המסע המופלא של יסמין פיינגולד: 15 שנה עברו מאז התהפכה הסירה בה חתרה אלופת ישראל דאז יסמין פיינגולד, שלאחריה נותרה מחוסרת הכרה, מונשמת ומורדמת עם אובדן זיכרון. כעת היא משתפת את סיפורה המופלא לשיקום הירואי בתמיכת בית לווינשטיין ברעננה.
במאי 2009 התהפכה יסמין עם סירתה בזמן שעסקה באימון בנחל הירקון ונחבטה בראשה. יסמין איבדה את הכרתה, ורק כעבור כארבע דקות חולצה על ידי אבי טויבין, עובר אורח בן 62, שהיה היחיד שנחלץ לעזרתה. לאחר החילוץ סיפר טויבין כי יסמין הייתה קשורה בנעליה אל הסירה (מהלך ידוע באימוני חתירה אקדמית).
פיינגולד פונתה לבית החולים איכילוב במצב קשה, שם אושפזה, מונשמת ומחוסרת הכרה, ביחידה לטיפול נמרץ וטופלה על ידי צוות בראשות אליהו סורקין. כשהתעוררה לא זיהתה את סובביה ולא הצליחה לזכור אירועים לטווח קצר. לאחר תקופת שיקום בבית לוינשטיין חזרה לעסוק בחתירה אקדמית. זכתה באליפות ישראל לחתירה, סיימה תואר ראשון במתמטיקה התחתנה והפכה לאמא.
כעת משתפת פיינגולד על השיקום המופלא: "השנה אני מציינת 14 שנים לתאונת הטביעה ולמסע השיקום שבעקבותיה. במאי 2009 הגעתי ללוינשטיין לראשונה. הגעתי לשם ממקום מאוד בטוח ויציב בעמדותיי, בזהותי באישיותי.
"ערב התאונה הייתי במסלול של הצלחה כחותרת תחרותית וכאישה צעירה שבונה לעצמה קריירה. הייתי לקראת תום השירות הצבאי שלי, ועמדתי לנסוע ללימודים באוניברסיטה עילית באנגליה במסלול שמשלב חתירה תחרותית ברמה אולימפית עם לימודי הנדסת תעופה וחלל. יצאתי לאימון שני בירקון, ובמהלכו התהפכתי ונותרתי במשך כארבע וחצי דק מחוסרת הכרה מתחת לפני המים. מחסור בחמצן גרר בעקבותיו נזק מוחי.
"התאונה שעברתי הביאה אותי להיכרות עם לוינשטיין, שלימים הפך לבית שני שלי, טלטלה את זהותי ואת יכולותיי מן הקצה אל הקצה. את הימים הראשונים במקום אני לא ממש זוכרת, חוץ מאולי דברים קטנים פה ושם שצצים בזיכרון. מהשבועות, חודשים והשנים הבאות יש לי כבר יותר זיכרונות. אני זוכרת את עצמי יושבת בחדר של דליה מילנשטיין, המרפאה בעיסוק האהובה, מסתכלת החוצה מבעד לחלון ותוהה האם כך יראו חיי? האם זהו? היה מה שהיה, ועכשיו נכנס פרק חדש בחיים? פרק יותר מוגבל, מאתגר בכל מובן שהוא, ובעיקר, סיזיפי. האמון שדליה והצוות כולו נטעו בי היה כל כך חזק שזה הצליח להחזיק אותי גם בימים קשים, ורובם באותה תקופה היו כאלו.
"שיקום הוא תהליך ארוך, פתלתל ומלא תסכולים וכאב. מהמקום הנמוך הזה שבו כל כישוריי היו מאוימים, הייתי צריכה לטפס בחזרה למעלה. זה אולי המסע הכי קשה, מתסכל ומפחיד שאדם יכול לעבור. קשה לתאר במילים, בין השאר כי הזיכרון בוגד, כמה מפחיד לקום בבוקר ולא לדעת דברים בסיסיים כמו בן כמה אתה? איזה יום היום? במסע הארוך הזה, מצאתי את עצמי בהדרגה מתחילה לזכור מידע, למקם את עצמי בזמן ובמרחב, מתחילה להכיר בערך עצמי, מחזירה לעצמי מיומנויות בסיסיות. זה נשמע קטן ופשוט, אבל זה עולם ומלואו מבחינת המאמץ והאתגרים שצריך לעמוד בפניהם.
"הייתם חושבים שזה יהיה מקום שנצרב אצלי בזיכרון כדבר "רע", "מפחיד", "מאיים", ועוד תיאורים שליליים. אבל לא. מבחינתי לוינשטיין היה תחנה ראשונה ומרכזית בתוך תהליך השיקום הארוך והמורכב שעברתי ועוברת (יש שיגידו, ואני ביניהם, ש"שיקום" מעולם לא נגמר, הוא רק מתמזג עם החיים והופך להיות פשוט חלק מהם).
הגעתי למקום כשאני יותר לא יודעת מאשר יודעת. הייתי מבולבלת והלומה מכל מי ומה שסביבי, ובעיקר- מעצמי. לא ידעתי למה לצפות. לא מהסובבים אותי ולא מעצמי. הרגשתי כמו דג מחוץ למים. נזרקתי מהמסלול שלי כל כך רחוק שלא הבנתי אפילו שנזרקתי. חוויה סוריאליסטית...
"כשניגשתי לעשות את הדברים, הפער הגדול בין מה שידעתי שאני רוצה לבין המסוגלות שלי היה צורם. הצוות בלוינשטין ידע להכיל את הפער הזה והיכן וכיצד לדחוף אותי קדימה, על מנת להוציא מעצמי את המקסימום. אני מטבעי אדם מאוד מורכב עם הרבה ניגודים. אני הולכת בדרך שלי, שהיא לרב שונה משל אחרים, אבל היא הדרך שמתאימה לי ואני לה. זה לא משהו שקל לסביבה לקבל בכלל ובסביבה שיקומית בפרט.
קראו גם:
"התמיכה של דר' ירון סחר, מנהל המחלקה לשיקום חבלות מוח אז, הייתה משמעותית בנקודה הזאת. הוא באמת 'ראה אותי' והבין, עד כמה שניתן להבין את המוח האנושי, מה אני עוברת ולמה אני זקוקה. כשהגעתי למחלקה, כל ניסיון ללמוד משהו מחוויות ומהדרך של מטופל אחר במחלקה, התגלה כמאוד בעייתי. למעשה המכנה המשותף של כולנו הוא בדידות. בסופו של יום, אנחנו עם עצמנו בראש שלנו, וכשהראש בבלאגן, זה לא משנה מי וכמה נמצאים סביבך.
"זו הייתה תקופה שבה היה לי קשה לתאר לעצמי מה אני עוברת, אז בוודאי שקשה לי לתאר לסביבה. כאן גייסתי, בעזרת צוות מטפל, יכולות שהיו שמורות אצלי, ותכונות אופי שלא נפגעו בתאונה. באמצעות עבודה קשה והרבה תמיכה, אני יכולה להגיד שניצחתי.
"סיימתי את הלימודים לתואר ראשון במתמטיקה, חזרתי לחתור ולהתחרות, התחתנתי והפכתי לאמא, אני ממשיכה לחלום ולבנות מציאות. לכל אורך הדרך אני חולקת את הניסיון שלי ואת התובנות שלי בסדרה של הרצאות שעוסקות בצדדים השונים של המסע להשבת השליטה על המנגנון שמפעיל אותנו.
"אף אחד מאתנו לא בוחר להגיע ללוינשטיין. בניגוד לאוניברסיטה יוקרתית, חופשה חלומית, או בילוי מהנה, שיקום היא מציאות שנכפית עלינו, מציאות בלתי צפויה, כואבת, ומאוד מאוד תובענית. אני מאחלת לכם שלא תאלצו להזדקק לשירותיו של מקום כלוינשטין, אך אם תאלצו, שתזכו לשירותיו".
