"כל השכנים היו כמו משפחה אחת. השמחות היו ביחד וה... שלא נדע... גם ביחד", מספרת פאני פורטל משכונת נחלת עדה, שמשתתפת בתערוכת הצילומים הייחודית שנפתחה בשבוע שעבר ב"מוזיאון לתולדות הרצליה — בית ראשונים".
התערוכה מציגה סיפורי חיים של התושבים הוותיקים בשכונות גן רש"ל ונחלת עדה בהרצליה, מרביתם בני 90-80, שעלו לארץ בשנות ה-50, באמצעות 65 תמונות סטילס, ציטוטים מרגשים וגם סרטון וידיאו בן 20 דקות, שמציג תמצית של הראיונות עם התושבים.
בתערוכה נחשפים לא רק סיפורי החיים של התושבים, אלא גם הסיפור של השכונות, שבהן כל השכנים הכירו זה את זה, נהגו לעזור זה לזה והשאירו דלתות פתוחות, כפי שמספרת יהודית תנעמי: "נכנסו לבתים, בלי דלתות, בלי כלום".
יונה קהתי: "כולם היו תימנים, כולם חברים. היינו יחד בחתונה, בברית מילה, בבר-מצווה. כל השכונה היו ידידים. עכשיו כל אחד התפזר".
התערוכה היא פרי יוזמתה של ד"ר רבקה הלל לביאן, ראש החוג לתואר שני בחינוך מיוחד ממכללת לוינסקי, שקיבלה על עצמה לתעד את סיפורי החיים של תושבי השכונות עם תלמידתה תושבת השכונה, הדוקטורנטית אורלי אלשיך, ובסיוע טלי מנצור, רכזת המתנ"ס.
"מזל שיש לי תלתלים", היא אומרת, "כי חשבו שאני תימנייה, וזה עזר לי להיכנס לבתי התושבים ולדבר אתם. הם היו חמים מאוד ופתוחים, ורצו לדבר אתי".
הווי של פעם
רבים מהמרואיינים-מצולמים לתערוכה הגיעו לשכונות עם הקמתן, כעולים חדשים, בעיקר מתימן. בעוד נחלת עדה נוסדה באמצע שנות ה-40, והוקמה בה תחילה מעברה, גן רש"ל הוקמה בשנות ה-50 המוקדמות. כיום, כל בתי הקרקע בשכונות הורחבו, שופצו והשתנו בלי הכר, אבל עם הקמתם בשנות ה-50, רוב הבתים היו בני חדר אחד בלבד.
"כולם ישנו אז בחדר אחד, גם משפחות של שישה ושבעה אנשים ויותר", אומר שלמה תנעמי בן ה-91, שגר בגן רש"ל משנת 1949, היה יו"ר האגודה השיתופית של השכונה, ומאוחר יותר רכז התרבות במועדון החברתי שבשכונה. "הבתים היו של 29 מ"ר, חדר אחד עם פינת בישול ושירותים, אבל לכל אחד היתה חצר של 370 מ"ר. מי שרצה אז לקנות או למכור בית בשכונה צריך היה את החתימה שלי. לשכונה קראו בהתחלה שיכון יתדות, כי חברת העובדים שבנתה את השכונה יצקה תבנית אחת של שני בתים, וחילקה אותה לשתיים, ככה שנוצרו בתים דו-משפחתיים. הכל היה יצוק בטון. לא בלוקים, וכל בית נבנה בימים ספורים בלבד".
התערוכה חושפת את המציאות המורכבת של הוותיקים בשכונות בשנות ה-50 וה-60. הם לא למדו, לא רכשו השכלה או מקצוע, לא היה אז חשמל בשכונות והיה מעט מאוד כסף.
"עבדתי בנאמנות. עבדתי במשק בית, לא למדתי", מספרת שושנה מינס. "הייתי הולכת לכפרים של הערבים, הייתי עוזרת להם והם היו מביאים לי חיטה, עדשים, כל מיני תבואה. ברוך השם, לא הלכתי לבקש נדבה. לא הלכתי לגנוב. הכל עשיתי בכבוד".
"אנשים גידלו כאן בחצרות גויאבות, תפוחים, רימונים, אשכוליות ותפוזים. לכל אחד היה לול קטן, וכל אחד גידל לעצמו את הירק שלו, הכל היה אורגני", אומרת מנוחה לסר.
תנעמי גר בשכונה עוד לפני שהיה בה חשמל. "היו מבשלים על פתיליות ופרימוסים", אומר תנעמי, שהיה מזכיר מועצת הפועלים בהרצליה (1995-1981), וכיום הוא יו"ר העמותה למען הקשיש בהרצליה. "היינו קונים קרח מאיש שהסתובב עם עגלה ומכר קרח, ושומרים את הקרח בתוך גיגית".
גם כשהחשמל הגיע לשכונה ב-1962, בתחילה, לרוב התושבים לא היה כסף כדי לרכוש מקרר ותנור. "לי היה תנור", מספרת אליס רווח, "אז כולם היו באים לאפות אצלי קצת עוגיות. הבאנו מקרר ממרוקו. כל אחד היה בא ושם אצלי קצת בשר. היה נחמד מאוד אז. כל אחד נכנס לשני. כמו משפחה".
חתונות בשכונה
רוב החתונות נערכו אז בבתים בשכונה. על קייטרינג ודי-ג'יי לא היה אז מה לדבר. השכנים הם אלה שהכינו את רוב האוכל, והמוזיקה נוגנה מתקליטים על פטיפון.
"החתונה שלנו היתה פה בבית. השכנים אירגנו הכל. זה היה הכי יפה", מספרת יהודית תנעמי, שהגיעה לנחלת עדה בשנת 1944, ובשנת 1954 התחתנה עם שלמה. "היה לנו קצת כסף. 20 לירות. שלמה הביא פירות. השכנים הביאו אוכל, כל אחד משהו".
שלמה: "עשינו פה בחצר את החתונה, והזמנו את כל השכונה. כל משפחה הביאה אוכל לחתונה. הם יזמו את זה".
יהודית רדמי דווקא התחתנה באולם, "באולמי נעם", אבל לדבריה "אז לא היו מנות. כל השכנות הכינו עוגות בסיר פלא. הבאנו פופקורן וקלמנטינות מהגינה".
רינה כתריאל אינה זוכרת את החתונה שלה כאירוע משמח כל כך. "הבאנו לאולם קילו בשר וקילו תפוחי אדמה. היה עוני. לא היה מה לקנות. היתה שמחה בלב עם עצב בלב, כי רציתי חתונה גדולה".
המרואיינים מספרים גם על המתנות שקיבלו לחתונה, בתקופה שבה אף אחד לא העלה בדעתו כי צריך לספק צ'קים לחתן ולכלה. "קיבלנו כל מיני כלים למטבח, סטים וצלחות, כוסות וסירי בישול", מספר שלמה.
רדמי: "קיבלנו מתנות אבל אל תשאלי, כל המאפרות שהיו בעולם - הביאו לנו, ובעלי אפילו לא מעשן".
בתערוכה מוצגים גם סיפורים על חתונות בגיל 12. שרה תנעמי נישאה בתימן בגיל 12 לגבר שמבוגר ממנה ב-30 שנה. "אבא נתן לי סטירה כי לא רציתי להתחתן", היא אומרת, אבל בסוף היא נאלצה להסכים.
תמר ינאי מנחלת עדה מספרת כי נישאה בגיל 13 לילדון בן 12. "הייתי בת עשר, בן-הדוד שלי ראה אותי ואמר, 'או, את יודעת לבשל, עכשיו את יכולה להתחתן'".
ינאי גרה עד היום בשכונה, בצמידות לשלוש האחיות שלה שגם הן בנות השכונה. ועוד יותר מעניין: שלוש האחיות מתוך הארבע היו נשואות לשלושה אחים, שנפטרו בינתיים. האחיות כיום חיות בשכנות זו לזו, והן נפגשות לבשל ולאפות פיתות יחד.
עד היום תנעמי מתגעגע להווי של פעם. "יש לנו הכל עכשיו, אבל פעם היחסים היו משפחתיים ממש. היינו בחברות טובה. הלוואי שזה יחזור. האגואיזם שולט כיום. רוב התושבים הוותיקים עזבו לדירות בבניינים משותפים במרכז העיר, אבל הם מצטערים על כך, כי כאן זה משפחתי יותר, שכונה שקטה, כשלכל אחד יש מגרש. נשארנו רק כעשר משפחות מאז".
התערוכה
הפרויקט החל כרעיון של אורלי אלשיך, תושבת השכונה, שהיא דוקטורנטית בחוג לחינוך מיוחד ולמדה מחקר נרטיבי — מחקר של סיפורי חיים. אלשיך החליטה להתמקד בסיפורי השכונה, כשטלי מנצורה, רכזת במתנ"ס המקומי, סייעה לה וד"ר הלל לביאן ערכה את רוב הראיונות וצילמה את המרואיינים. רוב הפרויקט נעשה בהתנדבות.
איסוף החומרים לתערוכה נמשך כמעט שנתיים, ובמהלכן ד"ר הלל לביאן הגיעה לשתי השכונות כדי לראיין ולצלם את התושבים.
חלק מהחומרים שנאספו הוצגו באולם הספורט השכונתי בערב הוקרה לתושבים, והצילומים שלהם חולקו להם במתנה. "חשבנו שהערב הזה יסיים את התהליך", מספרת ד"ר הלל לביאן, "אבל לא. אחרי אותו הערב פנו אלינו תושבים נוספים שביקשו שנראיין ונצלם גם אותם, או את הוריהם, וכך הוספתי להגיע לשכונה. זו היתה עוד הזדמנות לעשות להם מחווה. בחנוכה הגעתי עם אורלי להדלקת נרות בבתי הוותיקים, והתרגשתי לראות את הצילומים שלי תלויים בבתיהם".
כיום התערוכה כוללת, בצד כל צילום, גם ציטוט של המצולם, כאשר כל החומרים יישארו כתיעוד היסטורי במוזיאון למען דורות העתיד.
למה עשית את הפרויקט?
"בשביל הנשמה", אומרת הלל לביאן. "אני אוהבת להיות בשכונה ולראות את האנשים. כיף לפגוש אותם".
מה למדת מהפרויקט?
"לפני שלמדתי, קודם כל, קיבלתי חום ואהבה. הם היו מכניסי אורחים, שמחו מאוד שבאתי והיו מוכנים לשתף. זה לא ברור מאליו, ומחמם את הלב. למדתי מזה, שצריך לדבר ולשאול יותר, כי אנשים רוצים לדבר ולשתף, וכיום פחות מקשיבים זה לזה. היה מעניין לראות מה הם שימרו מצורת החיים שהיתה להם, מה השתנה, ואיך שכונה שלמה מתנהלת בין עבר להווה".
