במשך 22 שנה מקיימת חיה דקל (65) מהרצליה את מצוות הכנסת כלה, ועד היום סייעה למאות כלות נזקקות מרחבי הארץ בסלסלת מוצרים ייחודית למקווה, ובציוד בסיסי לבית. אלא שבשנה האחרונה היא נתקלת במיעוט תרומות וקוראת לציבור לחזור ולסייע לה במצווה. "זוהי זכות גדולה שניתנה לי לשמח כלה וחתן. אני עושה זאת מתוך מוטיבציה גבוהה ואהבה, אני כל כך נהנית עד שלפעמים אני ממש בוכה מרוב אושר. זה נותן לי כוח. אחרי כל כלה אני מודה לבורא עולם שזיכה אותי בעוד חסד, בעוד מצווה, בעוד זכות לעולם הבא".
חיה דקל נולדה במרוקו ועלתה לארץ בגיל שנתיים, ומאז היא מתגוררת בהרצליה (כיום בדירת עמידר בשיכון יד התשעה). היא בוגרת התיכון הדתי מיימון, נישאה בגיל 18, וילדה ארבעה ילדים — בן ושלוש בנות. בעלה ניהל דוכן פלאפל ברמת השרון והפרנסה הייתה טובה. לאחר גירושיה יצאה לעבודה כסייעת בבית ספר לחינוך מיוחד, ואחר הצהריים עבדה בניקיון משרדים. כיום היא עובדת כסייעת בצהרון.
למרות עול הפרנסה של ארבעה ילדים, לפני כ-20 שנה אימצה עוד שתי בנות. הן גרו בביתה, גדלו שם כאילו היו בנותיה, וכל הוצאות גידולן חלו עליה. יום אחד הגיעה עובדת סוציאלית לבית ושאלה את חיה: "לא די לך ארבעה ילדים משלך?" וחיה השיבה: "יש מקום לכולם, וסיר אחד יכול להאכיל גם עשרה ילדים".
"כמו הבנות שלי"
חיה החלה לקיים את מצוות הכנסת כלה כשבתה כרמית עמדה להינשא. כמיטב המסורת של יהודי מרוקו, היא הכינה לה סלסלה למקווה הכוללת מגבות, מסרק, שמפו ומרכך, קרם גוף, דיאודורנט ועוד חפצים אישיים. עם הבת השנייה היא גם עשתה כך, ואז אמרה לה הבלנית במקווה: "מהיום תעשי סלסלות כאלה לכל מי שנזקקת". חיה השיבה, שאם יהיו לה הכוחות תתמיד בכך, ומאז הכול היסטוריה.
בכל פעם שהבלנית נתקלת בכלה שאין לה יכולת כלכלית, היא מעדכנת את חיה. כל כלה מקבלת סלסלה למקווה, עוד סלסלה גדולה הכוללת מצעים, מגבות, חלוק, מגבות מטבח, מפות שולחן, מפה לחלה, ובמארז נפרד — כריות ושמיכות, פלטה לשבת, מיחם, קומקום, טוסטר אובן, טוסט צנימים. "יש כלות שקניתי להן גם בגדים ונעליים. את כל המוצרים שאני רוכשת אני סוחבת בעצמי אליי הביתה. יש לי בבית חדר מיוחד שמוקדש להכנסת כלה. אחר כך, הכלה או בני משפחתה באים אליי ולוקחים ממני".
במהלך השנים יצאה שמה למרחוק, מפה לאוזן, והיא כבר מסייעת לכלות נזקקות מכל רחבי הארץ: צפת, בית שמש, ירושלים, חולון, בת ים, יבנה. "אני שומרת על קשר עם כולן, בעיקר עם אלה שגרות קרוב אליי. אני נפגשת איתן ועם בני המשפחה שלהן. אני מתייחסת אליהן כאילו היו הבנות שלי".
איך את יודעת מי באמת נזקקת לסיוע שלך?
"עד לפני שש שבע שנים לא בדקתי. כל מי שביקשה — נתתי לה. אחרי שכמה פעמים ראיתי צילומים מחתונת הפאר או מהחינה של הכלה שסייעתי לה, וגם אחרי שכמה אנשים העירו לי, שזה לא בסדר, שאני מתרימה אנשים ואני צריכה לבדוק מי מקבל את התרומה, התחלתי לבדוק ולוודא שבאמת מדובר במישהי שידה אינה משגת".
מי התורמים?
"יש בשכונת יד התשעה ובעיר שישה-שבעה אנשים מדהימים שנרתמו ותרמו באופן קבוע, מאז שהתחלתי במצווה לפני 22 שנה. הם אנשים שעובדים קשה לפרנסתם ותורמים במזומן, לפעמים אפילו אלף שקל, ואחד מהם תורם גם מוצרי חשמל. תמיד לאחר שאני מקבלת כסף מתורם אני לא ישנה כל הלילה, מחכה לבוקר כדי ללכת ולקנות את המוצרים".
בזמן האחרון היא מתקשה לגייס תרומות. "אני חייבת לומר בכנות, קשה לי מאוד למצוא תורמים. אני נאלצת להתקשר אליהם שוב ושוב: 'יש לי שתי כלות, עוד לא תרמת לי, תעזור לי'. פתאום זה החל לדעוך. בעיקר התורם העיקרי שלי שהיה ממלא את החדר בביתי במוצרי חשמל נוסף על הכסף, אבל אני לא מוותרת. אהפוך את העולם, אתקשר לתורם עשר פעמים עד שייתן לי, אעשה הכול כדי שהכלות תצאנה מרוצות. הן לא צריכות לדעת מה אני עוברת עד שאני משיגה את התרומה".
למה את לא חוברת לעמותות?
"אני לא נעזרת בעמותות. אני מפעל של אדם אחד, וזה המפעל שלי".
חום ואהבה
אחת הכלות שחיה סייעה לה היא ענבל חדד אבוטבול (34), משכונת יד התשעה. לפני כשנה נישאה אחרי שמונה שנות חברות עם בעלה. במהלך השנים הספיקו להביא ילד משותף לעולם, שהצטרף לשלושת ילדיה הבוגרים (15, 12, 9) שאותם ילדה במסגרת מערכת יחסים קודמת, וגידלה כאם יחידנית. כעת היא נושאת ברחמה תינוק נוסף.
היא למדה עם בתה של חיה בחטיבת רעות, והפכה בת-בית אצלם. "היא העניקה חום ואהבה לכל החברות", מספרת ענבל.
לפני כשנה, ביום הולדתה ה-33, קיבלה הצעת נישואין מפתיעה מבן-זוגה. "סיפרתי לחיה, שתמיד ידעה עד כמה המצב הכלכלי שלנו לא טוב. היא התרגשה בשבילי ונרתמה לסייע לי, בסלסלה למקווה ובכל מה שקשור לבית. לצערי, לא הצלחנו לעמוד בתשלומים לחתונה עצמה, ואנו כעת מתמודדים עם תביעה משפטית של בעל האולם. אפילו חיה לא יכלה להשיג עוד תורמים".