"אני לא אחד שבוכה, כמעט אף פעם. השנה בכיתי פעמיים - השבוע באזכרה של בתה של חברה שלי, סרן רון צרפתי ז"ל שנרצחה בנובה, והפעם השנייה ביום שהחזירו את נועה ארגמני ארצה. שנה שלמה התנקזה לאוקינוס של דמעות, בכי על מה שכולנו עברנו ועדיין עוברים. דמעות על מה שהיה ולא ישוב". כך מעיד השבוע עו"ד אסף נוי, מחבר הספר שיצא השבוע לאור, "תל אביב-עזה-תל אביב" (ראו מסגרת), ומגולל את אירועי השבעה באוקטובר. בריאיון שכולו זכרון, כאב שלא נגמר והרבה תקווה אומר נוי: "אנחנו ניצחנו, המחיר נוראי, כל הכשלים נעשו, אבל הגיע הזמן להסתכל קדימה, לתקן ולצעוד הלאה. אין לנו ברירה אחרת".
ממשחק לעריכת דין
נוי (48) תושב כפר סבא, נשוי למירב ואב לשתי בנות ("איה בת ה-18 רקדנית על, ושירה בת ה-16 כנרית על מפורסמת"), ואחת הדמויות הכי לא שגרתיות שתכירו. הוא אמנם אחד המומחים בתביעות רשלנות רפואית (ייצג עשרות משפחות מ"ילדי רמדיה"), ומתגורר בבית נאה ובורגני בטבורה של כפר סבא, אבל מנגד, איש מסיבות טבע, שהקים את קהילת הטראנס בישראל. גם בגילו לא עובר סופ"ש אחד שלא תראו אותו מבלה באחת המסיבות עד אור הבוקר. כן, הוא היה אמור להיות בנובה אבל הלך למסיבת טבע אחרת בכרכור ("בדקה התשעים החלטנו ללכת לשם") וכן, הרבה ממכריו היו שם בסמוך לקיבוץ רעים, באותו בוקר קטלני.
קראו גם:
לצד כל אלה, יש בו גם את התשוקה לכתיבה. ל"עזה-תל אביב-עזה" קדם ספרו הראשון "ילדי רמדיה", שנכתב בעקבות פרשת תחליב החלב שהסעירה את המדינה.
"גדלתי בבית די קשה יום בכפר סבא", משחזר נוי, "היינו שני אחים ושני הורים, לא היה כסף בבית. אמא שלי הייתה מזכירה, אבא שלי גנן. אני הייתי גם ילד כזה 'פושטק'. הלימודים לא עניינו אותי. עבדתי גם מגיל צעיר מאוד. אז סיימתי למעשה תיכון בלי בגרויות בכלל. בצה"ל הייתי רס"פ בקורס קצינים, כבר בצבא הבנתי שאני חייב לכוון את החיים שלי לסוג של קריירה. בתוך שנה עוד בצבא, עשיתי בגרויות ופסיכומטרי.
"עם השחרור הלכתי ללמוד משחק, זו הייתה תשוקה שלי, שלא עברה עד היום. אחרי שנה החלטתי שצריך משהו אחר, למדתי משפטים והתמחיתי ברשלנות רפואית, בעיקר אצל ילדים. זו מתנה גדולה לעבוד במקום שיש לך אפשרות לעזור, אני לא אומר שזה יותר מהכסף שאני מרוויח, אני לא אהיה צבוע, אבל זה לפחות שווה ערך אליו".
לפרשת "רמדיה" הוא הגיע די במקרה, הוא היה אז עורך דין צעיר מאוד, טכנאי של יס שהגיע לביתו סיפר לו שהוא היה גם במשרד עורכי דין והתיק של "רמדיה" הגיע אליהם והם טענו שאין "קייס". הוא הבטיח לבדוק: "ביקשתי את התיק והם נתנו בשמחה, עיינתי בו, וראיתי שבהחלט יש בו עילת העילות. ייצגתי כ-50 משפחות, והשאר היסטוריה".
וגם ספר.
"כן, הרגשתי צורך לכתוב על הפרשה ולא בעין 'תיעודית'. זה היה ספר פרוזה, שהיה מבוסס על חלק מהמקרים. זאת דרך לתאר את מה שעבר עליי או לספר על האירועים שהיו סביבי דרך כתיבה. הספר הפך לרב מכר כי זה היה נושא חם. בספר הנוכחי בא ממקום דומה אבל עם אמוציות הרבה גדולות. השבר גדול מדיי בשביל להכיל אותו".
"בדקה ה-90"
את "עזה תל אביב עזה" הוא התחיל לכתוב לפני כשלושה חודשים. "התכנון היה שהוא ייצא לפני כשלושה שבועות, בדיוק ביום השנה לשבעה באוקטובר", אומר אסף. אבל ההוצאה לאור הבינלאומית ("ספיינקס". א.א) שרכשה את זכויות הספר, החליטה להוציא אותו באנגלית בתאריך הזה. יש בו גם 365 עמודים, כמניין ימות השנה. בינתיים הוא זוכה שם להצלחה אדירה, אני מקווה שגם בארץ. עבורי זה סוג 'התרומה' שלי, כמה עלוב שזה לא יישמע, למאמץ ההסברה הישראלי, ולזיכרון. זה באמת הדבר היחיד שמעניין אותי".
את בוקר שמחת תורה העביר אסף בשינה, סוף סוף הוא חזר ממסיבת טבע ארוכת שעות בכרכור לפנות בוקר והשתטח על המיטה: "אני כל שבוע פק"ל הולך למסיבת טבע עם חברים, אשתי לא כל כך בעניין, אבל אני חייב את זה לנשמה. באותו סופ"ש החבר'ה ואני היינו אמורים ליסוע לנובה, ידענו שזו מסיבת פיצוץ, אבל מסיבות לא ברורות מספיק החלטנו בדקה ה-90 לשנות כיוון, ולנסוע למסיבה בכרכור, שהייתה צנועה יותר. מי חשב, מי העלה על דעתו, שזה מה שיקרה בסופו של דבר. את הרוב המוחלט של מי שהיו בנובה הכרתי, חלקם אפילו טוב מאוד. ב-6:29 בבוקר ישנתי. מירב העירה אותי ואמרה שיש אזעקה, אמרתי לה חצי רדום שזה בטח טעות וחזרתי לישון. היא ירדה בינתיים לממ"ד עם שתי הבנות.
"אחרי שעתיים שמעתי 'ערנות יתר בבית'. קמתי לבדוק מה קורה, ואז התחיל להתברר גודל האסון. בהתחלה זה היה עניין של חרדה קיומית. אני רק נזכר בזה עכשיו ומקבל צמרמורת. באותו רגע החלטתי להמליץ לכל המשפחה ובעיקר לבנות, שלא לראות טלוויזיה, כיבינו אותה כליל במשך שבועות. ביקשתי מהם שגם יימנעו לראות סרטונים שרצו ברשתות. פחדתי על הנפש שלהן, על הנפש שלנו כמשפחה וכבני אדם.
"אנחנו עדיין בפוסט טראומה, כל המדינה. ההשלכות של מה שעברנו, ובעיקר הקטע הזה של החטופים מדיר שינה מעיניי. זאת כמו מועקה כבדה שיושבת על הלב כל הזמן, כמו רעש של גנרטור מתחת לחלון חדר השינה שלא פוסק. כואב לי מאוד".
"לא נכנסתי לפוליטיקה"
בחודשים הראשונים למלחמה התגייסו כל משפחת נוי לפעילות התנדבות כלשהי: "כמו כולם במדינה היה צורך גדול בפעילות כזו או אחרת כדי להשתחרר מהחדשות והמראות הנוראיים, בשלב מסוים, הספיק לי הקטע של מילוי ארגזים, הנפש שלי רצתה יותר. התיישבתי לכתיבה, וזה נבע מתוכי, ממש הכל קלח. אנשים שקראו פרגנו את האותנטיות של הרגש שיצא שם אבל יש גם ביקורת על כך שאני די 'רך' בכתיבה, ויש לי תשובה לזה".
מה הכוונה "רך"?
"לא הכברתי בתיאורים על הזוועה הנוראה, עידנתי קצת. למשל בפרק של המסיבה העדפתי לחסוך מהקוראים את הקטע של עריפת הראשים והאונס, הסיבה לכך שידעתי שהספר הולך להיות משווק בחו"ל, ולא רציתי שאנשים יירתעו ויניחו את הספר מהידיים. אנחנו שחיים את זה כבר שנה עדיין לא מעכלים מה שקרה, הם שלא חוו דבר כזה בחייהם יכולים להירתע מאוד. גם העדפתי לא להיכנס לעניינים פוליטיים. נתתי לדמויות לדבר, במנהרות, בחזית, במסיבה, בבסיסים, שכל דמות תביא את החלק שלה. עדיין יש חטופים במנהרות, אנחנו עדיין קמים ל'הותר לפרסום' כל בוקר. אנחנו עדיין בטראומה הזו שלא נגמרת".
"אני לא טיפוס שבוכה, כמעט אף פעם. אני יותר תכליתי, בגלל זה 'המערכת' לא אוהבת אותי, בניגוד ללקוחות שלי שאוהבים לראות איך אני נלחם. ואני די אגרסיבי כשאני נלחם. אבל השנה הזו הזלתי פעמיים דמעות - כשראיתי את נועה ארגמני לאחר שחולצה, והשבוע, באזכרה של סרן רון צרפתי ז"ל שנרצחה בנובה. היא בת של מכרה שלי וכשהראל סקעת עלה לשיר הדמעות זלגו מעצמן, דמעות שניקזו אוקינוס שלם של עצב".
"אני אופטימי"
כשנשאל על העתיד וההשלכות של המלחמה שעוד איתנו, אומר נוי: "אני די אופטימי, אני תמיד אומר לכולם. לא איראן לא סוריה, אף אחת לא יכולה לנצח אותנו, וזה מבוסס עובדות. אבל המחיר שאנחנו משלמים, העובדה שהחטופים עדיין לא ישנים בבית, קורעת את הלב. אז כן, אני בטוח שאנחנו ננצח, כבר ניצחנו, ונתקן את כל הכשלים".
____________
בשביל החטופים
'תל אביב-עזה-תל אביב' הוא ספר מתח המגולל את אירועי השבעה באוקטובר, תוך מעקב אחר דמויות שונות, בהן מירב התצפיתנית, נועה חברתה שיוצאת למסיבת הנובה עם אורן, חייל ביחידה מובחרת, ודמויות נוספות.
הסיפורים האישיים של הגיבורים נכתבו מתוך המציאות שהתעוררה בבוקר שמחת תורה, ומבוססים על רגש אותנטי אבל לא על אירועים אמיתיים. בנוסף, מנסה נוי באמצעות הסיפור להזכיר את אלה שעדיין שבויים במנהרות.
