"ילדותי וגם שנות נעוריי עברו עליי בסוג של מרד מול ההורים שלי. הייתי הילד הקטן בבית של משפחה אתיופית שנולד במרכז קליטה בכפר סבא, לא מדבר את השפה, ודי מתבייש ונבוך מההורים 'העתיקים והאתיופים' שלו".
מתי זה השתנה?
"בגיל 16 כשאמא שלי נסעה לבקר את ילדיה מנישואים קודמים באתיופיה למשך שנה וחצי. נשארתי עם אבא, אסיר ציון לשעבר, שסובל מלקות קשה בראייה, לבד בבית. שם התוודעתי אליו, למסורת, לעולם הערכים שלו, למדתי את השפה ולמעשה לראשונה נכנסתי למטבח, בהתחלה כדי לבשל לו, ואחר כך מתוך אהבה גדולה".
קראו גם >>>
נפרד מהבושה
האומן, היוצר והשף אלעזר תמנו בן ה-31 מכפר סבא, שריגש מדינה שלמה במנות היצירתיות שלו בתוכנית "המסעדה הבאה של ישראל" במהלכה הגיע לגמר, בראיון ראשון וחגיגי ליום העצמאות, מסביר איך הכול התחיל: כיצד הפך לאומן מבטיח ("בגיל 5 אבא קנה חבילת טושים בחמישה שקלים"), איך הוא מתמודד עם הגזענות והאפליה שנוכחים כל דקה בחייו ("מבקשים ממני להביא דברים בסופר"), הזוגיות המופלאה עם דנה ("הסביבה לא פרגנה בהתחלה"), האהבה למטבח ("זה התחיל מהישרדות והפך לאומנות") תוכנית הריאליטי בה כיכב ("האתיופי הראשון שיש לו מנה במסעדת מישלן") וגם על הדרך מנפץ סטיגמות וגאה בעדה אליה התנכר בעברו: "ביום העצמאות הזה אני נושא דגל משלי".
קשה שלא לחבב את אלעזר: דיבורו רהוט, קולח, שובה לב. הוא לא מתבייש לגעת בפצעים הכי כואבים שלו, ועושה זאת בקסם נטול שיפוטיות וביקורת, גם לא כשהוא מדבר על הרגע הזה בו הושפל בכניסה למועדון בילוי כשהיה בתיכון או על ההיעדרות הממושכת של אימו בשנות התבגרותו, הכעס פינה את מקומו להבנה והכלה, ובמקום שנאה הוא מפיץ אהבה: "היום אני מבין אחרת את המצבים המורכבים שיש בחיים, היום אני חי עם המציאות ולא עומד נגדה".
אבל המציאות בה חי אלעזר לא הייתה פשוטה כלל: "אני בן הזקונים. הפער ביני לבין האחים הגדולים ממני הוא תשע ו-13 שנים. אמא שלי ילדה אותי כאן, בישראל. היא נוצריה במקור שיש לה גם ילדים מנישואים קודמים החיים באתיופיה. אבי, שהיה פעיל עלייה ואסיר ציון, הכיר אותה במסגרת פעילותו באדיס אבבה. היא התגיירה והם התחתנו, הביאו ילדים משותפים ועלו ארצה עם האחים שלי. מגיל צעיר היה פער גדול בין העולם שלהם לשלי. לא ידעתי את השפה בכלל, גם לא טרחתי להבין, הייתי די נבוך מהם, למען האמת, התעצבנתי מזה שהם לא כמו הישראלים, ולמה לעזאזל אחי צריך להגיע לאסיפות הורים עם אבא שלי שיתרגם לו מה אומרים עליי.
"התביישתי, וזה התבטא בכעס שלי כלפיהם. אני היום מצטער על זה, אבל יכול להיות שזה מה שהביא אותי בכלל לעסוק באומנות, ואם זו התוצאה אז ברור שכל זה היה לטובה.
"בגיל 5 התחיל המפגש הראשון שלי עם האומנות, אבא שלי קנה לי טושים הכי פשוטים שיש, אולי בחמישה שקלים. הוא הבין בחוכמתו, והוא אחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר, שהילד המופנם שלו, שמסתגר, והדבר היחיד שהוא מבין באמהרית זה 'לך לחדר שלך', צריך להתעסק במשהו, לשוחח במקום שאין עם מי. והוא צדק, הציור הראשון שלי היה, כמו כל ילד, בית ומשפחה. רק שאת הבית שלי, משום מה, ולמרות שלא נולדתי באתיופיה, ציירתי כשתי בקתות-קש כפריות כמו שיש באתיופיה. במבט לאחור, אני מבין שאז התחיל הרומן שלי עם מקום המוצא שלי, והניסיון לשלב אותו, ולהנכיח אותו כאן בישראל. זו גם האומנות שלי, זה המטבח שלי, אלו הם חיי, ומי שאני. פיוז'ן מהלך בין אתיופיות לשראליות".
גזענות כל יום
הניסיון לשלב בין אתיופיה לישראל באומנות ובמטבח, שהביא את תמנו להציג תערוכת יחיד מסקרנת כבר בגיל 24 על טהרת ציורי פולי קפה אתיופים, ולהמציא את הקינוח הראשון בעולם של העדה שמככב במסעדת מישלן והיה גולת הכותרת בתוכנית "המסעדה הבאה הבאה של ישראל" שהסתיימה לאחרונה, לא היה קל בהתחלה. את הגזענות והאפליה הוא חווה מגיל מאוד מוקדם: "גזענות? אני חי עם זה כל בוקר", אומר תמנו, "זה נשמע כאילו אתה מתפלא. יש אתיופי שלא חווה גזענות על בסיס יומיומי? זה הפך להיות כך כך בדי.אנ.איי שלנו, שלי בעיקר, שהרבה פעמים רק אנשים חיצוניים מבינים שמדובר באפליה. לפני שהכרתי את החברה שלי דנה, בכל פעם שמישהו שאל אותי איפה נמצא מצרך כלשהו בסופר, פשוט עניתי מתוך הרגל או מנחמדות. לא שמתי לב שזה לא תקין. דנה הייתה זו שגרמה לי להסתכל על הסיטואציה מבחוץ. היום אני די צוחק על זה.
"היה מקרה אחד שלא צחקתי עליו בכלל, גם לא היום. זה היה לפני יותר מעשר שנים. יצאנו כל התיכונים בכפר סבא למסיבת סוף שנה באיזה מועדון בילוי. הרבה אוטובוסים יצאו למועדון הזה, וגם אני, יחד עם עוד כמה חברים אתיופים. המאבטח הכניס את כולם, ואותנו השאיר לסוף, ואז התחיל לספור, עם האצבע, אחד אחד מאיתנו, ובלי להניד עפעף, הוא סיים את הספירה ואמר 'אתם, ממש לא נכנסים', ככה, בלי אפילו לעטות מעטה של צביעות הוא אמר לנו בפנים, 'אתם לא'. חזרנו בטרמפים הביתה, אבל זה משהו שנחרת בי עמוק מאוד, ההשפלה הזו לצערי עד היום נמצאת איפשהו בתוכי, בגלל זה אני זוכר כמעט כל פרט שבה.
זה היה גם בתקופת ההתבגרות שלי, שאמא שלי נעדרה במהלך תקופה ארוכה, כשנה וחצי, והשאירה אותי לבד עם אבא שלי. היא הייתה נעדרת לתקופות אוכות בזמן הילדות, היה לי אז כעס מאוד רציני עליה, איך את עוזבת את הילד שלך ונוסעת לשנה, איפה אני בכל הסיפור, איפה אבא החולה? אבל היום אני מבין, היו לה גם שם ילדים ואפילו נכדים. היא רצתה גם להיות איתם, נקרעת בין שני עולמות. אמא של הייתה נוצריה לפני שהכירה את אבא שלי, היא התגיירה לאחר שהתאהבה בו. הם הכירו באדיס אבבה במסגרת פעילותו, אבא היה פעיל עליה וגם אסיר ציון. הוא כבר לא היה בקו הבריאות, ואנחנו התגוררנו לבד בשכונת גבעת אשכול במזרח כפר סבא. האחים שלי כבר התחתנו, נוצר מצב שאני צריך לטפל בו, קודם כל לדבר איתו, דבר שמעולם לא עשיתי בגלל מחסום השפה, היום אני כבר דובר אמהרית שוטפת אחרי שהוא לימד אותי בסבלנות אין קץ, שנית לדאוג לו לדברים הכי בסיסיים, כמו אוכל למשל. ההכרח הזה הוא מה שהביא אותי לעולם הקולינריה".
נכנס למטבח
כאמור, הנער אלעזר תמנו, שנותר עם אביו החולה והמתקשה לראות נאלץ לראשונה בחייו להכנס למטבח: "לא ידעתי מה זה בכלל. כבר נמאס לנו לקבל כל הזמן מהשכנות והקהילה שנרתמה, אוכל והחלטתי לנסות גם אני. שאלתי את המבוגרות איך עושים אינג'רה כי זה האוכל הכי בסיסי שלנו, וזה לא הלך בהתחלה. ממש לא הלך. היום אני די מומחה בזה, אבל אז זה לא יצא לי כמו שצריך. התחלתי לבשל לו אורז מלא, כי אבא היה צריך תזונה בריאה, והמטבח האתיופי הוא בעיקרו בריא מאוד, כמעט ללא פחמימות. כל מיני דברים. החך של אבא מאוד התקשה לקבל את זה בהתחלה אבל אחר כך התרגל.
"ואז התחלתי לבשל לו הרבה ירקות, זה בעצם מה שהביא אותי לתחום. החיתוך של הירקות, הצבעוניות שלהם, ככה על קרש החיתוך, עוררה בי את האומנות, התחלתי לעשות כל מיני ניסיונות, התחלתי לעבוד במקומות של אוכל, אהבתי את זה. היה לי טאץ' מיוחד. ממש טאץ' טוב, שילבתי בין המטבח האתיופי לבין זה הישראלי.
"למטבח האתיופי יש יחסי ציבור מאוד גרועים, הוא לא התקבל בישראל מכמה סיבות: ראשית, בגלל שאתיופיה לא נכבשה כמעט ולכן המטבח שלה לא יצא מגבולותיה לעולם. והשני, כמובן בגלל הגזענות. יש שכונות שלמות בישראל שרוצים לסלק אתיופים בגלל הריח של ההתססה של האינג'רה, שהוא די דומיננטי. הם לא מוכנים אפילו להכיל את זה, כאילו לאתיופים קל עם ריחות של בישולים אחרים, שהם בכלל לא מכירים. בנוסף, צריך לזכור שמה שבישראל מכירים, זה את המטבח היהודי האתיופי, הכשר, שהוא בדרך כלל מאזור הכפרי".
למה אתה מתכוון?
"באתיופיה יש מגוון אדיר של מאכלים ושל בישולים, תערובות התבלינים משתנות, משבעה תבלינים בסיסים עד ל-14-18 באזורים אחרים אתיופים. המטבח האתיופי באזור של אגמים, בעיקר ליד שפך הנילוס, מבוסס ברובו על דגים ולא צאן ובקר, מדגים נאים ועד מרקים ותבשילים מופלאים. לפני כמה שנים יצאתי לאתיופיה לכמה חודשים במיוחד רק לחקור את העולם הקולינרי שלהם, זה עולם אדיר של מגוון, כל הדגנים (בישראל מכירים רק את הטף) הלחמים והמאפים שבישראל לא מכירים, בגלל כאמור הכשרות".
ואתה מבשל לא כשר?
"כן, אני מבשל בשר וחלב, הכול בקיצור, בבית לא אוהבים את זה כמובן, אבל במסעדות שבהן אני עובד, מאוד מתחברים לזה".
למה אין קינוחים מתוקים במטבח האתיופי?
"כי הוא מדבר בריא בעיקרו, את הסוכר לוקחים מפירות. הקפה האתיופי, והטקס שנלווה אליו אחרי הארוחה הוא למעשה הקינוח האולטימטיבי שלנו, אבל אני עשיתי לזה אפגרייד, הוא נקרא פאי א-בונה שוקולד, זה קרם פופקורן, קפה ושוקולד, שמבוסס על הטקס הזה. זו מנה שהשף מושיק רוט אימץ אותו למסעדת המישלן שלו, בהשראתי, והוא הקינוח האתיופי הראשון שלדעתי יש בעולם".
אפרופו רוט, איך הייתה ההשתתפות בתוכנית, היית כוכב.
"כן, אמרו לי, פתאום התחילו אנשים להכיר אותי יותר, זה היה כיף. כל ההתנהלות שם הייתה ממש בסבבה. אנשים פרגנו, עדיין מפרגנים, התוכנית הזו באה לי בטוב".
התאכזבת שהודחת בגמר?
"ממש לא, זו לא הייתה המטרה. לי יש דגל שאני נושא, ואיתו באתי לתוכנית, והמשימה הז הושלמה במלואה. כל הזמן פנו אליי מתוכניות בישול, ואני תמיד סירבתי. לא אהבתי את הקונספט של '10 דקות בנושא פסטה, זוז'. תנו לי להביא את מה שאני יודע, אומנות, צילחות, מזון אוכלים בעיקר עם העיניים, ואני לא רק שמשתלב עם זה יופי, זו ממש הזהות שלי. זה הקונספט שלי, לבשל לאנשים בבית ולצייר או לפסל להם תוך כדי. לפתוח תערוכה שיסתובבו בה כשאני חושב לבשל מאכלים חדשים או להכין יצירות חדשות, אני לוקח השראה קודם כל מהתרבות האתיופית. אני גם לא מתכונן לפתוח מסעדה, אלא פשוט לפתוח סטודיו המשלב אומנות ואוכל. כרגע, אני מבשל בבתים ועושה אומנות במקביל. אורחים על אינג'רה עם טוויסט ובירה אתיופית. זה החלום שלי, למען האמת: אומנות שהולכת יד ביד עם אוכל".
תערוכה זוגית
השילוב "הקטלני" לדבריו של תמנו בין אוכל לאומנות הוא גם מה שהביא לזגויות שלו עם דנה חי, תושבת כפר סבא "ממוצא מרוקאי ומשפחה אוהבת". כבר שבע שנים שהם זוג, ובשנים האחרונות מתגוררים יחד. הם נולדו בכפר סבא והכירו במקום העבודה שלהם במוזס. אלעזר תפקד כטבח ודנה הייתה המלצרית, אבל מה שחיבר ביניהם באמת הוא אהבתם המשותפת לאמנות. בקרוב דנה תסיים תואר ראשון באמנות וחינוך בסמינר הקיבוצים, ואלעזר לומד בבית הספר לאומנות "מנשר".
השניים גם השיקו תעורוכה משותפת לפני כשנה הנקראת "המבט הבוחן" שהתמקדה בהשפעת המבט מהצד. כדי להמחיש זאת ציירה דנה סדרה של פרוטרטים עצמיים שלה ושל אלעזר, כשהם מתבוננים החוצה מהציור, כדי להמחיש איך זה מרגיש כשהם אלה שמחזירים את המבט: "זה מתחיל בחוויה של דנה כמזרחית ובחוויה שלי כאתיופי, וממשיך עם המבט שבוחן אותנו כזוג. יש בי תמיד פחד מהמבט הזה מהצד, שמא הוא יגדיר אותי וישים אותי במקום שלא מגיע לי להיות בו".
עם זוגיות מופלאה, עתיד מבטיח, ועצמאות שאין שניה לה, החליט תמנו, כתיקון לחוויות הילדות ובעיקר לעברו ולאפליה אותה חווה, להתנדב ולתרום לבני נוער יוצאי אתיופיה המתגוררים בשכונת ילדותו. "רציתי לקדם את השכונה מבפנים, ולעזור לבני נוער בתור מי שחווה את הקשיים שלהם. ביחד עם חברים שהצטרפו אליי, קידמנו את מועדון הנוער. אני פתחתי כיתת ציור ובישול, חבר אחר מקדם פעילות ספורטיבית, יש מי שעוזר בשיעורי בית וכן הלאה. עבורי זה לא תיקון חוויה, אלא הוויה, זה מה שאני רוצה לעשות בחיים: לשלב גם דגל כחול לבן של ישראל וגם את הדגל של התרבות האתיופית".
_________
ויש גם מתכונים למנגל
פרגיות חריפות קצוצות על אינג'רה
(צריך להתארגן על אינג'רה מהשכנה החמודה או מחברים בעבודה. אפשר גם לקנות ממסעדות אתיופיות)
מרכיבים:
1 ק"ג פרגיות
200 גר' שומן טלה
מרינדה:
כף ג'ינג'ר קצוץ
2 כפות צ'וו
מלח
חצי כוס מיץ לימון
כף רומזרין קצוץ
חצי כוס שמן זית
הכנה:
משרים את הפרגיות במרינדה למשך 4 שעות לפחות. צולים את הפרגיות על המנגל עד שהכל מוכן. בזמן הזה צולים גם את השומן עד שהוא שחום ויפה. כשהכול מוכן קוצצים לרצועות דקות ויפות, מניחים על האנג'רה
ובוצעים חתיכה יפה מהאנג'רה עם הבשר. אני מאוד אוהב להגיש טחינה, עמבה וסחוג וקצת סלט קצוץ כדי לבנות את הביס המושלם. חשוב להבין שהאנג'רה לא מתנהגת כמו לאפה אז אי אפשר להעמיס עליה ולגלגל. כל הכייף זה לאכול יחד מצלחת אחת גדולה ושכל אחד בוצע חתיכה קטנה ומארגן לעצמו את הביס.
כנפיים בצ'וו
(חריפות מתוקות חמוצות)
מרכיבים:
2 ק"ג קילו כנפיים חצויות ל2 (לבקש מהקצב)
2 כפות מחית צ'וו (תערובת תבלינים אתיופית, ניתן להשיג בחנויות אתיופית או שתבקשו חבר/שכן)
3 כפות סוכר חום כהה
מיץ לימון מ 2 לימונים
חצי כוס חומץ
כוס שמן זית
כף מלח דק
הכנה:
בכלי גדול מערבבים כל חומרי המרינדה לערבב היטב כדי שהכל יתחבר.מוסיפים את הכנפיים ומערבבים היטב כך שהכל יהיה עטוף. מעבירים למקרר ל4 שעות לפחות עד 12 שעות. כשצולים את הכנפיים חשוב שהמנגל יהיה לוהט אבל בלי להבות. חום גבוה יבטיח צלייה עסיסית לכנפיים.
