"אין ספק שהסגר פוגע בעסקים רבים, שמנסים להחזיק מעמד בתקווה שהסיוט ייעלם. עסקים רבים נסגרו ורבים אחרים עובדים על 'אדי הדלק' האחרונים. על אף שדלתות העסק פתוחות, מחזור העסקים אינו מספיק כדי להרים את הראש מעל המים". כך כתב השבוע גיל קופפרברג, מנהל הון פיננסי מהרצליה, וביקש לשתף את חברי אחד הפורומים בעיר בחוויה אישית שעבר עם בעל עסק הפועל סמוך למקום מגוריו.
קראו גם >>>
"אחת לשבוע-שבועיים אנחנו אוהבים להזמין במסעדת 'אבו סעיד' בנווה אמירים. בימי טרום המשבר, המסעדה הייתה תמיד עמוסה בשעות הצהריים והערב, בכל ימות השבוע. בשבועות האחרונים ראיתי את אחד הבעלים יושב ביחד עם עובד אחד מחוץ למסעדה, ואף לקוח לא נמצא. בשבוע שעבר, כשנכנסתי לקחת אוכל הביתה ותוך כדי שהוא מכין את ההזמנה, אזרתי אומץ ושאלתי אותו: 'קשה לך? איך אתה מרגיש?' הוא סיפר לי שמצבו קשה ושהוא לא בטוח שיצליח לעבור את החודשים הקרובים. הייאוש כל כך חזק והוא לא מבין למה הוא צריך לעבור משבר כה קשה. ניסיתי לעודד אותו ולתת לו תקווה שכבר אפשר לראות את האור בקצה המנהרה, אך הבנתי ממנו שאם לא יקבל עזרה בקרוב הוא לא יצליח לזכות להגיע לרגע הזה. אנחנו יכולים לבחור לעזור לו. זה אינטרס שלנו שהמקום ימשיך להתקיים גם לאחר המשבר. בואו ניקח אחריות חברתית, בואו נעשה טוב, נזמין, נזרוק מילת עידוד וגם נהנה מאוכל מצוין".
"הפוסט הזה ריגש אותי מאוד", מודה עבד אבו לֵיל, הבעלים של מסעדת "אבו סעיד" זה 12 שנה. הוא תושב עין מאהל שליד נוף הגליל, ולן כמה לילות בשבוע בדירה שכורה בהרצליה, שם נהגו ללון עובדי המסעדה שאף הם תושבי הצפון. אלא שבעשרת החודשים האחרונים, מאז פרץ משבר הקורונה, שישה עובדים הוצאו לחל"ת, ועבד מפעיל את המסעדה במתכונת של איסוף עצמי ומשלוחים יחד עם עוד שני עובדים. אחד מהם, העובד שאיתו שוחח גיל קופפרברג, הוא עלי, אחיו של אבו סעיד המיתולוגי, אף הוא תושב עין מאהל.
ירידה חדה
אבו סעיד פתח את המסעדה שנושאת את שמו בתחילת שנות ה־80, ולאחר שנהרג בתאונת דרכים ב־1987 נסגרה המסעדה. עבד אבו לֵיל פתח אותה שוב ב־2008, שמר על השם שכבר הפך למותג וגייס את הניסיון הרב שצבר במסעדות קודמות שעבד בהן כמלצר (ב"חאג' כחיל" ביפו וב"איציק הגדול" בתל אביב), וכן במסעדה שהייתה בבעלותו (בכפר יאסיף). "החלטתי לפתוח שוב את 'אבו סעיד' כי לקוחות ותיקים זכרו היטב את אבו סעיד המקורי וידעתי שיש כאן פוטנציאל להצלחה".
עבד (48), בוגר בית הספר התיכון בעין מאהל והמכללה לסוכני נסיעות, מנהל שתי קריירות מקבילות – בתחום המסעדנות ובתחום התיירות, שני תחומים שנפגעו אנושות בתקופת הקורונה. "בממוצע נרשמה אצלי ירידה של חמישים אחוז בהכנסות, מה שמחייב אותי להדק את החגורה ולצמצם בהוצאות, גם במסעדה וגם בבית". הא מגדל ארבע בנות וכיום לא יכול להרשות לעצמו לקנות להן כל מה שהיה רגיל לפני המשבר.
לדבריו, לאורך השנים ידעה המסעדה עליות ומורדות. "למשל, בתקופות של מתח בטחוני, כמו בעת מבצע 'צוק איתן' או בימי אינתיפאדת הסכינים, ניכרה ירידה בהיקף העבודה. זה לא שמישהו העניש אותי דווקא. הייתה ירידה בכל הענף. אנשים פחדו לצאת מהבתים. את המשבר הנוכחי אני מצליח לשרוד בזכות מאגר הלקוחות הנאמנים שלי, שלוקחים אוכל הביתה, ונותנים לי גיבוי ותמיכה. זה מה שעזר לי להחזיק את הראש מעל המים, נתן לי אוויר לנשום ואפשר לי לשרוד".
בימים כתיקונם הוא היה מארח עד 50 סועדים בתוך המסעדה ועוד 80 סועדים בחצר. הוא גאה בכך שהצליח למשוך למסעדה שלו גם לקוחות מהמגזר הערבי - מטירה ומטייבה, מכפר קאסם, מיפו, מרמלה ומלוד, וגם מאזור הצפון ובמיוחד מעין מאהל.
בסגר הראשון הייתה המסעדה סגורה 40 יום, אחרי כן הותר לו לעשות משלוחים ובהמשך גם איסוף עצמי. "הפיצויים מהמדינה הספיקו בקושי למימון שלושה חודשי שכירות של המסעדה והדירה לעובדים. זה כלום לעומת ההוצאות הקבועות, ההוצאות הבלתי צפויות ועלות הסחורה שזרקנו לפח – בשרים, דגים וסלטים שאי אפשר היה כבר למכור אותם".
אפקט הפוסט
בימי שגרה עבדו בכל משמרת שמונה עובדים (טבח, עובדי גריל וטאבון, מלצרים). כיום עובדים רק שלושה - אחד במטבח ולצדו עבד ועלי שעומדים בחוץ, מוכרים ועושים בשר על האש. בשישי-שבת הם גם מדליקים את הטאבון ומכינים לאפות.
"הייתי רגיל לראות את המקום מפוצץ מלקוחות, והריח של הפרגיות במסעדה תמיד שיגע אותי", אומר כותב הפוסט גיל קופפרברג, "היינו הולכים לשם מדי פעם, כשלא בא לנו להכין בעצמנו ארוחת צהריים, אוכלים שם או לוקחים אוכל הביתה. הייתי מחליף כמה מילים עם בעל המסעדה. לא יותר. אף פעם לא הזדהיתי בשמי, וגם השבוע, כשביקרתי שם כדי להזמין ולקחת אוכל הביתה, לא הזדהיתי כמי שכתב את הפוסט. לא ידעתי איך יגיב, אם ירגיש בנוח, אולי פגעתי בכבודו. קיבלתי המון תגובות מאנשים שקראו, אני מקווה שזה יועיל במשהו".
נכון לרגע כתיבת שורות אלה, עבד לא מרגיש בשינוי ומברך על כל לקוח שעוד שומר למקום אמונים. "הזעקה של ענף המסעדות הייתה צריכה להגיע עד לשמיים, אבל לא מקשיבים לנו", הוא אומר, "ההחלטות שהתקבלו בממשלה לא הגיוניות. לקוחות מגיעים אלינו בלילה לאיסוף עצמי ואני לא מעיז להכניס אותם, למרות שבחוץ כל כך קר. יש בפנים כל כך הרבה מקום, למה שלא ייכנסו, יישבו כמה דקות ויילכו? זו ממש השפלה לאנשים שצריכים להמתין בחוץ או לאכול במכונית. ממקום תוסס הפכנו למקום אומלל, עם ערימה של שולחנות וכסאות מקופלים. זה קורע לי את הלב. לעומת זאת, בקניון 'שבעת הכוכבים' מאות אנשים יושבים אחד על השני. אין היגיון! כל מה שאנו רוצים זה להתפרנס ולחיות בכבוד. אנו לא רוצים לקרוס ולהגיע לסגירה".