ביום שני בשבע בבוקר התרוממה זרועו הארוכה של ה"בָּאגֶר" לעבר דירה מספר 7 בבית מספר 7 ברחוב עזרא הסופר, בשכונת הרצליה הירוקה. מלקחי הפלדה המשוננים החלו לנגוח בקירות המבנה, שתוך שניות נסדקו וקרסו מטה. באותה עת ניצבה מול הבניין בעלת הדירה מירי מתתיהו, וצפתה בהריסת הבית שהתגוררה בו במשך 15 שנה עם בעלה עופר ושני ילדיה. "זו תחושה משמחת", היא אומרת, "נאבקנו כל כך הרבה שנים למען הפינוי־בינוי הזה".
כאם לתלמיד בבית הספר "הנדיב" הסמוך, היא כלל לא חשה חצויה או חרדה על רקע המאבק שניהל ועד ההורים בבית הספר, בדרישה להגברת אמצעי הבטיחות בתקופת הבנייה. "איפה הם היו כל השנים? מעולם לא דיברו על בטיחות הילדים. ברור שאני רוצה שהבן שלי יהיה בטוח בבית הספר, אבל שגם יהיה לו בית חדש".
התרגשות גדולה
"אחרי הכנה של הפרויקט שנמשכה שמונה שנים, עם הרבה מהמורות ותלאות, הגיע הרגע המרגש הזה, ולא נותר לנו אלא ליהנות ממנו", אמר אליאב אסייג, בעלים ומנכ"ל קבוצת "רינובו" היוזמת ומבצעת את הפרויקט ברחוב עזרא הסופר. אחרי שהשיק את הפרויקט בהפרחה סמלית של בלונים שחורים-צהובים, שליוותה את תחילת ההריסה, אמר אסייג: "באמצעות מסלול תמ"א 38 של הריסה ובנייה, יתאפשר לעירייה ולנו לבצע התחדשות עירונית בצורה מהירה ויעילה, תוך מתן מענה אמיתי לתשתיות הציבוריות הנחוצות וחניונים תת קרקעיים".
כל דיירי הבניינים 5, 7, 9 ו־11 בפרויקט הפינוי־בינוי הוזמנו השבוע על ידי החברה היזמית לצפות בהריסת הבניינים. עשרות מהם הגיעו ל"אירוע ההורס", כפי שנרשם בהזמנה. ההתרגשות הייתה גדולה.
אירנה ואגי (69) לא יכלה לעצור את דמעותיה. היא ילידת אורוגוואי, והתגוררה בבית מספר 11 במשך 17 שנה עם בנה היחיד, שהיגר לארה"ב לפני למעלה מחמש שנים. עד שתקבל את דירתה החדשה היא תגור בדירה שכורה ברחוב הבנים.
מיכאל בניאשווילי מאשדוד הגיע לאירוע במיוחד כדי לצפות בהריסת בית מספר 11, שבו גדל מ־1974 עד גיוסו לצבא. אביו, שנפטר לפני כחצי שנה בגיל 93, התגורר בבניין עוד שנים רבות אחר כך, והוא היה הסיבה לכך שמיכאל היה בין הדוחפים לפרויקט. "אבא כבר היה מבוגר, והתקשה לעלות ולרדת ללא מעלית מהקומה השלישית שבה התגורר. ולמרות זאת, הוא לא כל כך נלהב לבצע את הפרויקט, לא רצה את כל הבלגן שכרוך בזה ותמיד אמר לי: אני אשאר כאן כמה שאני יכול". בניאשווילי היה מראשי ועד הפעולה שהקימו דיירי הבניינים הצמודים 9-11. 📷
הדייר הפעיל ביותר בוועד הוא ציון אקילוב, שהתגורר בבניין מספר 11 במשך 45 שנה - מיומו הראשון ועד לפינוי לפני כחודש. "הגעתי לכאן עם הוריי בגיל 11. המשכתי לגור בדירה יחד עם אמא שלי גם אחרי שנישאתי, וכאן גידלתי את שלושת ילדיי, שכולם למדו בבית הספר 'הנדיב'", הוא מספר. על רקע תלונות ועד הורי "הנדיב", שיש לפנות תלמידים במהלך עבודות ההתחדשות, מבקש אקילוב להכניס את הבעיה לפרופורציות.
הוא מראה את המרחק שבין בית הספר לבניין מספר 5, הקרוב ביותר, וכן את מגרש הספורט שנסגר בחלקו מטעמי בטיחות, את המגרש החלופי שנמצא בהכנה, ואת הגגון שמגן על שביל ההליכה הסמוך לבית הספר. על הפרויקט עצמו הוא אומר: "צריך לעשות אותו קודם כל למען הקשישים, שלא יכולים לעלות לדירות שלהם ללא מעלית. כשאבא שלי היה עדיין בחיים והתקשה לעלות ולרדת במדרגות, היינו מעלים ומורידים אותו בכיסא, והוא תמיד אמר לי: 'תדאג שלבניין הזה תהיה מעלית'".
גם קלמן שמיר (74), שחמותו התגוררה בבית מספר 11 מאז הוקם ב־1974, היה פעיל בוועד הדיירים. הוא נכנס לפעילות לפני ארבע שנים, לאחר שהוחלט על הסבת הפרויקט לפינוי־בינוי. הוא היה בין מחתימי הדיירים ("דווקא חמותי הייתה האחרונה שחתמה, כי היא לא רצתה שיהרסו את הבית שלה").
"לא חלמנו שנגיע ליום הזה", אומר עופר קמיניץ שהגיע לאירוע משוהם, שם הוא מתגורר עם משפחתו. אשתו, אריאל, גדלה בהרצליה, ומאז 1976 התגוררה בעזרא הסופר בבית מספר 11, בקומה הרביעית. שנתיים לאחר שאמה נפטרה רכשו אריאל ועופר את הדירה מיתר היורשים והחלו להשכיר אותה. "קצת התלבטתי אם לקנות אותה, כי אמרתי לעצמי: מי יבוא לגור כאן בקומה רביעית בלי מעלית? אבל חמי שכנע אותי לקנות את הדירה ואמר לי: 'תהיה לך ברכה בבית הזה'".
גם יעקב קבקר (59) מרחובות הגיע לאירוע במיוחד כדי לצפות בהריסת בית מספר 9 שבו התגורר במשך 12 שנה, מיומו הראשון של הבניין, ב־1974. "כשהגענו לכאן עדיין היה כאן אתר בנייה", הוא נזכר, "אנחנו היינו הדור הראשון של הבניינים האלה, ממש גדלנו כאן". ב־1986, והוא בן 26, עזב את הדירה, ואמו המשיכה לגור בה עד לאחרונה.
קובי בוזין (43), סוכן למוצרי חשמל, רווק, רכש את דירתו בבניין מספר 7 לפני 13 שנה, ולפני כחודש וחצי עבר לדירה שכורה ברמת השרון (העיר שבה נולד): "לא קל לראות את הבית שגרת בו כל כך הרבה שנים נהרס".
יועצת המס הילה בר ובעלה רכשו את הדירה בעזרא הסופר 11 לפני 22 שנה, לאחר שנישאו, ושם גידלו את שלושת ילדיהם. "חיים שלמים נבנו כאן, בבית הזה, ואנחנו נקבל בית יותר יפה באזור מהמם. אני אוהבת את השכונה ואת האנשים שגרים בה. חיכינו הרבה שנים עד שהגענו למעמד הזה".
החגיגה לפני האבק
בניגוד לצפוי, אף אחד מוועדי ההורים בבית הספר "הנדיב" ובגני הילדים "סמדר" ו"שלהב" לא הגיע לאירוע. "אני מבינה את מאבק ההורים, גם אני לא הייתי רוצה לסכן את הילדים שלי", אומרת אחת הדיירות שגרה בבניין מספר 9 יחד עם בעלה ושלושת ילדיה במשך 20 שנה. שניים מילדיה למדו בבית הספר "הנדיב". "למה ההורים התעוררו בדקה ה־90? היה להם מספיק זמן, הרי התהליך לא חדש. שלטים התנוססו במתחם כבר כמה שנים. והיה כאן גם יועץ בטיחות. אני לא מאמינה שהקבלן יעשה משהו לא בטיחותי".
בינתיים הם עברו לדירה שכורה הסמוכה לחטיבות הביניים שם לומדים הילדים. לדבריה, ההתרגשות למראה הריסה הייתה כפולה. "התרגשתי מעצם ההריסה וגם מעצם המחשבה על כך שתהיה לנו דירה חדשה. אנחנו, כמעמד ביניים, לא היינו יכולים להגיע לדירה כזו לולא הפרויקט. אנו מחכים המון שנים, וזה חלום שהתגשם".
דייר נוסף בבניין מספר 9, זאב זקרואסקי (77), התגורר עם אשתו רוזה ז"ל בבניין מאז הקמתו ב־1974. "בשנים האחרונות כבר היה לנו קשה לעלות לקומה רביעית", אומר זאב. לצערו, אשתו שנפטרה לפני כחצי שנה בגיל 74 לא זכתה לראות את התגשמות הפרויקט.
לאירוע הגיעו גם כמה שכנים מהסביבה. אחת מהן, יעל, שמתגוררת באחד הבתים הפרטיים ברחוב עזרא הסופר, ממש מול הבניינים שנהרסו, אמרה: "באנו לחגוג, לפני שנעבור שלוש שנים של סבל".
