בין דפי ספר הבכורה של ד"ר דורון עמוסי מובאת מערכת יחסים על כל חלקיה: ציפייה ואכזבה, סבלנות ותקווה, פרידה, פחד ואכפתיות. אך אל תטעו — לא מדובר במערכת יחסים רגילה של זוג אוהבים; אלא ביחסיו של רופא משפחה עם מטופליו. על היחסים שכולנו מכירים מכיסא המטופל, שופך עמוסי אור ממקומו של המטפל, ובכך מאפשר לנו הצצה מעמיקה למה שעובר בראשם של רופאינו.
ד"ר עמוסי, בן 51 מהרצליה, נשוי ואב לשלושה ילדים, עובד כרופא משפחה, ובמשרה חלקית במיון באיכילוב. עמוסי מלמד זה כ-15 שנה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, והוא סטודנט לתואר שני בספרות. שם, התחילו כתביו להפוך משרבוטים למגירה לספרו הראשון "רופא משפחה. יומן".
איך הכול התחיל, בעצם?
"במסגרת סדנת כתיבה, נתבקשתי לשלוח חומרים שכתבתי. שלחתי טקסטים קצרים שכתבתי בהתמחות, 12 שנה לפני כן, שמתארים את העומס המטורף במרפאה של רופא משפחה".
כשקרא בקול את תיעוד הביקורים הרפואיים, הופתע לגלות כמה הם מרתקים את שותפיו לכיתה: "אנשים נותרו פעורי פה, כאילו זה ספר מתח. הספר מספק הצצה שרוב האנשים לא מכירים. הם לא יודעים מה קורה בחדר, אחרי שנסגרת הדלת".
המשובים החיוביים שקיבל מסביבתו הביאו אותו להמשיך ולתעד במשך שנתיים את הנעשה, מבקשה לאישור רופא לחדר כושר, ועד תהליכי גילוי מחלה חמורה. לבסוף, לאחר שהשמיט כל פרט מזהה, שלח את כתביו לעורך ספרים, והסוף ידוע.
"רופא משפחה יושב שנים רבות במקום אחד, ונוצר קשר הדוק מאוד בינו לבין קהילה שלמה", מעיד עמוסי על תפקידו כרופא המשפחה. "אתה שם גם במקרים עצובים, של אנשים שמתים ואתה מלווה את המטופל ואת המשפחה".
זה משפיע עליך במישור האישי?
"אנשים באים לשאול אותך ולהתייעץ איתך בכול, ויש לך מעמד בקהילה. בכל רגע נתון יש מישהו שאתה חרד מאוד לבדיקות הדם שלו, אבל עם השנים אתה לומד לעשות את ההפרדות".
בחלקו הראשון של הספר מגולל עמוסי את שגרת היום-יום של רופא המשפחה. הוא מביא סיפורים של מטופלים (בשמות בדויים, כמובן), מרתק את הקורא בדבר תהליכים רפואיים ותגליות, ומאפשר לו להיות זבוב על הקיר. חלקו השני של הספר נכתב בנימה אישית יותר, ובו הופך הרופא לחולה: "זאת ממש נובלה קצרה, שמתארת את התמודדות הרופא עם המחלה".
גם כאן יש דמיון רב בין הכתוב למציאות. ד"ר עמוסי הוא ספורטאי סבולת בתחביבו. לפני חמש וחצי שנים, בגמר ריצת מרתון, לקה בהתקף לב. אף שהשתקם במהרה וחזר לספורט ולעבודה, זה היה מבחינתו אירוע דרמטי, שהפגיש אותו באופן ישיר עם החומה השברירית שבין בריאות לחולי. מעבר למתח שבספר, ולמנעד הרגשות הרחב שבתוכו, עולה תחושה שמחממת את הלב: שבתוך העומס הגדול במערכת הבריאות, מצליח עדיין הרופא להביט על המטופל כבן-אדם, ולא רק כפרט מזדמן בתוך הלו"ז הצפוף.