בשנות ה-50, בהיותו בן שלוש, איבד יוסי הלפמן את שני הוריו במתקפת טרור רצחנית. לאורך השנים, הכתיבה, השירה והנגינה בגיטרה עוזרים לו להתגבר על המצוקות הרגשיות הקשורות באותה חוויית ילדות קשה, מצוקות שאינן מרפות עד עצם היום הזה.
היום בגיל 68, הוא ממשיך ומוציא לאור ספר שני הכולל שירי אהבה, כמיהה לשלום ושלווה. שמו של הספר הוא: "הסוף — לא סופי".
"נקמתי המתוקה בגורל, שהתאכזר אליי כל כך, היא לעשות את הטוב ביותר שאני מסוגל לו", הוא אומר. וכך נעשה צנחן, בלש וחוקר פרטי. האובדן לא חדל להכאיב לרגע, אבל הכאב הוסתר היטב", הוא אומר, "הפצע לא מפסיק לדמם אלא מתעצם עם השנים, והזמן אינו מרפא, ומאז אני כותב".
הלפמן, שזוכר ילדות בינות העצים והבתים של הרצליה בשנות ה-50 וה-60, מתמודד כל חייו עם הטרגדיה האישית הכואבת שלו, ואומר שהסוף לא סופי. אף שראה את הסוף לנגד עיניו בחר להמשיך הלאה, לחיות, להקים משפחה, להביא ילדים לעולם, ולעסוק במקצוע כחוקר פרטי, מקצוע אינטנסיבי ושוחק מאוד. אך לצד זה, בחר גם להישאר נאמן לצד האומנותי שלו, עם הגיטרה והכתיבה.
× × ×
עד סוף כל הימים
אַבָּא וְאִמָּא, אֹהַב אֶתְכֶם
עַד סוֹף כָּל הַיָּמִים,
אֲבַקֵּר אֶת קִבְרְכֶם
בַּקַּיִץ בְּיָמִים חַמִּים
וּבַחֹרֶף בְּיָמִים קָרִים,
אִתִּי אַתֶּם תָּמִיד
בְּכָל מָקוֹם.
אֲנִי תָּמִיד אִתְּכֶם
מִתְגַּעְגֵּעַ אֲלֵיכֶם,
שָׁלוֹם לָכֶם, הוֹרַי הַיְּקָרִים,
עַד הַבִּקּוּר הַבָּא,
מָחָר אוֹ בְּעוֹד חֹדֶשׁ
