יצחק שום, כדורגלן, כפר־סבא
אולימפיאדות מקסיקו סיטי 1968 ומונטריאול 1976
כולם מדברים על מונדיאל מקסיקו 1970, אבל זה היה רק שיאו של תור הזהב של הכדורגל הישראלי, ששלח נבחרות למשחקים האולימפיים לפני כן וגם אחר כך. השחקן היחיד שהיה בסגל הנבחרת בכל שלושת הטורנירים הגדולים האלה הוא יצחק שום, הבעלים של הפועל כפר־סבא, שהיה לפני גם הכוכב שלה על הדשא וגם המאמן.
במשחקי מקסיקו סיטי 1968 שום בן ה־20 היה בעיקר שחקן ספסל בנבחרת, שהגיעה עד לשלב רבע הגמר והפסידה לבולגריה בהגרלה (כן, אז לא היה דו־קרב פנדלים במקרה של תיקו), אבל במונטריאול 1976 הוא כבר שיחק תפקיד חשוב ושותף בכל ארבעת המשחקים של הנבחרת. ישראל העפילה לאולימפיאדה כנציגת אסיה יחד עם איראן וצפון קוריאה, וסיימה את כל שלושת המשחקים בשלב הבתים בתיקו. זה התחיל עם 0:0 נגד גואטמלה, המשיך עם 2:2 מול מקסיקו והסתיים ב־1:1 הירואי עם צרפת של מישל פלאטיני. במשחק נגד מקסיקו, היריבה הובילה כבר 0:2, אבל ירון עוז צימצם ויצחק שום השווה בפנדל בדקה ה־55. שלוש הנקודות שצברה הספיקו לישראל כדי לעלות לרבע הגמר, שם הפסידה 4:1 לברזיל.
× × ×
אסתר רוט, אתלטית, רמה"ש
אולימפיאדות מינכן 1972 ומונטריאול 1976
אסתר שחמורוב, לימים אסתר רוט־שחמורוב בזכות נישואיה למאמנה פטר רוט, מגלמת את החוויה האולימפית הישראלית במלואה – על הצד הטוב שלה, וגם הרע. החוויה האולימפית הרעה היא כמובן טבח י"א הספורטאים במינכן 1972, כאשר מאמנה מגיל 14 עמיצור שפירא ז"ל היה בין הנרצחים. אסתר העפילה באותם משחקים לחצי הגמר בריצת 100 מטר והחמיצה בארבע אלפיות השנייה את הגמר. היא קבעה במוקדמות שיא ישראלי חדש, 11.45 שניות, שנשבר רק 46 שנה מאוחר יותר על ידי דיאנה ויסמן. לאחר מכן עלתה שחמורוב גם לחצי הגמר בריצת 100 מטר משוכות, אבל בעקבות אותו ליל דמים במינכן היא פרשה יחד עם כל המשלחת הישראלית מהמשחקים וחזרה ארצה.
האולימפיאדה במונטריאול, ארבע שנים לאחר מכן, הייתה זמן התיקון. אסתר (אז כבר רוט) התכבדה בנשיאת דגל ישראל בטקס הפתיחה, דגל שהוצמדו אליו 11 סרטים שחורים. במשחקים עצמם היא הגיעה להישג הגדול ביותר של ספורטאית ישראלי עד אז, העפלה לגמר אולימפי – ועוד באתלטיקה, מלכת הספורט. רוט סיימה במקום השישי בגמר ה־100 מטר, כשהקדימו אותה חמש רצות ממזרח אירופה, אשר שנים לאחר מכן התברר כי חלקן השתמשו בחומרים אסורים.
רוט הייתה מוכנה כבר לאולימפיאדה השלישית שלה, מוסקבה 1980, אבל החמיצה אותה בגלל הצטרפות ישראל לחרם האמריקאי שהטיל הנשיא ג'ימי קרטר במחאה על פלישת בריה"מ לאפגניסטן. לימים עברה לגור עם בעלה ברמה"ש והייתה במשך שנים מורה לחינוך גופני בבית הספר השרון ברעננה. בנה, ירון רוט, היה סייף מצטיין בהפועל כפר־סבא.
× × ×
יעל ארד, ג'ודאית, הרצליה
אולימפיאדות ברצלונה 1992 ואתונה 1996
תארים והישגים באים והולכים, אבל דבר אחד אי אפשר יהיה לקחת מיעל ארד אף פעם – היא תיזכר לעד כספורטאי/ת הישראלי/ת הראשון/נה, גבר או אישה, שזכו במדליה אולימפית. יעל הגיעה למשחקים האולימפיים בברצלונה כשהיא מדורגת ראשונה בעולם במשקל עד 61 ק"ג ואחרי שזכתה שם שנה קודם לכן במדליית ארד באליפות העולם, כך שהיו ציפיות – אבל אף אחד לא יכול היה לדעת מה יקרה באותו, ה־30 ביולי 1992.
זה התחיל עם ניצחון בווזארי על גומס הספרדייה, שנהנתה מעידוד הקהל המקומי, והמשיך עם ווזארי ויוקו נגד הצ'כית מירוסלבה ינוסיקובה. זה סידר לארד עלייה לחצי הגמר, שם ציפה לה קרב לא קל נגד אלופת העולם, פאוקה אייקוף. הגרמנייה עלתה ליתרון קוקה, אבל בהמשך ארד השיגה שני ווזארי, שהפכו לאיפון והעלו אותה לגמר. המשמעות: מדליה אולימפית ראשונה לישראל, והשאלה רק אם היא תהיה מכסף או מזהב. קרב הגמר, נגד קתרין פלורי מצרפת, היה שקול והוכרע רק בהחלטת שופטים (כך היה נהוג אז). שני שופטי הקו היו חלוקים בדעתם וההכרעה עברה לשופטת הזירה הסינית, שהעניקה את הניצחון לצרפתייה. ארד המאוכזבת חושבת עד היום שהניצחון הגיעה לה, אבל מדליית הכסף שהונחה על צווארה הייתה פרס ניחומים ראוי ביותר.
ארבע שנים מאוחר יותר יעל הגיעה לאתונה כשהיא סובלת ממחלקת הנשיקה, ובכל זאת הגיעה לקרב על מדליית ארד, שם הפסידה והסתפקה במקום החמישי.
× × ×
זהבה שמואלי, אתלטית, רמה"ש
אולימפיאדת לוס־אנג'לס 1984
18 מרתונים רצה זהבה שמואלי בקריירה שלה, וכל אחד מהם בצבע. בחלק מהם גם עשתה היסטוריה. ב־1977 השתתפה במרתון הראשון שנערך אי־פעם בארץ והייתה לישראלית הראשונה שמסיימת את הריצה הזו. בתחילת 1981 ניצחה במרתון טבריה אחרי ששיפרה את שיאה הישראלי ביותר מעשר דקות, ובסוף אותה שנה קיזזה עוד שלוש דקות במסגרת מרתון ניו־יורק. ב־1983 השתתפה שמואלי באליפות העולם הראשונה באתלטיקה שנערכה בהלסינקי, אבל המטרה הגדולה הייתה אולימפיאדת לוס־אנג'לס שנה מאוחר יותר, שבה נערך בפעם הראשונה מרתון נשים.
ראשי האתלטיקה בישראל לא האמינו ששמואלי, אז בת 28, נשואה ואם לשניים, תוכל להשיג את הקריטריון האולימפי, אבל זהבה לא ויתרה והפתיעה את כולם. התוצאה הטובה ביותר שלה אז הייתה 2:47 שעות, הקריטריון עמד על 2:45, וזהבה רצה במרתון לונדון 2:40 כדי להרוויח ביושר את הכרטיס שלה למשחקים האולימפיים. יותר מזה, בוועד האולימפי החליטו לתת לה את הכבוד לשאת את הדגל בטקס הפתיחה ולהוביל את משלחת ישראל, שמנתה 33 ספורטאים. לימים היא תיארה את ההרגשה: "הרגשתי שאני חיה בסרט, רעדתי כולי, פחדתי שהדגל ייפול לי מהידיים". לתחרות עצמה הגיעה כשהיא מדורגת במקום הרביעי מהסוף ברשימת 130 המשתתפות, אבל היא סיימה את המרתון במקום ה־30.
ביוני 2000 שמואלי שכלה את בנה אייל שנפטר מדום לב, ולזכרו מתקיים מדי שנה ברמה"ש "מרוץ אייל".
× × ×
נעם גרשוני, טניסאי פראלימפי, כפר־סבא
אולימפיאדת לונדון 2012
היום ההוא, 20 ביולי 2006, שינה את חייו של נעם גרשוני מהקצה אל הקצה. זה היה היום שבו כמעט נהרג, אבל בדיעבד גם זה שהעניק לו את הרגע המאושר בחיים. גרשוני, שהיה טייס אפאצ'י, נפגע במהלך מלחמת לבנון השנייה בהתנגשות מסוקים ונפצע קשה מאוד. במשך שבוע היה מחוסר הכרה והתנדנד בין חיים למוות, עד שהתעורר והחל לאט־לאט בהליך שיקום. במסגרת אותו הליך החל אחרי שנה וחצי לשחק טניס בכיסאות גלגלים בבית הלוחם ת"א – והשאר היסטוריה.
שלוש שנים אחרי שהחל לשחק טניס זכה בטורניר הבינלאומי הראשון שלו בצ'כיה, ובהמשך העפיל לגמר ארה"ב הפתוחה, זכה בטורניר המאסטרס בבלגיה וניצח ב־2012 בגמר אליפויות אוסטרליה וצרפת. למשחקים הפראלימפיים בלונדון באותה שנה הוא כבר הגיע כאחד הטניסאים הטובים בעולם – והתוצאות היו בהתאם. גרשוני התחרה בקטגוריית הקוואד (דרגת הנכות הגבוהה ביותר) וזכה במדליית זהב בטורניר היחידים ובמדליית הארד בטורניר הזוגות יחד עם שרגא ויינברג, אותו ניצח בחצי גמר היחידים.