בסוף השבוע האחרון הלכה לעולמה דבורה פילר, הגננת המיתולוגית של הרצליה, מוותיקות העיר וממייסדות שכונת נווה עובד. היא נפטרה בגיל 95 והשאירה אחריה שלושה ילדים, שמונה נכדים, שלוש נינות וקהילה שלמה שנפרדת בכאב.
דבורה ז"ל נולדה בפולין ועלתה לארץ כתינוקת. היא נקראה על שם דודתה, דבורה דרכלר, שנהרגה בקרב תל חי. דבורה הייתה חברה בארגון ההגנה, במקביל למדה בסמינר לוינסקי ומגיל צעיר החלה לעבוד כגננת. תחילה הייתה גננת בקיבוץ משמר השרון, שם הכירה את בעלה אברהם פילר, יחד הקימו את ביתם בהרצליה. הם היו מראשוני המתיישבים בשכונת נווה עובד ודבורה, שהייתה פעילה ציבורית, הייתה גם חברה בוועד של השכונה. בבית הזה נשארה לגור למעלה מ-70 שנה.
דבורה גידלה דורות של ילדי גן ועשתה זאת עד צאתה לגמלאות בגיל 59. ברוב שנותיה עבדה ב"גן יסמין" וב"גן רותם". כשנודעה השמועה על מותה, ותיקי העיר נזכרו בגננת האהובה. אדית אדלר, היום בת 57, למדה בעצמה בגן "יסמין". "דבורה היא הזיכרון הראשון שלי מהילדות", היא אומרת. "היא הייתה גננת אהובה, דמות שאי אפשר לשכוח. היא הייתה מחבקת, מחנכת, מלמדת. היא הייתה אישה מאוד מיוחדת וכשהפכתי לאמא בעצמי, הדבר הראשון שרציתי לבדוק הוא האם דבורה עדיין גננת, כי רציתי לשלוח את ילדיי לגן שלה. קשה לדבר עליה בלשון עבר, נשמתה עדיין חיה בינינו, תלמידיה".
יגאל ליפשיץ, תושב העיר, גם הוא היה מחניכי הגן של דבורה. "היא הייתה הגננת שלי אי שם בשנת 1978 בגן רותם. מעולם לא שכחתי את הגננת האהובה שלי. אני הייתי עולה חדש ולא הבנתי טוב את השפה. דבורה הייתה גננת מדהימה, היא השקיעה זמן נוסף בלהסביר לי כל דבר. היא לא נתנה לי להיות בפיגור אחרי האחרים. לפני כ-7 שנים ראיתי את דבורה עם אחד מילדיה בבית קפה. ניגשתי אליה ואמרתי לה שהיא הייתה הגננת שלי. נדהמתי איך היא מיד זיהתה אותי. היא קראה לי "ליפשיץ הקטן". את הסיפור הזה סיפרתי אחר כך לילדיי בהתרגשות".
כשהוקם מוזיאון בית הראשונים בהרצליה בשנת 2005, דבורה הייתה בין הראשונים להתנדב. היא הצטרפה לארכיון ועבדה במיון מסמכים והתעסקה בעיקר בוותיקי ההגנה. רונית מארכיון המוזיאון מספרת: "לדבורה היה את הכישרון להגיע אל אנשים ולגרום להם לשתף אותה בזיכרונות ובסיפורים מרתקים מהעבר. הם היו מוסרים לידה מסמכים ותמונות אותם הייתה מתייקת אחר כך בארכיון. היא הייתה פעילה ונמרצת. במשך שנים רבות עבדה איתנו בארכיון וכולנו למדנו ממנה המון והקשבנו מרותקים לסיפורים שלה. היא הייתה מלח ארץ, אישיות עתירת ידע, אישה נעימה מלאת מרץ וחיוניות".
"כשהיינו הולכים עם אמא למושבה (מרכז העיר של היום) לא היינו יכולים ללכת חצי מטר מבלי שמישהו הכיר אותה וניגש לשאול לשלומה", מספרת בתה, שרה'לה. "היא זיהתה את כולם. היא נגעה בהמון מעגלים של האוכלוסייה, היה לה כישרון לגעת בכולם. ככה היא הייתה גם בתור אמא. היא הייתה מעורבת מאוד בחיינו ואף לקחה חלק בוועד ההורים של בית הספר ברנר בו למדנו. היא תמיד הייתה תומכת בנו ובהחלטות שבחרנו בחיים, גם עם ההחלטות האלו לא היו קונבנציונאלית. היא הייתה אמא נפלאה, תומכת ומקבלת".
אורי פילר, הבן הצעיר, מספר: "כשהייתי אבא לשלושה ילדים, אשתי ואני השתתפנו בקורס במכון 'אדלר' להורים. אני סיפרתי איך גידלו אותי ובסוף הקורס אמרו לי שגידלו אותי למופת. נתנו לי חותמת שגדלתי וחונכתי בצורה נכונה. כשסיפרתי את זה לאמא שלי, כי בעצם זה הציון שלה, היא הייתה מאוד גאה.
"אחרי מותו של אבינו, אמא הציעה שנעשה טיול לחו"ל, רק אנחנו האחים ואמא", מספר הבן הבכור ישי. "נסענו לטייל בחו"ל ומאז עשינו עשרה טיולים משותפים לחו"ל. היא הייתה אמא נהדרת וגם סבתא נהדרת לנכדים. גם בחייהם הייתה משמעותית ומעורבת. היא הנחילה בנו המון ערכים".
