יפה יחיא קוריש (73) מרעננה ואחיה מיכאל (67) ממושב חרוצים שבשרון קיבלו בשבוע שעבר הודעה מפתיעה. נאמר להם, כי לאחר מאבק ארוך, קברו של אחיהם יחיא אותר בנתניה, 69 שנים אחרי שנעלם מבית התינוקות במחנה עולים בעין שמר, והוא בן תשעה חודשים. הם נסעו לבית העלמין בנתניה, בתקווה כי יוכלו סוף סוף לפתור את תעלומת היעלמותו, אך גם הפעם התאכזבו.
למרות זאת, הם אינם מרימים ידיים ומבקשים למלא אחר צוואת אביהם, שנפטר לפני 13 שנה, למצוא את אחיהם האבוד. "הסבל והכאב הזה יעבור לילדיי ולנכדיי, עד שנמצא אותו", אומרת יפה.
ההיעלמות
משפחת קוריש עלתה לארץ מתימן בשנת 1949. ההורים אהרון ולולוה, בתם הבכורה יפה בת הארבע, ובנם יחיא בן השמונה חודשים. ימים ספורים לאחר שהגיעו לישראל נעלם בן הזקונים. "הגענו למחנה העולים בעין שמר, היתה אז שנה גשומה ושיכנו אותנו באוהלים", מספרת יפה, המתגוררת ברעננה זה 41 שנה.
"אחרי שבוע הגיעה אלינו אחות לבושה לבן, וביקשה מהוריי למסור את אחי יחיא לבית תינוקות, כדי שלא יחלה מהגשם. אמא שלי לא הסכימה בהתחלה בשום אופן, ורק אחרי כמה פעמים שהאחות הגיעה שוב, ואמרה לה שכל השכנות מסרו את התינוקות, היא הסכימה ומסרה אותו. היינו מבקרות אותו שלוש פעמים ביום. אמא שלי היתה מיניקה אותו בכל בוקר, צהריים וערב ואני הייתי באה איתה. אני זוכרת את המבנה הארוך, כמו מחסן, עם הרבה חדרים ומיטות של תינוקות. באותם הימים אושפז אבי בבית החולים בשל זיהום ברגל, אז הוא לא ישן אתנו כמה ימים.
"באחד הימים, אמא שלי הגיעה לבית התינוקות בבוקר כדי להיניק את אחי. כשחזרנו בצהריי היום התברר לנו שהוא איננו. היא שאלה איפה אחי ואמרו לה שהוא בחדר. היא חיפשה וחיפשה והתחילה לצעוק. היא רצה לאבא שלי ואמרה לו שהילד נעלם. הוא התחיל לצעוק ואמרו לו שהילד מת, וזהו. בלי הסברים. אבא שלי נסע לבית החולים בחיפה, לשם נאמר שהעבירו אותו, וחיפש אותו. מאוחר יותר גם התגלו עוד מקרים של הורים שנעלמו להם תינוקות, והבנו שמשהו כאן לא בסדר".
יפה מספרת כי אחרי תקופת חיפושים, התייאשו הוריה והמשפחה עברה להתגורר כעבור כשנתיים במושב אשתאול ליד בית שמש. "גרנו במשך שנתיים בצריף, אבא שלי עבד בסלילת הכביש לירושלים, ואמא שלי היתה בבית", היא נזכרת. "באותה התקופה נולד אחי מיכאל, ושנתיים אחריו נולד עוד אח, חיים".
לדבריה, "אחרי שמיכאל נולד הוא חלה. אבא שלי לקח אותו לבית החולים הדסה עין כרם ובשום אופן לא הסכים להשאיר אותו רגע לבד. הוא בא עם מקל של טורייה, ואמר להם שהוא יישן עם הילד במיטה.
"מאז היעלמותו של יחיא, הוא נכנס לטראומה גדולה מאוד. היתה אווירה עצובה מאוד בבית. אמא שלי תמיד דיברה עליו, ואמרה שאם היא תראה אותו היא תכיר אותו ותזהה אותו. היא זכרה שהיה לו כתם לידה בירך, ותמיד חיכתה לפגוש אותו".
החיפושים
לדברי יפה, אביה סירב להרים ידיים והתרוצץ ממקום למקום, עבר בין ועדה אחת שהוקמה לאחרת, בניסיון למצוא את בנו, אך נותר בלי מענה. "בסופו של דבר הוא התעייף", היא אומרת. "גם אשתו (אמי) נהרגה בתאונת דרכים וגם לקחו ממנו את הבן שלו. הוא נפטר לפני 13 שנה בצער גדול מאוד. כל השנים הוא דיבר על זה וסחב את הכאב הזה. היה לו כעס גדול על המדינה".
במסמך מצולם יחיד שיש בידי המשפחה מטעם קופת חולים מאוקטובר 1950, נרשם יחיא כבן תשעה חודשים.
באוקטובר 2001 החלה המשפחה לקבל ממצאים סותרים, באשר לגורל האח האבוד. ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה על ידי הממשלה, בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן, מצאה, כי יחיא עלה ארצה בגיל ארבעה חודשים, אף שהיה בן שמונה חודשים בעת עלייתו ארצה עם הוריו ואחותו. במסמך תעודת הפטירה שלו שנמסר למשפחה, הוא נרשם בשם זכריה גויש. "בידי הוועדה רישיון קבורה, שממנו עולה כי זכריה גויש מבית ליד מחנה ז' נפטר בהיותו בן שמונה חודשים כתוצאה מדלקת ריאות, והובא לקבורה בבית העלמין בנתניה", נכתב בממצאי הוועדה. "יחיא בן אהרון בוודאות נפטר ביום 14/10/49, בבית חולים לילדים בבית ליד, זאת חודש לאחר עליית המשפחה לארץ. יחיא הובא לקבורה באותו היום בבית העלמין בנתניה, ללא ציון חלקת קבר... אף ששמו הפרטי של התינוק זכריה ולא יחיא, אין בכך כדי להטיל ספק בזיהויו, מאחר שאלה שמות מקבילים. בנוסף, שם משפחתו שובש מקוריש לגויש, ונמצא מסמך שבו נרשם כי אבי המשפחה גויש כשם משפחה".
על אף טענות הוועדה, כי האח נפטר ממחלה, פנתה המשפחה למשרד הפנים, שם התגלה לתדהמתה מסמך המעיד על רישום של יציאה מהארץ של יחיא בגיל 18. "בשנה שעברה אחי מיכאל שלח שאילתא למשרד הפנים, וגילינו תאריך של יציאה מהארץ, בהתאם למספר תעודת הזהות של יחיא", מספרת יפה. "ברגע ששאלנו לאן הוא נסע וניסינו לקבל פרטים, לא הסכימו לתת לנו תשובות".
בנוסף, לפני כשנתיים התקבלה בבית המשפחה במפתיע תעודת אזרח ותיק על שמו של יחיא קוריש, במספר תעודת זהות תואם לזה של האח האבוד, מטעם רשות האוכלוסין וההגירה.
ההבטחה
כבר באוגוסט 1968 קיבל אהרון קוריש האב מהמטה הארצי באגף החקירות במשטרה תשובה לפנייתו בנושא היעלמות בנו. על-פיה, מחקירת הוועדה עולה, כי בנו נפטר בבית החולים לילדים בבית ליד בשנת 1949, והובא לקבורה בבית העלמין בנתניה.
בעקבות פנייתם המחודשת של ילדיו, יפה ומיכאל קוריש, התקשרו בשבוע שעבר נציגי חברת קדישא למיכאל והודיעו לו שנמצא קברו של אחיו בנתניה.
"אבא שלי הלך עם אחי מיכאל כבר בשנות ה‑70 לבדוק את הקבר, ולא מצאו כלום", אומרת יפה. "בשבוע שעבר התקשרו אלינו שוב ואמרו לנו שמצאו את הקבר. נסענו לשם וכל מה שראינו היה סרט שקשור למוט ברזל על חלקת אדמה ריקה. פשוט עשו מאתנו צחוק. הציבו במקום יתד חדשה עם שרשרת חדשה ואמרו לנו שזה הקבר. אמרנו להם שאנחנו לא מאמינים להם. זה פשוט עלבון גדול. חזרתי הביתה, התיישבתי על הכיסא ובכיתי, לא ידעתי מה לעשות. היינו בהפגנות, היינו בוועדות, בעמותות, עשינו בדיקות DNA, וניסינו בכל דרך אפשרית לקבל תשובות. לא מאפשרים לנו לפתוח את הגנזך, הארכיון של המדינה, ולראות את התיק של אח שלנו".
אמה של יפה נהרגה בתאונת דרכים, והיא בת 48 בלבד. "אבי נותר אלמן 30 שנה, ובמשך כל השנים ניסה בכל דרך למצוא את בנו", היא אומרת. "בסוף חייו כבר לא נותר לו כוח. הוא היה אומר לי תמיד: 'יא בינתי, נמאס לי מהם, כולם שקרנים'. גם כשהוא היה במצב סיעודי, עד יומו האחרון הוא לא שכח את יחיא. בכל פעם שהייתי שואלת אותו כמה ילדים יש לו, הוא היה עונה: 'ארבעה. אחד גנבו לי'. שבוע לפני שהוא נפטר הוא ביקש ממני ומאחי מיכאל שנמשיך לחפש את האח האבוד שלנו. הוא השאיר לנו מסמכים, וביקש שנבטיח לו שלא נוותר, עד שנמצא אותו. זו הייתה הצוואה שלו. הוא לא האמין במוסדות המדינה, לא במשטרה ולא באף גוף אחר".
לדבריה, "עשו פה פשע. יותר מאלפיים ילדים נלקחו מהוריהם ונעלמו. המדינה מסתירה פה משהו מכוער מאוד שקרה. אני היום בת 73, ואני שואלת עד מתי? אנשים חיו עצובים ומתו עצובים כי ילדיהם נעלמו. אולי מחכים שכמה דורות ייעלמו מהעולם כדי לפתוח את הסיפור הזה, והסיפור של אחי הוא לא היחיד. לדוד שלי נעלמו שתי בנות ובן — זהרה, חממה ובן, באופן דומה. אנחנו לא יודעים מה קרה עם הילדים האלה, ואם אין תשובות לתת לנו, כנראה מסתירים משהו.
"מישהו במדינה הזאת צריך לקום ולקחת אחריות. שיקום מישהו, יודה ויסגור את הסיפור הזה. המדינה נבנתה על הגופות של הילדים שלנו. הם מסתירים חלקים מאוד גדולים בפרשה הזו, ואנו דורשים את הכרת המדינה בהיעלמות הילדים ובכאב שלנו. מנסים להשתיק את הסיפור שלנו. אולי רוצים לדכא אותנו ולהשתיק אותנו, אבל אנחנו לא ניתן לזה לקרות. לא נקבור את הסיפור הזה ולא נשכח לעולם. הזכרונות האלה הם צלקת בנשמה שלי, שאי אפשר לשכוח.
"הילדים שלי ימשיכו את החיפושים, עד שנדע מה עלה בגורל אחי. המדינה רוצה לחכות לשנת 2070 כדי לפתוח את הארכיון. אני מקווה שלא יגיעו למצב הזה, שיתנו לנו תשובות כמה שיותר מהר ויסגרו את הסיפור הזה. ההורים ואנחנו סבלנו די. הדורות הבאים אחרינו לא צריכים לסבול. הגיע הזמן, אחרי 70 שנה, לשים סוף מכובד לסיפור הזה".
תגובות
מוועדת החקירה הממלכתית המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן נמסר: "בירור ובדיקה במערכת המידע החדישה של הוועדה המיוחדת החדשה שהוקמה בשנת 2017 העלתה, כי משפחת קוריש לא פנתה מעולם לוועדה לבירור ולבדיקה של מקרה זה, ומאחר שכך הוא אינו ידוע לנו. בעקבות פנייתכם, כבר יזמה הוועדה קשר עם המשפחה, והביאה לידיעתה את האפשרות לפנות אלינו ישירות לבירור פרטים נוספים ולאימות המידע שיש ברשותם.
"בעקבות מסקנות ועדת כהן-קדמי, שקבעה, כי בן המשפחה יחיא קוריש נפטר והובא לקבורה בבית העלמין בנתניה, בלי ציון חלקת קבר, ביום פטירתו, 14/10/1949, בכוונת הוועדה לפנות לפורום חברות קדישא לבירור ואימות מידע זה. בשבוע שעבר עברה במליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק אימוץ ילדים התשע"ח-2018, שיזמה ח"כ נורית קורן, ובהתאם לחוק החדש בכוונת הוועדה, לאחר פניית המשפחה, לפנות לשירות למען הילד, במטרה לברר אם קיים תיק אימוץ על שם יחיא קוריש — דבר שיאפשר לבני המשפחה לעיין בתיק האימוץ, אם קיים כזה.
"בנוסף, במקרה שהוועדה תצליח לאתר מיקום מדויק של חלקת הקבר בבית העלמין בנתניה, נציע למשפחה לפנות לבית המשפט, כדי לבצע הליך לפתיחת קבר ובדיקת ד-נ-א, בהתאם לחוק שיו"ר הוועדה ח"כ נורית קורן העבירה בחודשים האחרונים".
ממשרד רשות האוכלוסין נמסר: "מבדיקת הנושא עולה, כי בניגוד לנטען, אין כל מידע המעיד על יציאתו של יחיא קוריש מהארץ ולא נמסר מידע כזה. המידע היחיד המופיע הוא כי יחיא לא נכח במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1961. בני המשפחה מוזמנים להגיש פנייה בכתב באופן מסודר, וננסה לסייע להם לאתר את מירב הפרטים שניתן על אודותיו".
