מג'דולין בשארה־מנסור היא מורה לכימיה בחטיבת "אלון" בכפר סבא. חנאן עומר ראס מלמדת מדעים בחטיבה ברעננה ואמירה מנסור־בשארה מלמדת עברית בבית הספר "נבון" בהרצליה. רגע לפני פתיחת שנת הלימודים הן מדברות על השתלבותן במערכת, על המתח בחדר המורים (בעיקר לאחר פיגוע), האירועים המביכים (כשהשומר ביקש תעודת זהות) ועל אהבת התלמידים (ילדים ניזונים ממה שהם רואים).
קראו גם >>
"לשילוב מורים ערביים בבתי ספר יהודיים יש הרבה יתרונות, לא רק לנפץ סטריאוטיפים אלא גם להגביר את תחושת המסוגלות העצמית של המורה הערבי" - כך אומרת מג'דולין בשארה־מנסור (38), תושבת טירה, אם לשלושה ילדים, בעלת תואר ראשון בכימיה מאוניברסיטת תל אביב ותעודת הוראה ממכללת בית ברל, מורה בחטיבת "אלון" בכפר סבא.
היא החלה ללמד באבן יהודה לפני 14 שנה. "היו לי לא מעט חששות: איך יקבלו אותי ואת המבטא שלי, וצריך להתרגל למנטליות של המורים וההורים, ומה יקרה בזמן מלחמות ומבצעים? במהלך השנים ראיתי שהשפעת השילוב ניכרת לא רק על התלמידים אלא גם על המורים. לא נתקלתי בגילויי גזענות כלפיי באופן אישי, אבל לפעמים היה מתח בחדר המורים, וצריך היה למצוא דרך לנהל דיון תרבותי ומכבד בין שני הצדדים, בלי לפגוע באף אחד. כמה מורות היו חברות טובות שלי. חשוב היה לדבר על זה, וכל אחת אמרה את הצד שלה. זה היה מאתגר.
"השלום מתחיל בחינוך ומוטלת עלינו האחריות לבנות את דור העתיד. לכן חשוב לחנך דור מכבד, מוקיר, אכפתי, וזה יעבוד רק אם המורה הוא אדם מכיל, מפתח סקרנות, מעורר השראה ומאמין בעבודה שלו. אני מאמינה בחיים משותפים, סובלנות וקבלת האחר. אלה ערכים הכרחיים שאני מקנה לילדים שלי ולתלמידיי".
כשאחת המורות באבן יהודה יצא לחופשת לידה זימנה מנהלת בית הספר את מג'דולין לשיחה ואמרה לה שההורים ביקשו שהיא תחנך את ילדיהם. "זו אולי קלישאה, אבל מחנכת זה כמו להיות אמא שנייה לילדים. התלבטתי כי חשבתי שזה אולי מוקדם בשבילי להיות מחנכת, אבל המנהלת תמכה בי ודאגה שאצליח".
לפני כשלוש שנים עברה לחטיבת "אלון" בכפר סבא, שם היא מלמדת כימיה, פיזיקה וביולוגיה בכל השכבות. כרכזת הכלה והשתלבות היא אחראית למפות את צרכיו של כל אחד מתלמידי בית הספר, ולהתאים את משאבי בית הספר לצרכים ולספק לכל תלמיד רשת תומכת. "התפקיד הזה נותן לי סיפוק רב", היא אומרת.
פוליטיקה בצד
חנאן עומר ראס (37), ילידת דיר אל אסד וכיום תושבת קלאנסוואה, אם לשתי בנות, בוגרת הטכניון (תואר ראשון בהוראת מדע וטכנולוגיה במסלול מדעי הסביבה) וסמינר הקיבוצים. בשנתה הראשונה כמורה לימדה בתיכון בקלאנסוואה, בשנה השנייה בבית ספר יסודי בקדימה, וזה שש שנים שהיא מלמדת מדעים ופיזיקה בחטיבת "אלון" ברעננה. בשנה הראשונה בחטיבה היא הייתה מורה מקצועית בלבד; כבר בשנה השנייה מונתה כמחנכת כיתה ז' וליוותה אותה עד סיום לימודיה בחטיבה.
ההשתלבות שלה בבית הספר הייתה קלה. "ההשתלבות תלויה בסביבה, אבל גם בך ובמה שאתה משדר לסביבה", היא אומרת. "כמורה או אשת חינוך הגעתי עם אג'נדה ועם 'אני מאמין', הקרנתי ביטחון עצמי, הבאתי את עצמי כאדם, ולמדו להכיר מי אני ומה אני. כמוסלמית דתייה אני חובשת על ראשי חיג'אב, עוד סממן של שונות. בהתחלה לקח לתלמידים קצת זמן להבין, ואפשרתי להם לשאול. הסברתי להם שאני דתייה, כמו שיש מורות יהודיות דתיות שחובשות שביס. בבית הספר שלנו יש תלמידים דתיים מעטים וגם כמה מורות דתיות. במשך הזמן למדנו עד כמה רב הדמיון בין האסלאם ליהדות; לכולנו אלוהים אחד, אותם ערכים ואותם עקרונות".
בשבוע הבא היא תתחיל את שנתה השביעית בחטיבה. במהלך השנים שימשה כרכזת מדעים, והשנה מונתה כרכזת שכבה ט' במסלול עתודה מדעית טכנולוגית – מסלול לתלמידים מצטיינים. "מנהלת החטיבה מתי בורושק מאמינה בי וביכולותי להתקדם, לעבור מתפקיד לתפקיד ולהיות חלק מצוות ההנהלה.
"יש לי קשר טוב עם התלמידים, ההורים והצוות. כרכזת שכבה אני בקשר עם 208 תלמידים, כלומר 208 משפחות, ובכיתה ז' הייתי צריכה להרים ערב שורשים – כמוסלמית דתייה לדבר על השורשים של העם היהודי, זה לא פשוט ולא מובן מאליו. בסך הכל רעננה היא עיר מחבקת, וכל עוד הפוליטיקה בצד – כולם מסתדרים".
אבל המציאות הביטחונית יוצרת גם קשיים. ב־2015, בתקופת אינתיפאדת הסכינים, אירעו שני פיגועי דקירה ברעננה. "להגיע יום למחרת הפיגוע לבית הספר, אין לך כל קשר לפיגוע, האווירה מתוחה, יש חשש של התלמידים, מפחדים לשתף. הייתה שיחה בנוכחות היועצת, לאף אחד לא היה נוח באותו יום. לעיתים יש דברים שלא אומרים, וביום כזה אני לא בטוחה שכל ההורים מרוצים שיש לילד שלהם מורה מהמגזר. זה הצד הפחות טוב של המציאות המאתגרת שלנו. זה לא שהכול ורוד. יש קשיים, יש לבטים.
"כאשת חינוך אני מבינה שעליי לגלות הרבה בגרות ואחריות, במיוחד מול ילדים, ולזכור שבסופו של דבר זה לא אני או הם, זו המציאות המעוותת שנוצרה במדינה שלנו וגרמה לכולנו להתנהל ולהתנהג כך. צריך להתנהל כרגיל, לכבד, לקבל אחד את השני, וכמובן לזכות לאותו יחס מכבד גם בחזרה. ילדים הם ילדים, הם ניזונים ממה שהם רואים ו/או שומעים. לא צריך לשכוח גם את זה".
תקרית נוספת העיבה קצת על מצב רוחה. באחד הימים הגיע לבית הספר שומר מחליף שלא הכיר אותה, ועם הגיעה לשער הוא דרש ממנה תעודת זהות. "זו לא הייתה סיטואציה נעימה, שכולם נכנסו ורק אותי עצרו. פניתי להנהלת בית הספר, טענתי שמצב כזה לא צריך לקרות ושצריך לעדכן את השומרים המחליפים על קיומי".
ללמוד שלוש שפות
אמירה מנסור־בשארה (31), תושבת טירה, אם לתינוקת בת שנה, בוגרת מכללת בית ברל בספרות ולשון עברית. תחילה עבדה כסייעת וגננת מחליפה ברמת הכובש, ולפני שנתיים התקבלה לעבודה כמורה בבית הספר "נבון" בהרצליה. היא לימדה בכיתות א'–ג' עברית וחשבון ושימשה גם מורה מסייעת בשיעורי אמנות ומורה מחליפה בשיעורי תורה וכישורי חיים. "ההשתלבות שלי בבית הספר הייתה מצוינת", היא אומרת, "לא חשתי שונה, לא חוויתי היתקלויות עם אנשי הצוות או עם ההורים. בהתחלה הילדים שאלו אותי מאיפה אני ובאיזה שפה אני מדברת". אחרי שנה יצאה לחופשת לידה ובשבוע הבא תתחיל את שנתה השנייה בבית הספר, כמורה לעברית וחשבון בכיתה ג'. בצל הקורונה היא תלמד באחת הקפסולות.
עד לרגע האחרון לא היה ברור אם היא תלמד גם ערבית. "בכיתה ג' מלמדים רק את הבסיס, אותיות, תנועות ומילים. ערבית זו שפה קשה ואני לא מכירה יהודים שמדברים ערבית שוטפת, אלא אם זו שפת ההורים שלהם. לדעתי צריך להתחיל ללמוד ערבית כבר בכיתה א' או ב'. במגזר הערבי מתחילים ללמוד עברית בכיתה ב'. אני כבר חושפת את הבת שלי לשפה העברית, מקריאה לה סיפורים, משמיעה לה שירים, גם באנגלית וגם בערבית, כמובן, כדי שתלמד את שלוש השפות. כך זה צריך להיות גם אצל היהודים. חשוב שיידעו את שתי השפות".
רק אחוזים בודדים מתושבי ישראל היהודים, כולל מי שלמדו ערבית בבית הספר, מסוגלים לתקשר בערבית עם שכניהם הערבים - כך עולה ממחקר שפורסם השבוע. הבעיה היא בתוכנית הלימודים, שאינה מעודדת את לימוד הערבית המדוברת כדי להקל על תרבות השיח בין שני העמים.
"בשכבה שלי יש שלוש כיתות שלומדות ערבית", מספרת חנאן עומר ראס, "לימוד השפה נחוץ מאוד כי יש מוכרות ערביות בקניונים ורוקחות ורוקחים ערבים בבתי המרקחת, ולבית הספר מגיעות כל יום פועלות ניקיון ערביות, ולפעמים עובדים שם פועלי בניין ערבים.
"במגזר הערבי לומדים ערבית מגיל צעיר, וכך צריך להיות גם במגזר היהודי. ילדים צריכים להכיר את השפה וצריך ללמד אותם ערבית מדוברת, כדי שיוכלו לדבר.
"לא פעם תלמידים מהחטיבה באים אליי במיוחד או פוגשים אותי במסדרון ומבקשים להתייעץ איתי כשנתקעים באיזו מילה. לפעמים הם אוהבים להתגאות בידע שלהם. ביום הולדתי כתבו על לוח הכיתה 'יום הולדת שמח' בערבית, וכשהייתי בהריון הביאו לי בלונים שעליהם היה כתוב בערבית 'לידה קלה'. גם אחרי הלידה שלחו לי ברכות. זה מעיד על האהבה שלהם אליי וזה חימם לי את הלב".
"המקצוע הזה, ערבית, לא מקבל את הערך שמגיע לו", קובעת מג'דולין בשארה־מנסור, "לא פעם פגשתי מורות לערבית שנאלצו לעשות הסבה כי הן לא מקבלות מספיק שעות. התלמידים לומדים שעה אחת בשבוע, זה טיפה בים, אחרי שבוע הם שוכחים מה למדו, ובסוף רק בודדים מסוגלים לדבר. וזה חבל. שתי אוכלוסיות שחיות ביחד חייבות לנהל דיאלוג תרבותי. כמו שהילדים שלי לומדים עברית מכיתה ב', התלמידים היהודים חייבים ללמוד ערבית – לא כמקצוע בחירה. בחטיבה שלנו אנחנו מנסים לקדם את התלמידים שמתקשים בלימודי הערבית ולתת להם שיעורים פרטניים. כיום, כשהם שולחים לי ברכות ליום ההולדת שלי, הם עדיין כותבים בעברית".
