חנה קב־רוט, תושבת הרצליה, בסוף העשור השמיני של חייה, הוציאה לאור לאחרונה את ספרה הראשון - "ההצגה של מיסיס לורה". קובץ סיפורים המתרחשים בימים שאחרי קום המדינה במושבה ובקיבוץ, בתנועת הנוער ובצבא. קב־רוט מכניסה את הקוראים בספרה לעולם שהיה ואיננו עוד – ארץ ישראל היפה, הצנועה, העובדת, המפזמת והשרה, בזמן שזה היה קיבוץ, עם אסיפות, פינת חי ובתי ילדים הומים.
חנה קב־רוט. דחף לספר סיפוריםחנה קב־רוט. דחף לספר סיפורים
חנה קב־רוט. דחף לספר סיפורים
(צילום: יח"צ)
היא עצמה ילידת הארץ, היתה חברת קיבוץ עין גדי במשך עשר שנים, שימשה מורה באוניברסיטת תל אביב, בסמינר הקיבוצים ובבית ברל.
קב־רוט, נשואה, אם וסבתא מעידה על עצמה כמי שתמיד כתבה למגירה. כשיצאה לפנסיה התחילה לפרסם שירים וסיפורים באתרים מקוונים ובכתבי עת.
הסיפורים בספר "ההצגה של מיסיס לורה" הם פרי דמיונה, אבל יונקים מחוויותיה ושל אנשים שהכירה. "חלק מהסיפורים נולד על רקע חברותי בקיבוץ עין גדי", היא אומרת. "עשר השנים שחייתי שם היו מאוד משמעותיות בחיי ויש לכך ביטוי בסיפורים. יש סיפורים שמתבססים על ילדותי המוקדמת בכפר ילדים שהוריי היו בו מדריכים, אחרים נסמכים על חיי כילדה ונערה בהרצליה, בשיכון נווה עמל. חלק מהסיפורים הוא לחלוטין פרי דמיוני ואיני יודעת כיצד ומאין צצו בראשי, אבל בכולם אני מושקעת בדרך כזו או אחרת".
מה גרם לך דווקא עכשיו להוציא ספר?
"את הוצאת הספר יזמה לילי פרי, מהוצאת 'טוטם ספרים'. היא קראה סיפורים שלי בפייסבוק ופנתה אליי. ואם השאלה היא מה גרם לי לכתוב את הסיפורים, אצטט את עצמי במה שמובא לקורא בשולי עטיפת הספר: 'עוד בטרם ידעתי קרוא וכתוב נהגתי לספר לעצמי סיפורים. אינני יודעת מה מקור הדחף ואני חוששת שאם אתחיל לברר - אפסיק לכתוב'".
באחד מסיפוריה, "העששית", מופקדת ילדה לשמור על אחיה הקטן לאורה של עששית בשעה שהוריה צופים בסרט בבית הקולנוע המקומי. אלו ימים שבהם טרם חוברו בתי המושבה לזרם החשמל, והילדה אינה עוצמת את עיניה כל הלילה. רק כשהעששית מתנפצת ודלקה קטנה מתפשטת, היא נגאלת מהמטלה המבעיתה ויכולה שוב לישון לילה שלם בבטחה. בסיפור ששמו כשם הספר, "ההצגה של מיסיס לורה", מבקרת כיתה בביתה המפואר של המורה לאנגלית. גיבורת הסיפור מבחינה להרף עין, במדרגות הבית, בילד קטן וביישן, בנה של המורה האהובה. לימים תפגוש הילדה, שכבר הפכה לאישה באותו ילד שהתבגר אף הוא, ובבת אחת תראה באור אחר בתכלית את מורתה האהובה – וכמוה את ההצגה שלימדה אותה אז, בימים הרחוקים ההם.
"בני כיתתי גדלו בשיכונים ובבתים משותפים שנבנו בתקופת הצנע, אבל הודות למיסיס לורה הרגשנו להרף עין נסיכים בממלכה אחרת - קרירה ומפוארת", מסכמת קב־רוט.