדוף אחריהם. יש להם איזה חודש בשנה שהם יכולים ליהנות, יוצאים מהישיבות וזה, ופתאום אני אוסר עליהם להיכנס לשחות, זה מבאס. באו מבני ברק מירושלים, ופתאום 'הים היום בעייתי', אבל כשבאים אליהם בטוב, והם מבינים שהם נכנסים לסכנת נפשות, הם מיישרים קו".
הילדות בנווה ישראל
גדעון סלם נולד בבית קטן בשכונת נווה ישראל בהרצליה למשפחה 'תימנית אסלית' עם שמונה ילדים. אביו היה איש דתי, תלמיד חכם, ששלח את ילדיו למורי: "הוא עבד כאזרח עובד צה"ל בתע"ש", אומר סלם, "שם הוא חווה פיצוץ שעיוור את עיניו ויצא לפנסיה מוקדמת. כאב לב היה לראות איך פתאום נפל עליו העול לגידול שמונה ילדים, 4 בנים ו-8 בנות ואני איפשהו באמצע, כשהוא עיוור ומקבל פנסיה של כמה גרושים. הוא היה מנכש גינות בלי לראות רק כדי להביא עוד קצת כסף בשביל שיהיה מה לאכול. אנחנו לא שוכחים את הערכים שגדלנו עליהם ושהוא ואמא שלי זכרונם לברכה הנחילו לנו. את ה'פייטריות' שלו, לראות אותו לוקח כל קושי ומצליח להתגבר עליו.
"אבי נפטר בגיל 84 בידיים שלי אחרי שביצעתי לו כמה החייאות לאחר שלקה בלבו. אמא נפטרה אחריו בכמה שנים. את הבית שלהם החלטנו לא למכור ועד היום אנחנו מתכנסים כל האחים בבית הזה מדי פעם כדי לאכול שם, להיות יחד ולספוג עוד פעם את הערכים האלו, שנותנים לנו דלק להמשיך ולא לשכוח אף פעם מאיפה באנו".
אחד מאותם ערכים הוא ללא ספק החמלה שיש לו כלפי בעלי חיים: "יש לי משהו לא הגיוני ולא מוסבר כלפי בעלי חיים, לא משנה איזה. אני פשוט נגמר מזה, לא יכול לראות אותם סובלים. רק היום שחררתי תוכי שהבת שלי מצאה אחרי שחתולה ניסתה לטרוף אותו, טיפלתי בו בסוכה ארבעה ימים והיום שחררתי אותו והוא עף כמו גדול. ירשתי את זה מאבא שלי. היינו קמים בבוקר לשירותים ורואים אותו נותן מים ולחם לציפורים, לכלבים וחתולים. הוא היה אומר לנו תמיד בעגה התימנית שלו ז"ל: 'לחיות אין פה לבקש אוכל, אתם תתנו להם לפני שאתם אוכלים'. זה נחדר בנו, ולי באופן אישי חזק מאוד. אנשים צוחקים ממני, אני רואה צבי ים שנפלטים לחוף ואני נלחם על חייהם כמו פנתר, אתה יודע כמה הצלתי עד היום? כואב לי לראות אותם סובלים. שחפים, כלבים, יונים, שועלים, אפילו דבורים. אתמול ראיתי שועל רעב מסכן נתתי לו סטייק שהיה פה במקרר".
חיבתו של סלם לבעלי חיים כמו רצתה הוכחה וקיבלה אותה במלוא עוזה, עת שנזכר לפתע בבכי בכלבתו האהובה אנג'י: "היא הייתה בת 18", הוא נשנק, "הייתה מבוגרת כבר, אלצהיימר, עיוורת, נתקעת בקירות, הווטרינר אמר לי שהגיע זמנה ואני חייב להרדים אותה. לא רציתי, כל פעם הארכתי עוד ועוד, עד שהוא אמר לי 'גדעון אתה גורם לה לסבול'. הלכתי עם הבת שלי וחיבקתי אותה, והוא נתן לה זריקה וראיתי איך הנשמה שלה יוצאת. אני לא יכול להרגע מזה. מי אני אלוהים שיקח חיים? זה קרע לי את הלב".
אפקט ארץ נהדרת
דקות ארוכות לקח לדמות הצבעונית והשמחה גדעון סלם לחזור לעצמה והרבה בזכות האהבה שאותה הוא מקבל בחוף: "אני אוהב אנשים תאמין לי, אפילו אשתי הדנית התאהבה בי בגלל זה", הוא צוחק, "אנחנו בכלל הכרנו בדנמרק, עבדתי שם בקטנה כדי להתפרנס ויצא לנו להחליף כמה מילים, אבל נפרדנו שם. כשהיא הגיעה לארץ נפגשנו, דווקא לא בים, והחברות שלה אמרו 'יאללה בואי נעשה היכרות' ומאז אנחנו חיים יחד. התחתנו בהתחלה בחחתונה אזרחי, אבל אחר כך היא התגיירה כמו שההורים שלי רצו, לקחתי שנה חופש מהחופים בשביל הגיור שלה. יש לנו שתי בנות יהפהפיות אחת בת 23 ואחת בת 26 שאו-טו-טו מתחתנת, מי צריך יותר מזה?".
סלם סורק את החוף ממעוף המגדל, עיניו חדות, הוא לא מתעייף, למרות העבודה האינטנסיבית, קור רוח, שחייב לתבל את האווירה העליזה בחוף גם באמרות שפר משלו, בדיוק כמו דמות בבואתו בארץ נהדרת אותה מגלם: "את אלי פיניש אני מכיר טוב, הוא היה בא לגלוש יחד איתנו, האמת שב'לוק' הוא עשה אותי אותו דבר. אבל בדיבור, אני חושב שהוא לקח דמות של מציל מנתניה. אני לא מדבר ככה, אבל זה סבבה, אני זורם עם זה, בסאטירה, צריך להקצין ולי אין בעיה עם זה. הרבה טועים ואומרים 'יו, הנה כושי', ואני בכלל הכינוי שלי זה 'שועל'. "הוא לא יודע מה הוא עשה לי, כל היום 'כושי, כושי'. עכשיו ברצינות, כל עוד זה משמח אנשים, אני בעד, אני איש של אנשים, אמרתי את זה כבר לא?".
