חודש וחצי חלפו מאז התאונה המחרידה בכביש 9779 בגליל העליון שבה קיפחו את חייהם שלושת הנערים דניאל פורת, אריאל שטרן ואורי מלול ז"ל.
מאז אותו רגע נוראי המשפחות מתמודדות עם כאב עצום וחלל ענק בלב - וכך גם אסף שטרן, יו"ר האגודה הקהילתית בכפר בלום ואחיו של ראש עיריית קרית שמונה אביחי שטרן, שאיבד בתאונה הקטלנית את בנו הבכור אריאל ז"ל.
עבורו ועבור בני משפחתו מדובר בטרגדיה נוראית, פצע פתוח שלא ייסגר לעולם. "אי אפשר לעכל כזה דבר", הוא אומר השבוע בכאב גדול, "זה לא נתפס".
דאגה מתמדת
אריאל ז"ל, בנם הבכור של אסף ולירון שטרן, אח לירדן בן ה-13 ואלה בת ה-8, התחנך בבית הספר היסודי הגומא ובתיכון עמק החולה בקיבוץ. בשנה האחרונה למד בקידום נוער בקיבוץ עמיר.
"הוא היה ילד חברותי ואהוב על כולם", מספר האב, "הוא היה מצחיק את כולם וה'שטותניק' שבחבורה. היה לו אופי מאוד רגוע. הוא אהב לשחק כדורגל וכדורסל בקיבוץ ואהב מאוד לטייל בנהר הירדן שעובר בקיבוץ. הוא היה מחובר לטבע ולסביבה, לקיבוץ ולאנשים פה ובעיקר לחברי הילדות שלו. הם אהבו לבלות ביחד; בכל פעם שהוא היה מספר לי שהוא וחברים שלו קופצים מהעץ לנחל, הייתי דואג לו. אמרתי לו שייזהר שלא יקרה לו משהו, כי בכל זאת זה מסוכן. תמיד דאגתי לו אבל בסוף הדברים באו מכיוון אחר שלא ציפינו".
אריאל התחיל לעבוד במסעדת 'סי קפה' בצומת הגומא לפני כשנה וחצי. "הוא מאוד אהב לעבוד שם יחד עם החברים שלו דניאל ואורי ז"ל שנהרגו יחד איתו בתאונה ועם עוד חברים שלו מהקיבוץ שעובדים שם. בתקופה האחרונה היתה לו חברה מעפולה, הוא ממש אהב אותה והיה נוסע אליה".
חלומו של אריאל היה להיות שדרן ספורט - חלום שלמרבה הצער לא יזכה להגשים. "אחד מהחלומות שלו היה להיות שדרן רדיו. הוא מאוד התעניין בספורט ורצה להיות שדרן ספורט. היה ניסיון דרך בית הספר לחבר בינו לבין תחנת הרדיו של הגליל העליון. הוא היה שם כמה פעמים".
חיפושים באמצע הלילה
את ליל ה-13 בינואר, הלילה הקשה שבו התרחשה התאונה, הוא לא ישכח לעולם. "אשתי חיפשה את אריאל כל הלילה. באיזשהו שלב בסמוך לזמן התאונה היא התעוררה ולא חזרה לישון. היתה לה הרגשה רעה", משחזר אסף, "היא התחילה לחפש את אריאל בטלפון שלו והוא לא ענה; היא חיפשה את החברים וגם הם לא ענו. ואז היא מצאה עוד חברים ממעגלים יותר רחוקים והיא התחילה להבין שהם היו במסיבת יום הולדת ואחריה נסעו לאכול משהו בקרית שמונה. היא התקשרה גם לאימהות של דניאל ואורי והעירה אותן וביקשה מהן לעזור לה בחיפושים.
ב-4 בבוקר היא כבר החליטה שהיא יוצאת עם האוטו לחפש אותם. כשהיא הגיעה לתחילת השכונה בהרחבה בקיבוץ היא ראתה ניידת משטרה וביקשה מהשוטר לבוא ולעזור לה בחיפושים. התברר שזה היה קצין הנפגעים שבא להודיע לנו".
איך הגבתם לבשורה הקשה?
"השוטר בא איתה לבית וכשהוא בישר ללירון היא נפלה על הרצפה וצרחה. מתוך הצרחות האלה כל הבית התעורר, אני והילדים. ואז השוטר גם סיפר לי בהודעה יבשה, 'ככל הנראה אריאל נהרג בתאונת דרכים'. זה היה הלם מוחלט. טראומה קשה. אי אפשר לעכל כזה דבר. זה לא נתפס. הפצע עדיין פתוח. עברו חמישה שבועות ואני עדיין לא מצליח לישון בלילות. השינה לא רצופה, אנחנו לא ישנים טוב. כל הזמן קמים, כל הבית הפוך. הילדים לא ישנים במיטות שלהם, הם צריכים אותנו בלילה. אף אחד לא רוצה לישון לבד".
על מה היתה השיחה האחרונה ביניכם?
"אני האחרון שדיברתי איתו. לירון לא הספיקה לראות אותו באותו יום. חזרתי מאסיפת התקציב של האגודה בסביבות 9:30 לפני שהוא יצא. היינו במטבח ודיברנו על כל מיני דברים וצחקנו. הוא אמר לי שלא נראה לו שהוא ישתה היום. אמרתי לו שיעשה כל דבר במידה, 'גם כשאתה שותה אל תגיע למצב שזה עושה לך רע'. אני זוכר שהוא שאל אותי איך החולצה שלו - החולצה שהוא נהרג איתה - ואמרתי לו שהיא יפה אבל הערתי לו שהיא לבנה ושאני לא כל כך אוהב את הצבע הזה כי הוא מתלכלך נורא מהר. אחרי כמה דקות החולצה שלו באמת התלכלכה והוא ניקה אותה ושנינו צחקנו. זו היתה שיחת חולין של ילד עם אבא".
מה לא הספקת להגיד לו שהיית רוצה לומר לו עכשיו?
"תמיד אמרנו לו שאנחנו אוהבים אותו. אני רוצה לומר לו שתמיד אזכור אותו ותמיד אוהב אותו. הוא לימד אותי המון דברים, הוא הבן הבכור וכל ההתמודדות שלנו כהורים צעירים היתה איתו. אני רוצה לומר לו תודה על כל מה שהוא לימד אותי ועל כל הניסיונות שהוא העמיד אותי בהם. אני מקווה שהיינו הורים מספיק טובים בשבילו".
לחיות את היום
בחודש וחצי שחלפו מאז התאונה, המשפחה מקבלת תמיכה וחיבוק חם. "זכינו שאנחנו לא מתמודדים לבד. המשפחה, השכנים והחברים עוטפים אותנו מאוד וכואבים את הכאב שלנו. הם שולחים הודעות ועוזרים בכל מה שאפשר. זה לא מובן מאליו, לצערי מגלים את זה ברגע כזה. ביומיום כשהכול בסדר אתה לא שם לב לזה ופתאום זה מקבל עוצמות ומשמעות. גם עיריית קרית שמונה עזרו במה שצריך. זה מחמם את הלב. אמרתי לאשתי שגילינו כמה אנשים אוהבים אותנו. עם כל הדבר הנורא הזה גילינו את האהבה שיש מסביבנו".
מה אתה אומר על מכת תאונות הדרכים ומצב הכבישים בגליל העליון?
"המצב ממש לא בסדר. כבר 50 שנה שהכבישים נשארו אותו דבר ונפח התנועה גדל משמעותית. גם בכביש 9779 שנחשב יחסית לא מסוכן היו כל כך הרבה תאונות דרכים. כל הצמתים של היציאות מהיישובים נורא מסוכנים. בזמן האחרון הסדירו כמה כיכרות, אבל פעם גם זה לא היה. צריך להשקיע בכבישים. לנהגים צעירים הכבישים האלה מאתגרים יותר ואין מקום לטעויות, אם היו שני נתיבים והיה קו הפרדה אולי האסון היה נמנע".
אילו תובנות יש לכם מהאסון שקרה לכם?
"תמיד חשבתי שזו קלישאה שאומרים 'תודה על כל יום ותחיה את הרגע', אבל עכשיו זה כל כך אמיתי ומקבל תוקף כל כך משמעותי. כל דבר חומרי לא שווה כלום, זה בכלל לא מעניין. הכי חשוב לחיות את המשפחה שלך ולהיות בשבילם. אתה אף פעם לא יודע מה יכול להשתנות מחר ואיך החיים יכולים להיגמר ברגע - זו לא קלישאה, זו פשוט מציאות. החיים מאוד שבריריים. אני ולירון לפעמים מדברים ולא מבינים איך הגענו למצב הזה. בחיים לא דמיינו שאלו יהיו החיים שלנו".
