מתי מזור, מורה נערץ מהוד השרון שיש לו מוגבלות פיזית, מתמודד מדי יום לא רק עם אתגרי ההוראה אלא גם עם דעות קדומות מהמערכת עצמה. למרות הצלחותיו החינוכיות, הוא שומע הערות כמו: "התלמידים אוהבים אותך רק כי הם מרחמים עליך". רגע לפני פתיחת הלימודים תשפ"ו, מזור מספר בכאב על ההתמודדות הכמעט יומיומית שלו במערכות החינוך השונות בהן לימד: "אני הרבה יותר מאדם שזקוק לרמפה, מעלית או למרחב, לפני הכול אני בן אדם".
קראו גם:
הפגיעה והתקווה
מתיאס (מתי) מזור נולד בארגנטינה עם פגיעת גוף קשה מאוד: פלג גופו התחתון היה משותק והוא סבל משיתוק חלקי בידיו ומקשיי דיבור. הוריו חיפשו עבורו מרכז שיקומי בארגנטינה, אך משנכשלו החליטו לעלות לישראל בכדי להעניק לו את הטיפול הטוב ביותר. ואכן לאחר שנים של שיקום אינטנסיבי בישראל, ועם יכולת וכוח רצון מופלאים הוא הצליח בכוחות עילאיים להשתלב בחברה, להיות תלמיד מצטיין, לזכות בתואר איש השנה של 'ליונס', ולהפוך למורה.
אך אל מול העוצמות שהוא מפגין, מזור מספר על הקשיים שהוא נתקל בהם במערכות החינוך השונות, והם ממש לא קשורים לנגישות פיזית, אלא דווקא למה שהוא קורא "נגישות חברתית". בטור אישי ומיוחד שכתב הוא מתאר בכאב את התמודדותו במערכת החינוך דווקא מצד הגורמים שאמורים להיות הכי מבינים: "הסיפור שלי מתחיל כשנשלחתי למסגרת התנדבותית, שם הייתי אמור להרצות בפני נערים על אנשים עם מוגבלות וקבלת השונה והאחר. במהלך ההרצאה בבית הספר, פגשתי במנהל שהתרשם מהרצאתי. לאחר שסיפרתי שסיימתי לימודי משפטים ומחפש להתנדב, הוא שאל: 'יש לך חברה?' עניתי שלא, והסברתי שהמגבלה והיעדר תעסוקה קבועה מקשים עליי להאמין במציאת זוגיות.
"בו במקום הוא הודיע לי שאת בעיית התעסוקה הוא יפתור, והציע שאעבור תהליך קבלת תעודת הוראה, כך שיוכל להעסיק אותי בבית הספר. לפני כן אתחיל כמתנדב במערכת החינוך, עד שאקבל מינוי כמורה מן המניין. התרגשותי הייתה בשיאה, וחשבתי שמצאתי את מקומי. הרגשתי שאני משתלב בעבודה שמתאימה לי, אני יכול לתרום, הילדים אוהבים אותי, וגם המורים שמחו לראות מתנדב חדש. נראה היה כי כל החלקים מתחברים, וסוף סוף אני מרגיש שמקום העבודה שלי הוא לא רק נגיש פיזית, אלא גם אמפתי – מקום שבו אני יכול להרגיש שייך".
מזור הפך למורה מוסמך עם תעודת הוראה רשמית. "מנהל בית הספר הודיע לצוות החינוכי שאני אחד המורים האהובים עליו ביותר, אלא שלפתע הכול השתנה. חוויתי שינוי דרמטי ביחסם של הצוות המקצועי והחינוכי. מההתלהבות והקבלה הראשונית, השתנתה האווירה לעוינות עדינה, ונראה שהצוות התקשה להביע אמפתיה והבנה.
"נדרשתי להתמודד עם שאלות מהצוות המקצועי, שחיפש הסברים מהמנהל, למה אני זוכה ללמד במסגרת מצומצמת של 20 תלמידים, במקום 40, כמו כולם. פניתי לרכז המקצועי ושאלתי מדוע איני מקבל הזדמנות ללמד בכיתות רגילות, גדולות יותר, במיוחד לאור העובדה שהתלמידים עצמם מאוד אוהבים אותי".
ההערה המטלטלת
"ראיתי בכך הזדמנות חשובה לצבור ניסיון ולהעצים את היכולות שלי לתרום יותר. תשובתו הייתה מפתיעה: 'הם אוהבים אותך כי אתה אדם עם מגבלה ולא בשל היותך מורה טוב. הם מרחמים עליך!'. דבריו כאבו לי מאוד והבנתי שהמגבלה שלי מכבידה על הדרך שבה רואים אותי".
התגובה הזאת, לדבריו של מזור, השפיעה עליו מאוד: "לא רק שהיא פגעה בי, אלא גם חשפה את הפער בין איך שהצוות רואה אותי לבין איך שאני רואה את עצמי. עבורי לא מדובר היה במישהו שמרחמים עליו, אלא במורה שמאפשר לתלמידיו להיחשף לגישה שונה ולראות אדם שמתמודד עם אתגרים יומיומיים, בצורה מקצועית.
"בהמשך החלו להתעורר חיכוכים נוספים. הבעיה לא הייתה כלל נגישות פיזית, שכן בית הספר היה נגיש, אלא היעדר נגישות חברתית, אמפתיה והבנה. הצוות המקצועי לא תמיד הבין שהמגבלה שלי לא צריכה למנוע ממני להיות חלק אינטגרלי מהצוות החינוכי. למרות הקשיים לא ויתרתי.
"לאחר תקופה של עבודה עם רכז המקצוע, הגיע השלב שבו הייתי אמור ללמד לבד מול כיתה. צוות הניהול הינחה אותי לתאם עם כל המורים שמלמדים את המקצוע, לקביעת מסגרת השיעורים בינינו. פניתי למורה המקבילה, לחלק בינינו את חומר הלימוד. תגובתה היממה אותי: 'אני לא מעוניינת לעבוד איתך על שום דבר. אני ממשיכה ללמד לפי מה שאני יודעת ותעשה מה שאתה רוצה'".
"בתגובתה הבנתי, שבניגוד לציפייה שלי, העבודה עם הצוות לא תהיה פשוטה. למרות שזכיתי להערכה מצד התלמידים והחומרים שהכנתי היו מוצלחים, הרגשתי שהצלחתי לא נראית תמיד בעין יפה מצד הצוות.
"הנקודה שהכי הייתה חסרה לי, היא לא הנגישות הפיזית במקום העבודה, אלא איך הקולגות השותפים לעבודה מכניסים את האדם עם המוגבלות לחוויית העבודה השגרתית, עם כל הקשיים, המאבקים וההצלחות. לא תמיד היה ברור לי אם הצוות באמת רואה אותי כמורה לכל דבר.
"החוויה שעברתי ממחישה את הצורך בהעלאת המודעות לצורכי אנשים עם מוגבלות. תהליך קבלת אדם עם מוגבלות לעבודה דורשת התייחסות לא רק לנגישות פיזית, אלא גם לנגישות חברתית ואמפתית. תפקידה של החברה בכלל, ובעלי העסקים בפרט, היא לדאוג לנגישות לאנשים עם מוגבלות, לא רק נגישות פיזית, אלא גם הבנה וקבלה חברתית".
לדברי מזור, המועצה הישראלית להתנדבות, בתמיכת הקרן לתביעות ייצוגיות, מובילים בימים אלה מיזם 'יש לך מקום', שמטרתו העלאת המודעות לצרכים של אנשים עם מגוון מוגבלויות, בקרב בעלי עסקים ועובדים במרחב הציבורי.
"כשאתם רואים אותי ושכמותי, בעלי מוגבלות פיזית, תתייחסו אלינו כמו לכל אדם, אך עם רגישות והבנה לסיטואציה ולא לעסוק רק בשאלה אם אוכל להיכנס לעסק עם כיסא גלגלים, אם אני זקוק לרמפה, או להנגשה כלשהי. אני הרבה יותר מאדם שזקוק לרמפה, מעלית או למרחב – לפני הכל אני בן אדם".
