תושבת רמת השרון נועם בן דוד (27), אמנית, ציירת, דוגמנית ושחקנית, הגיעה למסיבה ליד קיבוץ רעים כדי לחגוג, לצייר, לרקוד ולבלות. אך המסיבה שהיתה אמורה להיות משמחת ומרגשת הפכה לסיוט שהיא לא תשכח לעולם.
נועם נפצעה מירי מחבלים, בזמן שלידה שכב בן זוגה, דוד יאיר שלום נאמן, שנרצח לאחר שהמחבלים ירו בו מטווח אפס צרור יריות בחזה. נועם ניצלה וטופלה עד לאחרונה בבית החולים לניאדו בנתניה. בריאיון ראשון לתקשורת הישראלית היא חושפת את הטרגדיה האישית שלה.
"היה לי חשוב לצאת עם הסיפור שלי לעולם, והוא מופיע עכשיו באתרים בריטיים מובילים כמו Express ו-Daily Mail", היא מסבירה ומציינת כי מי שעזר לה לתווך את הסיפור שלה לתקשורת הזרה היה הדובר של בית חולים לניאדו.
"אני רוצה שיידעו בכל העולם על הטבח שקרה לנו", מספרת נועם בזמן שהיא עוברת שיקום בבית החולים לוינשטיין. "נפצעתי באגן לאחר שכדור שנכנס ויצא, פגע בעצב השריר, מה שדורש ממני להתחיל ללמוד ללכת מחדש. זו תקופה קשה מאוד עבורי, אבל אני מנסה לראות את האור. אני עוברת שיקום נפשי ופיזי, לאחר שני ניתוחים, ממש מתחילה מחדש. לאחר שהייתי מאושפזת בלניאדו, העבירו אותי עכשיו לשיקום, אבל עבורי ההתמודדות עם הכאב הפיזי היא החלק הקל לעומת ההתמודדות עם הכאב הנפשי, החור הגדול שנפער לי בלב, החוסר הגדול של האהבה הגדולה שהייתה לי בחיים. עכשיו היינו אמורים לחגוג חודש בדירה המשותפת שלנו ביפו ובמקום זה אני בבית חולים, לומדת ללכת מחדש, לפרוק את הכאב דרך ציור ושיחות".
בן דוד, שמתגוררת ברמת השרון, מוכרת לקהל הישראלי מפרסומות ותפקידים בסדרות מקומיות, בהן תאג"ד, "בני אור" ו"ארץ נהדרת". היא הגיעה למסיבה בגלל האהבה שלה לציור, שירה ומוזיקה. "מי היה מאמין שאני מגיעה לגן עדן של כיף וריקודים שיהפוך תוך שניות לגיהנום", היא אומרת ומספרת כי לפני המסיבה היתה לה תחושה רעה. "חשבתי שזה קשור ללחץ שלי לחזור לצייר במסיבות אחרי הרבה זמן שלא עשיתי את זה, אבל דוד תמך בי ואמר לי שהכל יהיה בסדר. הוא גם הצטרף אליי כי ראה שהתרגשתי". לדבריה, במקום להגיע בשעה 22:00 בלילה, הם הגיעו לפנות בוקר ואף הספיקו לרקוד קצת ביחד כשברקע הם רואים אורות.
"צחקתי עם חבר שלנו שאלה זיקוקים לכבודנו. לא ידענו שאלה רקטות. אפילו צילמתי את זה", היא מספרת. "זה היה הרגע בו אנשים התחילו לצעוק שיש רקטות וצריך לברוח משם. המוזיקה הפסיקה ואנשים פשוט רצו בכל מקום. אני כמובן חיפשתי מיד את דוד, רצנו יחד לכיוון הרכב ונסענו קדימה לאזור פחות עמוס. חשבנו שנחכה שהכל יעבור ונמשיך לנסוע. לא שיערנו שיגיעו למקום מחבלים. אפילו עצרנו לשבת על מחצלת בצד עם כוס יין".
הסרטון האחרון של נועם בן דוד ובן זוגה במסיבה ברעים
(צילום: פרטי)
מתי הבנתם שאתם צריכים לברוח ולהסתתר?
"כשאחד מאנשי האבטחה רץ לעברנו וצעק שאו שאנחנו רצים על חיינו או שאנחנו נשארים בשטח למות. ממש באותה שנייה התחילו יריות מכל עבר. כולם רצו. אנשים ממש נפלו לידינו. רצנו לכיוון שתי מכולות זבל שהיו שם. בהתחלה עמדנו ליד אבל אחרי כמה דקות שהירי נמשך החלטנו להיכנס פנימה. אז גם המחבלים התקרבו ושמענו אותם מדברים בערבית. היו מלא יריות, RPG, רימונים וצעקות 'אללה אכבר'. זה היה מפחיד. שמענו אנשים צועקים בזמן שחטפו אותם וצלצולי טלפונים. בכל הזמן הזה דוד ניסה לסמס לאנשים את המיקום שלנו. קיווינו שהצבא או המשטרה יגיעו לחלץ אותנו. היינו שם ארבע שעות וחצי. מהשעה שש וחצי בבוקר, היינו בתוך זבל, זבובים ונמלים.
"לצערי, המחבלים קלטו שיש במכולה השנייה אנשים והרגו את כולם. זה היה הרגע בו דוד דחף אותי פנימה עמוק לתוך השקיות. היו יריות בלי סוף סביבי. שמעתי את הנשימה האחרונה של דוד שלי לידי ופשוט פחדתי לזוז, למרות שכאב לי נורא כי חטפתי כדור, אבל הייתי בשקט מהפחד, מההלם. לקח לי זמן עד שסימסתי לאחותי מה קרה. התחלתי להקליט לה הודעות. צעקתי לה שדוד מת, שחברים שלנו מתים, שיבואו לחלץ אותנו. רק כששמעתי דיבור בעברית הרמתי את הראש וראיתי אנשים שאני מכירה מהמסיבה. הם באו להציל אותנו, אבל זה היה מאוחר מדי. דוד נרצח. האיש שהיה אמור להיות בעלי נרצח לידי ואיתו עוד חברים".
נועם בן דוד מתחבאת במכולת האשפה ברעים
(צילום: פרטי)
מה הכי קשה לך?
"להבין שבאותו הרגע שירו בדוד לקחו לי את העולם שהכרתי ופשוט ריסקו אותו. במקום שאני אמשיך לבנות את החיים שלי עם דוד, שהיה הבן אדם הכי מדהים ויפה בעולם, שתמיד חייך, עזר, תמך ואהב, קברתי אותו. היינו אמורים לעבור ביום ראשון, יום אחרי המסיבה, לדירה ביחד אחרי זוגיות של שנה וחצי. הספקנו גם לטייל ביחד שבעה חודשים בהודו. הוא תמיד תמך בי ואמר שאני לביאה שיכולה לעשות הכל, ועכשיו הוא איננו. בגלל זה היה חשוב לי לספר את הסיפור שלנו, שיידעו מה הטבח הזה לקח מאנשים - את התמימות והביטחון. דוד שלי הוא דתל"ש (דתי לשעבר - נ.ס.) מירושלים שהגיע ממשפחה גדולה וחלם לפתוח אולם אירועים, רצה לשמח אנשים. זכיתי להיות בת זוג שלו ולחיות עם בן אדם כזה. לקחו מלאך".
נועם מספרת שאחרי שהריאיון איתה התפרסם בעולם, פנו אליה רבים והגיבו, רובם באמפתיה, "הם אמרו שהסיפור שלי חשוב, שזה מחזק לשמוע שאני ככה ממשיכה הלאה. אבל אני עדיין לא שם, אני כרגע מתחילה הכל מההתחלה, מנסה לראות את האור בחושך הזה שנפל עליי. מתוך הכאב הזה אני צריכה לקום. עכשיו אני משקיעה הרבה אנרגיה בלהחלים, שזה אומר שאחרי האשפוז בלניאדו עברתי ללוינשטיין, שם אני עוברת שיקום כולל לינה במקום, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, הרבה שיחות עם הצוות והרבה ביקורים של המשפחה וחברים שבאים ותומכים. לא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיהם.
"אני לומדת ללכת מחדש ולצייר מחדש. אני ממש רואה את דוד בכל התהליך הזה, מרגישה שהוא איתי בכל מקום, יש לי מלאך פרטי ששומר עליי. זה קשה לי כי למרות שיש סביבי הרבה אנשים, כולל המשפחה של דוד שהפכה להיות המשפחה שלי, גם יש בי כעס גדול על מה שקרה לי, על איך שהייתי צריכה להיות ארבע שעות וחצי במכולה אחרי שנפצעתי וירו בי והרגו את בן הזוג שלי. זה היה קשה ומתסכל לראות מסוקים מעל ולחכות שיצילו אותי. אני כועסת שדבר כזה קרה''.
נועם מוסיפה: "אני כועסת גם על העזתים שתכננו דבר נורא שכזה אבל גם על המדינה. יש בי המון כעס ושאלות. למה לא הגנו עלינו? וגם עכשיו איפה המדינה לעזור לנו לעבור את זה? אנחנו דור שלם של צעירים שאיבדו את הרגשת הביטחון במדינה שלו. גם בשלושים לדוד, כשעליתי לדבר עליו, היה לי קשה, כי במקום שהמשפחה שלו תהיה בחתונה שלי לשמוח איתי ולרקוד, הם בוכים איתי בהלוויה של בן הזוג שלי".
קראו גם:
איך את רואה את העתיד?
"אני אמשיך לפעול ולספר, כדי שכולם יידעו על מה שקרה לי ולחברים שלי במסיבה הזו וגם למשפחות. אני רוצה שגם בעולם, שם אנשים לא יודעים מה אנחנו עוברים כמדינה, יידעו מה קרה. השכול הזה הוא לא רק שלי אלא של כל המדינה. איבדתי את רוב החברים שלי במסיבה הזו, משפחות שלמות נמחקו. ילדים נרצחו. אי אפשר להתעלם ממה שקרה בנובה. אני מספרת משהו שאני באמת חוויתי, שזה לגמרי טבח של חמאס ואזרחים שבאו להרוג אותנו ללא סיבה, הם באו עם רחפנים גם, פשוט התחילו לירות, להתעלל ולאנוס גופות. מי שייתן לי לדבר, אני אספר, כי היום אני מבינה שזו שואה לכל דבר. היה שם טבח באזרחים. אנשים שבאו לשמוח ולרקוד. הם הרגו אנשים סתם, פשוט ירו לכל עבר. מי שלא היה שם, לא מבין את רגעי הפחד והציפייה לעזרה. איבדתי את בן הזוג שלי. הוא נרצח ואיתו עוד אנשים שהיו במכולה איתנו ובזו שלידינו, שממנה אף אחד לא שרד כי המחבלים זרקו לשם רימון שהרג את כולם. מתוך 16 איש נשארנו ארבעה".
