אחרי לא מעט שנים שבמהלכן ישב בחוץ והמתין להזדמנות לחזור ולעמוד על הקווים בקבוצה מקצוענית, בעונה שעברה קיבל ערן קוליק את הצ'אנס. בבני לוד זכרו חסד נעורים למאמן הוותיק, שהעביר שם שתי קדנציות מוצלחות לפני שנים ספורות, וקראו למאמן בן ה-73 כדי שיציל את הקבוצה מירידה לליגה א'.
לא מתוסכל
הכל הלך על פי התוכניות עד מחנה האימונים. אלא שאז הגורל החליט להתערב, ולמנוע מקוליק את התענוג שלו חיכה כל כך. זה קרה במהלך משחקון אימון פנימי. אחד השחקנים לא שם לב לאן הוא רץ, והתנגש בקוליק בעוצמה. התוצאה: שבר בירך, ניתוח החלפת ירך והשבתה של כמה חודשים לפחות.
לצערו הרב, את עונת 2019/20 הוא כבר לא יפתח על הקווים. שבועיים חלפו מאז, קוליק שוחרר מבית החולים ומתאושש בביתו שבהרצליה.
"אני עובר טיפולי פיזיותרפיה, ומתחיל למעשה את שלב השיקום", הוא אומר השבוע. "אני צריך לחזק את שריר הארבע-ראשי. עברתי החלפת ירך. תהליך לא קל, אבל נעבור גם את זה. נפשית, אני לא לוקח את זה קשה. עברתי דברים בחיים. אמנם הייתי בהכנות של הקבוצה לעונה הבאה והדברים השתבשו, אבל לוקחים דברים בפרופורציות, תאונות קורות".
מה בדיוק קרה שם?
"שפטתי במשחקון פנימי, ואחד השחקנים רץ בשיא המהירות כדי להשיג את הכדור. הוא לא שם לב אליי, אני לא ראיתי אותו והתנגשנו. עפתי מהמקום והתוצאה הייתה שבר בצוואר הירך. כשלא הצלחתי לקום הבנתי שקרה משהו רציני".
למיטב זכרוני, כשחקן לא חווית אף פציעה רצינית, וזה קורה לך דווקא עכשיו כמאמן.
"בדיוק. את קריירת המשחק שלי סיימתי בלי פציעות קשות. היו פה ושם דברים קטנים, אבל שום דבר לא היה רציני, ודווקא כמאמן חטפתי פציעה רצינית. הניתוח הצליח וכל חוות הדעת בסדר גמור. נותר רק לעבור את תקופת ההחלמה בצורה טובה, כדי שאוכל לחזור קודם כול ללכת כרגיל. קיבלתי המון ברכות של החלמה מהירה. עטפו אותי, וזה היה מחמם לב. טלפונים, הודעות, ביקורים של שחקני ואנשי בני לוד, וגם של קבוצות אחרות. גם שחקנים שאימנתי בסוף שנות ה-70 התקשרו אליי".
בלוד הבינו מהר מאוד שקוליק לא יוכל לעמוד לרשותם למשך זמן מה, ומיהרו לסגור עם אסי דומב, שיחליף את קוליק על הקווים.
"ברגע ששמעתי שיש לי שבר, אמרתי לאנשי המועדון שימצאו מאמן, כי אני מושבת, ותקופת ההחלמה תהיה לא קצרה. הם פעלו מהר, וסיכמו עם אסי דומב", הוא מספר.
ההסכם הוא שתחזור לקווים כשתחלים?
"לא בדיוק. היחסים בינינו מצוינים. קודם כול, הכי חשוב שאחלים. לגבי הקבוצה, יש לה מאמן ואני מאחל לו הצלחה רבה. דיברנו, הסברתי לאסי כמה דברים ואיחלתי לו בהצלחה גדולה. עכשיו זה התפקיד שלו".
זה מתסכל מאוד. פציעה כזאת, דווקא כשנתנו לך לפתוח עונה ולבנות סגל כראות עיניך.
"אני לא מתוסכל בכלל. אלה החיים וצריך לקבל הכול. עשינו עונה מדהימה כשהצלחנו להישאר, וזה הביא לי סיפוק רב. בגילי, אני נהנה מהרגע. הבן שלי אמר לי: תחזור מהר לאמן, אבל באמת שאני לא חושב על זה, אלא רק על ההחלמה, ואז נחליט מה עושים. הדברים עבדו בצורה טובה ובאמת חבל שזה נקטע, אבל מסתכלים על הדברים כמו שהם, והגורל קבע שכך יהיה. אני מפנים ומקבל".
מסופק ממה שעשיתי
קוליק, זקן מאמני שתי הליגות המקצועניות, הוא מזן המאמנים שכבר אינם קיימים בכדורגל שלנו. איש חביב, שתמיד כיבד את הסובבים אותו. נעים הליכות ומקצוען אמיתי.
אז איפה הבעיה? קשרים ופוליטיקה, שבהם תמיד לקה. מלך שערי מכבי הרצליה (95 שערים) בכל הזמנים סיים את קריירת המשחק, ונסע לגרמניה המערבית ב-1978, כדי לעבור הכשרה בבית הספר למאמנים בקלן, שנחשב בזמנו לטוב בעולם.
שנים ארוכות אימן קוליק בעיקר במועדונים קטנים, כמו הפועל רעננה, מכבי הרצליה, רמת השרון, קריית אונו, בית"ר כפר סבא ובני לוד, שם עבר שלוש קדנציות.
ב-2009 קיבל את המושכות בסכנין, והציל את הקבוצה מירידה. לאחר מכן נעלם מנוף האימון למשך כמה שנים. בתווך גם עבר טרגדיה אישית, כשאיבד את אשתו, לאחר מלחמה ארוכה במחלת הסרטן.
עכשיו הוא בעיקר רוצה להחלים. הכדורגל קצת פחות מעניין אותו בשלב זה, וכלל אינו בטוח שיחזור לאמן.
"זה המצב, מה אתה רוצה שאגיד לך, שאני מצפה לחזור ולקבל את נבחרת ישראל? אם ארגיש שאני יכול ורוצה, אחזור לאמן", אומר קוליק.
אתה מרגיש החמצה בקריירת האימון שלך?
"בוא נגיד ככה, אני מסופק ממה שעשיתי בסך הכל. היו תקופות טובות יותר ופחות. כאב לי שלא לקחו אותי לאחר שאשתי נפטרה לפני חמש שנים, אבל הנה חזרתי ואימנתי. היו גם תקופות נהדרות בעבר. עבדתי במחלקות נוער מהטובות בארץ: מכבי חיפה, הפועל תל אביב ורעננה, שהיום היא אחת המחלקות הכי טובות בארץ. אימנתי בוגרים בליגה הראשונה, השנייה והשלישית, ובכל מקום עשיתי את המיטב. אני לא יכול לומר שפיספסתי. בשנות ה-80 הציעו לי את נבחרת הנוער, ואמרתי שאני לא עוזב את בית הספר שעבדתי בו. במשך כל הקריירה שלי, שילבתי את אימון הכדורגל עם ההוראה. אני אוהב את כל מה שאני עושה, ולא רציתי לוותר על שום דבר".
45 שנה שימש קוליק כמורה לחינוך גופני בתיכון "אליאנס" בתל אביב. בשנים האחרונות עסק גם בתיירות, כמדריך טיולים. בעוד ההוראה הייתה הצד היציב בקריירה של קוליק, האימון היה בדיוק ההיפך — קשה והפכפך. מצד שני, מדובר באהבה הגדולה שלו, ולכן לא הרים ידיים מעולם.
"מאז שפרשתי והתחלתי לאמן, מעמד המאמן נותר אפסי", אומר קוליק. "שום דבר לא השתנה משנות ה-70 ועד עכשיו, וזה מדהים. היום אתה מאמן, ותוך שבועיים אתה יכול לאבד את העבודה ולהיות רעב ללחם. לכן עשיתי את הדרך שלי באימון, ובאותו הזמן עבדתי בהוראה שאני אוהב מאוד. בכדורגל הצלחתי לקדם לא מעט שחקנים, שלאחר מכן עשו חיל, וזה סיפוק גדול. אני חושב שמי שקיבל אותי נהנה מהידע ומההכשרה שלי. נכון שלא הצלחתי להגיע רחוק, אבל עשיתי את הדרך שלי".
שנים שאומרים לך שחבל על הזמן שלך, ובכל זאת לא הרמת ידיים.
"אמרו עליי הרבה דברים, אבל בחרתי שלא להתייחס. אמרו שאני פאסה וזקן וכל מיני דברים נחמדים שכאלה, אז מה נעשה? נתייחס לכל שטות שמישהו אומר? ממש לא. התשובה שלי הייתה בעונה האחרונה, שבה הצלחנו לעשות הישג אדיר ולהשאיר את הקבוצה בליגה, לאחר שהייתה כבר עם רגל וחצי בליגה השלישית. זה הוכיח שאני כנראה ממש לא פאסה. כל הזמן אמרתי שאמשיך לאמן, וצחקו עליי. אמרו לי 'מה אתה מדבר? אתה כבר גמרת'. הוכחתי שוב שזה לא נכון".
חבל על הרצליה
בשנים האחרונות עבר קוליק ימים לא פשוטים, כאשר נאלץ להתמודד עם מותה של אשתו האהובה. דינה קוליק ז"ל נאבקה במחלת הסרטן במשך 14 שנים, ובעלה המסור היה לצדה לאורך כל הדרך. לפני חמש שנים תשו כוחותיה והיא הלכה לעולמה.
"ההתמודדות מאז לא קלה", הוא מודה. "בהתחלה היה קשה מאוד. היינו שנים ארוכות ביחד, ובקשר טוב מאוד. אנחנו משפחה חמה ומלוכדת. נפגשים אצלי כל שישי או שבת, ומחזקים זה את זה. בני המשפחה עוזרים אחד לשני להתמודד עם זה. אני איש אופטימי ומשדר את זה החוצה. החיים ממשיכים, וגדולים יותר מאתנו, ולא עוצרים לרגע, עד שגם ככה ייעצרו מעצמם. אי אפשר לשבת ולבכות על כל דבר. גם עם הפציעה אני מתמודד, אין ברירה, אחרת ההחלמה תהיה איטית ולא טובה".
לסיום, משפט על מועדון נעוריך, מכבי הרצליה, שפותח עונה נוספת בליגה שלישית.
"אני מקווה שהעונה הם ישקיעו יותר, ויסיימו את הסיפור הזה של הליגה השלישית. זה לא מתאים. חבל שמועדון בסדר הגודל של מכבי הרצליה נמצא היכן שהוא נמצא. אני מקווה שהם יחזרו למקומם הטבעי".
