כשעדי, בת 37 מהרצליה, הייתה ילדה קטנה, היא טיילה עם סבתה והבחינה בחתול שנדרס. באותו הרגע היא הבטיחה לסבתה ולעצמה, שכשתגדל - תדאג לכל החתולים. אבל אפילו היא לא האמינה שתיקח את האהבה שלה למקום כה קיצוני.
זה כחצי שנה שעדי יושבת מדי לילה על ספסל מחוץ לסניף הדואר בשכונת נוף ים בהרצליה, כשמסביבה 30 חתולים, עליהם היא שומרת מפני התנים המאיימים לטרוף אותם. לדבריה, היא ראתה חתול נישא על ידי תן שהגיע משדות אפולוניה וכדי למנוע מקרים נוספים, היא ממשיכה לשבת שם בלילות הקרים, מוקפת בחתולים שהיא כל כך אוהבת.
"כשאני פה, התנים לא מתקרבים", היא אומרת. "הם גם למדו לפחד ממני, כי התזתי לכיוונם מים, רצתי אחריהם והשתמשתי באמצעים שמפחידים אותם".
הלוחשת לחתולים
היא נולדה וגדלה בהרצליה. החתולים, היא מספרת, הם כל עולמה. היא מגדלת בביתה תשעה חתולים משוקמים, מאכילה חתולי רחוב מחוץ לביתה ואת החתולים ש"גרים" מחוץ לסניף הדואר שהיא עובדת בו. "מגיל צעיר החלטתי שאדאג לחתולים לאוכל, מים ושינה", היא מסבירה. "כשהייתי תלמידה בחטיבת ביניים עשיתי בייביסיטר ובכסף שהרווחתי קניתי אוכל יבש לחתולים. כשהתגייסתי לצבא, הפחד הכי גדול שלי היה מי ידאג לחתולים".
בסניף הדואר של שכונת נוף ים התחילה עדי לעבור לפני כ-11 שנה. מעסיקתה אמרה לה בחיוך שאחד מתנאי הקבלה למקום הוא שצריך להאכיל את החתולים שבחוץ. "זה הצחיק אותי", היא מספרת. "היא חשבה שהיא צריכה לשכנע אותי".
מאז, בסוף כל יום עבודה, נהגה עדי להשאיר לחתולים אוכל ומים וללכת הביתה. כשקודמה והחלה להישאר עד שעות מאוחרות יותר בסניף, החלה להבחין בתנים המסתובבים באזור. "התחלתי לראות אותם בלילות. בפעם הראשונה שתן התקרב אליי, הייתי בשוק. הוא לא עשה לי כלום. השארתי אוכל גם לתנים ובהתחלה הם היו אוכלים ביחד עם החתולים וזה עבד יפה. במצלמות האבטחה שהתקנתי הייתי רואה איך הם אוכלים וישנים יחד, יושבים אחד ליד השני והתנים לא היוו איום על החתולים. היה דו קיום".
הדו קיום הזה הסתיים בקיץ האחרון. "ב-1 ביוני 2017, אני לא שוכחת את התאריך, כי אמא שלי הייתה איתי", היא משחזרת. "היה לילה ורצינו ללכת הביתה. במרחק של כמה מטרים ממני ראיתי תן. לידי הייתה חתולה שאכלה. הוא התקרב אליה. בשנייה האחרונה הבנתי את כוונותיו, אבל כבר היה מאוחר מדי. התן תפס את החתולה ופשוט רץ איתה. היא צרחה. התחלתי לרוץ אחריו אבל לא היה לי סיכוי, הוא רץ כל כך מהר".
איך הרגשת?
"הייתי בטראומה. אמרו לי שהתן הגיע למקום בגלל האוכל של החתולים, אז הפסקתי להשאיר לחתולים אוכל בלילה. נשארתי בלילות בחוץ במשך שבועיים והמצב נרגע, אבל אז שוב הגיע תן והסיפור חזר על עצמו. הוא הספיק לגרור חתולה כ-50 מטר לכיוון שדות אפולוניה. המזל שלה היה, שמישהו שגר באזור בא מהכיוון הנגדי, אני רצתי מכיוון אחר, והתן נבהל וברח. גם החתולה ברחה והייתי בטוחה שהיא מתה, כי הוא נעץ בה שיניים. באותו לילה אמרתי לאמא שלי 'אני לא הולכת לשום מקום, לא זזה מפה, מספיק'. אחרי כמה שעות החתולה חזרה, מדדה ובקושי הולכת. אף וטרינר לא הסכים להכניס אותה למרפאה שלו מחשש לכלבת, והחלטתי לעזור לה בעצמי. כל יום נתתי לה אנטיביוטיקה והאכלתי אותה. היא חזרה לעצמה והיום היא יושבת לידי".
שומרת סף
מאז היא שם. הנוכחות שלה, היא מסבירה, מרתיעה את התנים. התן נחשב לחיית בר מוגנת, שאין לפגוע בה או לצוד אותה ללא היתר בכתב מרשות הטבע והגנים. בהודעה שהוציאה השבוע עיריית הרצליה, היא הודיעה על פיזור פיתיונות חיסון נגד מחלת הכלבת בקרב תנים ושועלים. "לאחרונה עלה מספר הפניות על חדירת תנים ושועלים לאזורים מיושבים", כתבה העירייה. "בדרך כלל, הסיבה היא חיפוש אחר שאריות מזון הנמצא בסביבה האורבאנית. בשל כך, יש לסגור היטב פחי אשפה ולדאוג לסביבה נקייה ללא שאריות מזון".
איך את מצליחה להישאר ערה לילה אחרי לילה ואז לעבוד בבוקר?
"קורה שאני נרדמת לרבע שעה וכשאני מתעוררת אני כל כך מבוהלת, שאני מסתכלת סביבי לראות שאין תן. קשה לי. אני עם רגליים נפוחות מחוסר שינה ואני במצב בריאותי לא טוב. גם כשאני סוף סוף מצליחה להגיע הביתה בימי שבת, בימים שאני לא עובדת, גם כשיש לי גם שעות שאני יכולה ללכת לישון - אני לא ישנה טוב. יש לי סיוטים, כי זה נורא כואב לי".
אבל את סובלת מזה פיזית. למה את ממשיכה בזה?
"אני כועסת על עצמי. באוקטובר, למשל, כשרצתי אחרי להקת תנים, מתחתי שריר והיו לי כאבי תופת. היה גם קר, הכאבים שברו אותי והלכתי הביתה. כשחזרתי בבוקר, לא מצאתי שני גורים בוגרים. בדקתי את מצלמת האבטחה וקיבלתי תשובה מה קרה להם. מה שהיה לי הכי קשה, זה שאחת מהם רצה לכיוון הספסל במנוסה מהתן, כי אני אמורה להיות שם, וכשהתן תפס אותה מתחת לספסל, אמרתי לעצמי - אני עשיתי את זה. היא סמכה עליי. מאז, מבחינתי אין הנחות יותר. כאבים, רגל פצועה, קור - לא יודעת מה, אני נשארת פה".
וכך, מדי ערב, אחרי סגירת סניף הדואר, מתחילה עדי להכין את האזור, מאכילה את החתולים ומפזרת להם שמיכות. בזריחה היא חוזרת לביתה, מתארגנת ליום העבודה ושבה כדי לפתוח את הסניף. בלילות הקרים היא עוטה על עצמה כמה שכבות של חולצות, מעילי פליז ושמיכות. חבר טוב השאיר לה את הרכב שלו. "לפחות תשבי ברכב, את קופאת", אמר לה. תושב אחר מנוף ים הביא לה תנור. "חשוב לי להדגיש, שאני לא היחידה שסובלת מנוכחות התנים בשכונה", היא אומרת. "יש תנים שבאים לפה ואני יודעת שהם לא יעשו כלום, כי הם באים לחפש אוכל ולא את החתולים, אבל יש תנים שמגיעים ופועלים ביחד, ואם אני רואה אותם - אני על הרגליים. פניתי לרשות הטבע והגנים ואמרו לי שזו חיה מוגנת ואין מה לעשות".
איך הסביבה מתייחסת למה שאת עושה?
"יש חבר'ה שבאים לכאן עם כוס קפה, אומרים לי 'די, לכי הביתה, לכי לישון, לא חבל עלייך?'. באחד הלילות השבוע למשל, היה ממש קר והרגשתי שזה בלתי נסבל. היו מצבים שכמעט נרדמתי במהלך היום, ואז אחת העובדות הכינה לי קפה. אני ישנה בין שעה לשתיים בלילה".
עד מתי תשבי פה?
"בקיץ אמרתי לחברה שעד החורף זה חייב להיפתר. אנחנו כבר בדצמבר ולפעמים נראה לי שזה אף פעם לא ייפתר. צריך לטפל בתנים התוקפניים, אלו שנכנסים לחצרות ותוקפים כלבים קטנים. מה שיגרום לי להפסיק לשבת פה זה שאדע בוודאות שהחתולים בטוחים. המחשבה שאני הולכת לישון בפוך שלי בלילה במיטה ופה יש חתול שנאבק על חייו, לא מרפה ממני. הם חלק ממני, הם כמו הילדים שלי. אני חושבת על כל אותם חתולים שלא איתי וזה כואב לי. אני לא אסלח לעצמי אם יקרה לחתולים משהו".
