"אני בת חמישים ואני סוחבת את זה יותר מארבעים שנה. בחיים לא דיברתי, בחיים לא העזתי לגשת למיקרופון. בזמן שנשים אחרות דיברו אני הייתי בתוך הטראומה שלי". כך, בקול חנוק מדמעות, הרטיטה כנרת בזק מרמת השרון את לב המפגינות והמפגינים שהתכנסו בשבוע שעבר בכיכר העירייה למחות על אלימות נגד נשים, בעקבות האונס הקבוצתי באילת. תוך כדי דיבור היא מסגירה טפח, מסתירה טפחיים מהטראומה שלה - תקיפה מינית שעברה בילדותה. "אפילו שבן הדוד הזה לא גר פה, אני חולמת בלילות שהוא רודף אחריי, שהוא יצוץ וידפוק בדלת ופשוט יפרוץ אותה, וימשיך את מה שהוא התחיל".
קראו גם >>
"הרגשתי שזה הרגע הנכון"
היא ילידת רמת השרון, בוגרת תיכון "אלון" במגמת אמנות. עבדה בחברת הייטק כיועצת חדשנות, עסקה בהקמת תפאורות ולפני כחמש שנים פתחה את "סטודיו K" לאמנות. במקביל היא עובדת כמורה לאמנות בבית הספר "יעל רום". גרושה, מגדלת שני בנים: חייל משוחרר (21) ותלמיד בתיכון "רוטברג" (17.5).
"מאז שנולדו ילדיי אני לא צורכת מדיה", היא אומרת. "אני לא יכולה להכיל את כל הרעל הזה שהמדיה מפזרת - שחיתות בממשלה, אלימות, מנכ"ל שהטריד. לא מסוגלת, לכן אני מנותקת. אם תשאל אותי מי שרי הממשלה לא אדע לומר לך. וטוב לי כך. זו דרכי לשמור על עצמי מכל הרוע שיש בחוץ. גם כשהגעתי לכיכר וראיתי את השלטים, לא ממש ידעתי מה קרה באילת.
"מעולם לא השתתפתי בהפגנות, וגם בהפגנה הזו לא התכוונתי להשתתף", היא מדגישה. "אני גרה מול כיכר העירייה. במקרה עברתי שם, ראיתי התקהלות ושמעתי צפצופים. כשחלפתי על פני המפגינים ושמעתי 'שלושים נגד אחת', נעמדתי והקשבתי לנשים שדיברו, לנציגת מועצת הנוער, לראש העירייה, וככל שדיברו מצאתי את עצמי בוכה. אחרי שסיימו לדבר ניגשתי לצד הבמה ודיברתי עם אחד מעובדי העירייה שאני מכירה מעבודתי, שאלתי אותו אם אני יכולה לדבר. הוא ראה אותי מזילה דמעות, כיוון את המיקרופון לפה שלי ודיברתי מהלב. הרגשתי שזה היה הרגע הכי נכון לשתף בסיפור שלי".
לילה בלהות
במשפחתה של כנרת היה נהוג שבחופשת פסח, בני ובנות הדודים היו מתארחים וישנים בביתה. "באחת החופשות בת דודתי ישנה איתי בחדר שלי, ובן דודי ישן בחדר עם האחים שלי (יש לי שלושה אחים). הוא היה אז בן 16, אני הייתי בת תשע. בלילה, כשישנתי, הוא נכנס לחדר שלי ותקף אותי. אני רוצה לחשוף רק את הפרטים שישרתו את הבנת המקרה. זה לא באמת משנה מה הוא עשה מבחינה פיזית. גם אם זה היה רק ברמה של ליטוף - זו הייתה פלישה למרחב הפרטי שלי, לגוף שלי. אבל זה לא היה רק ליטוף. זה היה משהו אלים ותוקפני, ואני קפאתי על מקומי כמו שזה קורה לרוב הנפגעות".
כיוון שידעה שבן דודה צפוי לישון בביתם עוד כמה לילות, היא נעלה בלילות הבאים את דלת חדרה ופיזרה נעצים מתחת לחלון הפנימי, הצמוד לדלת, משום שאי אפשר היה לנעול אותו.
"לא סיפרתי להוריי ולאף אחד אחר", היא אומרת. "הרגשתי אשמה, חשבתי שזה בגללי. במהלך השנים לא דיברתי על כך עם בן דודי ולא התעמתי איתו. כאילו כלום לא קרה".
איך השפיע עלייך האירוע בהמשך חייך?
"מאז שזה קרה אני לא יכולה להיחשף לשום צורה של אלימות בסרטים או בסדרות. אני לא יכולה לצפות בזה. אני סוגרת או שאני מעבירה ערוץ. כל רעש או צפצוף ברחוב גורם לי להתכווצויות פיזיות ומנטליות. אני מתרחקת מהתקהלויות, לא הולכת למועדונים. בלילה אני מפחדת ללכת לבדי ברחובות של העיר שגדלתי בה. אני לא מעיזה ללכת שלושה בלוקים עד לבית של ההורים שלי, ואם אני חייבת - אני מצוידת בתרסיס גז להגנה עצמית".
"חינכתי את בניי"
מאז המקרה היא לא נמנעה מקשרים עם גברים, "אבל אף פעם לא ביוזמתי". היא נישאה בגיל 29, אחרי שבע שנות חברות עם בן זוגה (הם התגרשו אחרי שמונה שנים). "רק בגיל 34-33, לאחר שהפכתי לאמא, סיפרתי לבעלי על התקיפה המינית שעברתי. פתאום הרבה דברים הסתדרו לו, למשל למה אני לא יכולה לצפות באלימות בטלוויזיה. הוא עזר לי והתחלתי טיפול. רק אחרי הכנה מתאימה סיפרתי להוריי. עד לימים אלה ילדיי לא ידעו כלום, לא סיפרתי להם. הם נחשפו לסיפור בעקבות דבריי בהפגנה. בני הצעיר הגיב בכאב".
את הכאב שלה תיעלה לחינוך בניה. "לימדתי אותם, כמו גם את תלמידיי, שהערך העליון הוא לכבד אדם. שיידעו לחנך את הילדים שלהם ואת עצמם שלא לגעת במישהי ללא הסכמתה, גם לא כשהיא לבושה במעיל ושמונה עשרה שכבות. זכיתי לשמוע מהבן שלי על בחורה שיכורה שפגש במסיבה, היא הציעה לו לרקוד והוא בחר לקחת אותה עד לפתח ביתה. אין אושר גדול יותר מלדעת שהצלחתי להשפיע על שני גברים בכל היקום הזה. אני לא דואגת שהבנים שלי יפגעו במישהי, אני חוששת מזה שיצטרכו להתמודד עם לחץ חברתי, והלחץ החברתי זה גורם גדול בגיל הזה. צריך חוט שדרה, כדי שהלחץ לא ישפיע.
"לכן אמרתי בהפגנה שכל אישה צריכה לדבר עם גבר אחד, לא משנה באיזה גיל ובאיזה סטטוס", היא ממשיכה. "כי יש גם גברים נשואים ומנכ"לים שמטרידים מינית. שכל אישה תדבר עם אח, דוד, שכן, חבר, כדי להסביר להם שלכבוש את הצד השני זה לא יעד. שצריך לכבד את הצד השני. שכל מה שקורה ביניכם צריך להיות מתוך הסכמה, מרצון, מהתלהבות. הסברתי לילדיי מה זה קשר בריא, קשר שנוצר אחרי חיבור מנטלי, ואם יש משיכה מינית אפשר להתקדם. סקס זה קשר, לא אקט מכני, מנוכר. ואת זה כל אישה צריכה להסביר לכל גבר. אם לא נדע לחנך את הילדים שלנו, שיידעו להבדיל בין טוב לרע גם ברגעי לחץ, אז מה עשינו?"
מסע ריפוי
מתוך הכאב שלה היא מצאה באומנות אמצעי לריפוי. משחר ילדותה היא מציירת, כותבת ומנגנת בפסנתר. כיום היא עוסקת באמנות רב־תחומית, כולל ציורי קיר. מדי פעם היא משתתפת בתערוכות ובמיזמים אמנותיים, למשל ב"מיזם השוורים" לפני 15 שנה, במלאת שבעים שנה לבורסה, ולפני שנתיים בתערוכת "שיר על קיר" שנערכה במתחם "התחנה" בתל אביב, בהשראת שיריו של נועם חורב. היא בחרה לתת ביטוי אמנותי לשיר "ילד מקולקל", ששני הבתים האחרונים שלו רבי משמעות מבחינתה.
"ילד מקולקל, מה אתה שותק?
אל תיתן להם לרגע ליהנות מהספק
אני יודע, זה חונק, זה מרתיח את הדם
אני מכיר את זה היטב, גם אני הייתי שם
ילד מקולקל, אתה תגדל, אתה תגדל
ואז תבין כמו כולם -
ילדים מקולקלים הם אלה שבסוף
מתקנים את העולם".
"בכל היצירות שלי יש נגיעה של האירוע הטראומטי", היא מדגישה, "למשל בשיר של נועם חורב. אני לא חוויתי זאת רק כתקיפה מינית, אני עצמי הרגשתי מקולקלת".
כשפתחה את הסטודיו לאמנות היא לא ידעה עד כמה זה יהיה משמעותי עבורה. "לשם אני מתעלת את החשיבה היצירתית שלי. ככל שאני מבלה יותר עם ילדים, בשלל גילאים, וככל שאני מתנדבת לעבוד עם ילדים מיוחדים, קשישים ונשים בסיכון, אני רואה איזו השפעה מדהימה יש לאמנות עליהם. חיבוק אחד של ילד כזה יכול לרפא אותי מכל הטראומות".
בתחילה שכן הסטודיו שלה במתחם של צהרון. היא ניהלה את הצהרון ושילבה את ילדיו בסטודיו. אחר כך הפרידה את הסטודיו מהצהרון, ומאז היא מלמדת בבית הספר "יעל רום". לפני כמה שנים, ב"יום המעשים הטובים", ארגנה פעילות משותפת לדיירי בית הדיור המוגן "מקום בלב", שם היא מתנדבת, יחד עם ילדים מהצהרון ומהסטודיו. היא הכינה סקיצה על קיר גדול באחד האולמות בבית הדיור המוגן, והקשישים והילדים צבעו ביחד. "יכולת לראות איך אמנות מצליחה לקרב. הגשמתי חלום שהפגיש בין שלוש האהבות שלי – אמנות, ילדים וקשישים".
בהפגנה שבכיכר היא אמרה כמה מילים קשות במיוחד. "מה שעברתי היה הרבה יותר מרצח, זה פשוט שינה לי את כל החיים. אין היום גבר שמדבר איתי ואני לא חושדת בו, שאולי הוא רוצה לנצל, לא משנה מה. מאז עטפתי את עצמי בסביבה של נשים, כי רק בהן אני מאמינה".
אילו תגובות קיבלת?
"במשך כמה ימים קיבלתי תגובות מדהימות, המון תמיכה. הרבה נשים שאני לא מכירה אמרו לי שדבריי חיזקו אותן, שנתתי להן השראה. בעיניהן אני חזקה. לא חשבתי שיהיה לזה כזה אימפקט. מישהי אמרה לי, אני בחיים שלי לא חשבתי לדבר עם הבן שלי על הדברים האלה".
ומה הלאה?
"אני מחפשת דרכים להמשיך ולדבר על הדבר הזה. לא רק על הטרדה מינית; כל אלימות היא בזויה ונפשעת. אני לא בנאדם שיכול להשתלב בארגון. אני מאמינה בדרך שלי ואמצא את הנישה הנכונה לי".
ואם מחר תהיה עוד הפגנה, תבואי ותדברי?
"אני לא יודעת".
