אשר קשר //
בקיץ 1959 חצה ד"ר מקס לאופולד ברודני, רופא אורולוג יהודי משיקגו, את מסך הברזל עם משלחת רפואית מהמערב בדרכו לסיור בבתי חולים במוסקווה ובלנינגרד. הדבר האחרון שציפה לו היה שישוב ובידיו מזוודה שחורה קטנה ובתוכה סודות יהודיים ועשרות קמעות נדירים, יקרי המציאות, בני מאה ומאתיים שנה מארץ ישראל ומצפון אפריקה.
"אני זוכרת כמה אבא היה נרגש כשפגשנו אותו בתום הסיור בברית המועצות", מספרת השבוע בתו, ד"ר אלינור קו (ברודני), פסיכולוגית בת 76 משיקגו. "הייתי אז רק בת 17, אבל לא אשכח איך הראה לנו בידיים רועדות את המזוודה שקיבל מהרב שפגש בבית הכנסת במוסקווה".
הוא סיפר איך היא הגיעה לידיו?
"כשאבא הגיע לבית הכנסת במוסקווה ביום שישי פנה אליו ביידיש רב בית הכנסת וביקש ממנו לגשת לחדר צדדי. הוא הראה לו מזוודה שחורה, קטנה ומרופטת, הסביר לו על תוכנה הנדיר וביקש שיוציא אותה מתחומי ברית המועצות כדי שתינצל מידי השלטונות הקומוניסטיים. הרב הזהיר את אבא שלי שזה מסוכן, כי לק.ג.ב. יש עיניים בכל מקום, ולכן עליו לשמור על חשאיות מוחלטת".
אבא שלך לא פחד?
"אני לא זוכרת שהוא אמר שפחד. אני סבורה שהוא הבין שמדובר באוצר של ממש ושעליו לעשות זאת. הוא הכניס את המזוודה הקטנה לתוך אחת המזוודות שלו וכיסה אותה היטב. כך הצליח להוציא אותה מתחומי ברית המועצות".
הרב הסביר לו כיצד הגיעה אליו למוסקווה מזוודה מלאה קמעות?
"אני חושבת שאבא לא שאל, והרב כנראה גם לא אמר לו".
ומה קרה למזוודה כשחזרתם הביתה לשיקגו?
"אבא ניסה לעניין כמה מוזאונים יהודיים, אבל הם לא גילו עניין. לאחר מותו, בשנת 1979, כשאחותי ואני חלקנו את הדברים של ההורים, לקחתי אליי את המזוודה והראיתי את תוכנה לחוקרי יודאיקה שונים בשיקגו כמה פעמים. אף אחד מהם לא יצר איתי קשר שוב. בסופו של דבר החלטתי לוותר, ובמשך שנים המזוודה פשוט שכבה בארונות שלי".
6 צפייה בגלריה
"אחרי שהמזוודה יצאה לארץ התפוצץ בבית צינור שהיה הורס את הקמעות". ד"ר אלינור קו | צילום פרטי
המסע מסתיים
המזוודה המסתורית והקמעות שבתוכה נגאלו מחשכת ארונה של אלינור לפני כשנה, אז החלה סטייסי דרבי, ביוגרפית משיקגו, לכתוב את קורות משפחתו של בעלה של אלינור, פרד קו.
"סטייסי כל כך נכנסה לחיינו", מספרת אלינור, "שערב אחד החלטתי לספר לה גם על המזוודה. כשהראיתי לה את התכולה המדהימה שלה נשימתה של סטייסי נעצרה. אני חושבת שזאת היתה הפעם הראשונה שמישהו העריך כראוי את הקמעות ואת סיפור המסע של המזוודה הזאת כמו שציפיתי שיקרה מלכתחילה".
דרבי, סופרת יהודייה ממוצא אנגלי, פנתה למרצה שלה לשעבר והראתה לו תמונות של המזוודה ותוכנה. המרצה הפנה אותה מיד לגורמים בספרייה הלאומית בישראל, בתקווה שיוכלו לתת מושג ברור יותר על מה שמסתתר בתוכה.
אחרי שיחות טלפוניות וחלופת תצלומים החליטה דרבי להגיע לארץ עם המזוודה. בספרייה הלאומית היא פגשה את ד"ר צבי לשם, מנהל אוסף גרשם שלום שמתמחה בקבלה ובמיסטיקה יהודית, והוא הפנה אותה לד"ר יואל פינקלמן.
"כששמעתי לראשונה על תכולת המזוודה וסיפור הרקע התרגשתי כמובן מהדרך שעשתה המזוודה", אומר ד"ר פינקלמן, אוצר אוסף היהדות על שם חיים וחנה סלומון בספרייה הלאומית, שאליו הגיעה המזוודה בסופו של דבר. "מלבד זאת, מדובר באוצר בלום".
ד"ר פינקלמן ושאר עובדי הספרייה הנרגשים מצאו 85 פריטים שונים במזוודה, רובם קמעות קטנים שנכתבו על גבי קלף או נייר בצורת מגילה ובגדלים משתנים, הארוכים ביותר מגיעים עד מטר שלם, שגולגלו לצינור (מעטים אחרים קופלו) כדי לאפשר לבעליהם לשאת אותם בנקל בכיסם או בארנקם.
"מרביתם קמעות קטנים ופשוטים שנכתבו ביד בצפון אפריקה בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. השאר חוברו בארץ ישראל ואחדים אולי במקומות אחרים", אומר ד"ר פינקלמן.
איך אפשר לדעת את זה?
"אפשר לדעת בהתבסס על סגנון הכתיבה והשמות המצוינים בקמעות, במקרה אחד או שניים בגלל ציון מקום כתיבה מפורש כמו 'פה בארץ ישראל'".
ואתם בטוחים במקוריות שלהם?
"בהחלט. הם ודאי לא זיופים, גם בגלל החומרים שמהם נעשו, גם בגלל הכתב שמתאים לרוח התקופה, וכמובן, הזמן שבו נמצאו והחלו במסעם".
איך לדעתך הם הגיעו לרוסיה?
"לחלוטין לא ברור. אנחנו יכולים לשער שאולי מדובר באנתרופולוג רוסי שנסע לחקור את קהילות היהודים בצפון אפריקה בסוף המאה שעברה וחזר עם הקמעות. ייתכן שהמזוודה ובה הקמעות היתה שייכת בעבר לאספן יהודי שחי במוסקווה, ועם מותו ירש בית הכנסת שם את האוסף".
"לדעתי, עצם העובדה שהאוסף התגלה בבית כנסת יכולה להעיד על כך שמי שהיה בעליו היה רב מתנועת חב"ד", אומר פרופסור שלום צבר, מומחה לקמעות ולמיסטיקה, שמלמד באוניברסיטה העברית פולקלור, תרבות עממית ותולדות האמנות.
"רבנים של חב"ד היו פעילים מאוד בקהילות שונות ברחבי העולם, גם בצפון אפריקה, והקימו בתי כנסת בקזבלנקה. ייתכן מאוד שאחד הרבנים הגיע גם לכאן והביא עמו קמעות שאסף, אפילו ייתכן שכתב אחדים מהם".
מתכונים וכישופים
גם אם לא תתגלה זהות האספן שהרכיב את האוסף, המרחקים שאליהם נדד (מאפריקה וארץ ישראל, דרך רוסיה וארצות הברית עד שהגיע לירושלים לבסוף) מוכיחים מה שהיה ידוע לכל חוקר בתחום מדעי היהדות: מאגיה יהודית איננה עסק שולי ונסתר.
"לכל אורך ההיסטוריה קהילות יהודיות עסקו במאגיקה ובשדים", אומר פינקלמן. "העיסוק של יהודים במאגיה היה יום יומי במשך השנים".
מדובר בקמעות מסוג מסוים?
"רוב הקמעות נכתבו כדי לזמן מלאכים וכוחות שמימיים, אחרים כדי להגן על בעליהם מסכנות טבעיות ועל־טבעיות. אחדים מהקמעות נכתבו כסגולה לבריאות, אחדים לשמירת הבית, ואחרים להגנת היולדת והוולד.
"אחד הדברים המדהימים שמצאנו במזוודה היה כתב יד מנייר ובו מתכונים מאגיים ומדריכים לחיבור קמעות. זהו גם אחד הפריטים שניזוקו ביותר מפגעי הזמן, ככל הנראה משימוש תכוף".
"קיימת מסורת עתיקה ומוכרת של ספרי הדרכה והוראה לכותבי קמעות", מספרת ד"ר חגית מטרס, מומחית למאגיה ומרצה לשעבר בחוג לפולקלור יהודי והשוואתי באוניברסיטה העברית.
"בספר 'תולדות האדם' למשל יש הוראות וכללים לכתיבת קמעות, ואפשר להסיק ממנו שלעומת קמעות רב־שימושיים שמוכנים מראש יש גם קמעות אישיים שניתנים במענה לבעיה ספציפית ולכן נכתבים על שם אדם מסוים.
"במקרה כזה קיים פירוט בנוגע לחומר שממנו אפשר להכין את הקמע כמו 'קלף צבי שנשחט כדין', בחירת הזמן והמקום לשם הכנת קמע ספציפי שקושר בין המקרה הפרטי ליקום בכללותו וכן פירוט רב על הכנת הקמע. נוסף על כך, חלות הוראות גם על נושא הקמע (שהן קלות יותר) כמו 'לבלי הסירו לעולם'".
"גילינו אוצר בלום ומדהים של מתכונים אישיים לקמעות, לחשים וכשפים", מספר בהתרגשות גל סופר, 27, חוקר מאגיה ודוקטורנט במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון. "התפקיד שלי היה לפענח מה כתוב שם בעברית, בארמית ובערבית־יהודית".
עשית את זה בעבר?
"כמובן. לכתב היד הזה יש מאפיינים שחוזרים על עצמם בכתבי יד מהמאה ה־19 שחקרתי בעבר. זה בעיקרון ספר מרשמים, אחדים מהם רפואיים, כמו עלים מסוימים שצריך ללעוס בזמן מחלה, אבל יש גם לחשים וכשפים, אחדים מהם אגרסיביים במיוחד, שלא נתקלתי בהם בעבר. יש בהם לחש או צירוף אותיות שעושה את העבודה".
מה למשל?
"אצטט דוגמה קשה במיוחד: 'אם היה לך שונא והיה עושה צרכיו על פתח ביתך, קח אש וזרוק על אותה צואה ותישרף פי הטבעת של מי שעשה את זה ויהיו אצלו אבעבועות. בדוק ומנוסה!'"
מה הכוונה בבדוק ומנוסה?
"זה אומר שכבר ניסו את זה וזה עובד. באחדים מהלחשים כתוב 'בדוק ומנוסה', ובאחרים כתוב 'חכה ותראה'".
מה עוד?
"יש גם אחד נגד אורחים לא רצויים: 'אם ירצה אדם ליישב בביתך ואתה רוצה שלא יבוא יותר, יכתוב ויניח מתחת מזוזת הבית את האותיות הבאות: ס ו ב מער חבור. בדוק ומנוסה'. יש עוד אחד מוצלח נגד גנבים למשל. אם אתה חושד במישהו שגנב ממך, אתה כותב כמה אותיות שרשומות כאן על פרוסת לחם. אם האדם שנתת לו את הלחם לא יכול לבלוע, הרי שהוא הגנב".
גם זה בדוק ומנוסה?
"לא. זה דווקא 'חכה ותראה'".
פיצוץ מסתורי
"לא בכל יום מגיע אוסף נכבד כזה, שתורם תרומה של ממש לאוסף הקמעות וכתבי היד בספרייה הלאומית", אומר פינקלמן.
"בתו של ד"ר מקס לאופולד ברודני תרמה את האוסף הזה לזכר אביה, ובימים אלו הוא עובר תהליך קטלוג. לאחר מכן ייסרק ויעלה לרשת כדי לאפשר לציבור הרחב ולחוקרי המאגיה היהודית — תחום מחקר פורח זה יותר מעשור — גישה לאוסף העשיר והמרתק הזה".
"אני מאושרת שהגשמנו את משאלת הרב ממוסקווה", אומרת אלינור קו. "היה לי חשוב לתרום את המזוודה ולא למכור אותה, כי מדובר בפריט שאין לו ערך כספי והוא חלק מההיסטוריה היהודית בתפוצות".
עברו המון שנים עד שמישהו העריך כיאות את מה שאבא שלך עשה.
"אני שמחה שזה קרה סוף סוף. אגב, אני חייבת לספר ששבועיים לאחר שיצאה המזוודה ארצה התפוצץ בבית שלי צינור חימום במיקום שהיה הורס את הקמעות".
מזל גדול.
"בקשר לפיצוץ הצינור, יכול להיות שזה קרה במקרה", מחייך פינקלמן במסתוריות, "אבל עם כל הכשפים שיש במזוודה, יכול להיות שזה לא במקרה".
