הרבה דברים כבר נאמרו על ד"ר יריב בן אליעזר, מרצה, חוקר תקשורת, פרשן וקמפיינר במרכז הבינתחומי הרצליה. בן אליעזר, נכדו של ראש הממשלה דוד בן גוריון, השפיע על החברה הישראלית בדרכים רבות במרוצת השנים, אבל יותר מכל השפיע על הסטודנטים שלו. כשהם שמעו שהמכללה החליטה שלא לשבץ אותו לשנת לימודים נוספת, החליטו שניים מהם, הדר סגל ולימור רובין, להיאבק בהחלטה ופתחו עצומה כדי להשאירו, וליוזמה הזאת כבר הצטרפו 100 סטודנטים.
בן אליעזר, עוד מעט בן 78, מלמד במרכז הבינתחומי בהרצליה כבר 18 שנה. במשך השנים יצר קשרים קרובים מאוד עם הסטודנטים שלו ועד היום הוא נהנה מחברתם, גם של אלו שסיימו ללמוד לפני זמן רב. "מאז ומעולם ידעתי שאשתלב בעולם האקדמיה", מספר בן אליעזר השבוע בחיוך גדול. "התחלתי לעסוק בהוראה באוניברסיטת תל אביב, אחר כך עברתי למכללה למינהל ובשנת 2000 הגעתי למרכז הבינתחומי בהרצליה. אלו קורות חיי ואני גאה בהם, מלבד הגאווה בילדים ובנכדים שלי.
הייתי ראש ההתמחות בתקשורת שכנועית, שיווק, פרסום ויחסי ציבור במכללה. עשיתי זאת עד שהגעתי לגיל 74. על פי הנהוג בבינתחומי, זה גיל שבו כבר אי אפשר להחזיק בתפקיד ואי אפשר לעבוד במשרה מלאה. יש לציין שלו הייתי מרצה באוניברסיטה ולא במכללה, היו זורקים אותי לכל הרוחות עוד בגיל 67. בארבע שנים האחרונות אני עובד בחצי משרה ושמח בחלקי. אני מאמין שצריך לפנות את הדרך לצעירים".
"השתדלתי תמיד להיות מחנך"
לפני כמה חודשים קיבל בן אליעזר מכתב מהבינתחומי ובו הודיעו לו כי הוחלט שלא לשבץ אותו כמרצה במוסד בשנה הבאה. "קיבלתי את המכתב בצער רב, אבל זאת זכותם", הוא אומר.
שלא כמוהו, הסטודנטים שלו לא השלימו עם רוע הגזרה. "הם התעצבנו, התחילו לכתוב מכתבים, לפרסם פוסטים ברשת ועכשיו הפיצו עצומה בקרב הסטודנטים. הם כנראה אוהבים אותי משום מה", הוא צוחק.
בעצומה נכתב כך: "ד"ר בן אליעזר, הנכד של בן גוריון, הוא מרצה מוערך ומוכשר, בעל ידע מקצועי אדיר, אשר הכשיר ולימד דורות רבים של סטודנטים במהלך השנים, שצמחו להיות אנשי תקשורת מוכרים. השיעורים של ד"ר בן אליעזר הם שיעורים צבעוניים וחוויתיים, המשלבים שיח פורה ומעשיר בין המרצה לסטודנטים... מהיכרות אישית רבת שנים, מדובר באישיות צבעונית מלאת חיים, חוכמה וידע, שמתייחס לסטודנטים כאל בשר מבשרו ולעולם לא יעשה דבר שיפגע באיש... התגייסנו על מנת לעשות כל שביכולתינו להשיבו אל מסדרונות האקדמיה, כדי שיוכל ללמד ולהעניק את חוויית הלמידה שהוא כה משתוקק אליה".
בן אליעזר אינו יכול שלא להתרגש מתוכן העצומה. "הם כותבים לי פוסטים מרגשים בפייסבוק, באים לבקר אותי בבית ומצטלמים איתי, מטלפנים אליי ומתעניינים בשלומי. זה גורם לי להיות גאה ומאושר מאוד", הוא אומר. "תמיד האמנתי שמורה לא רק מעביר מידע, הוא גם מחנך ודמות אב. השתדלתי תמיד להיות מחנך ואב וירטואלי לסטודנטים ולסטודנטיות שלי ואהבתי אותם מאוד. היום הם מחזירים לי אהבה. זה נעים".
מדוע בחר הבינתחומי שלא להמשיך להעסיק אותך?
"אני לא בטוח, אני מניח שזה בגלל הגיל או בגלל הנכות".
לפני שנה איבד בן אליעזר את רגלו הימנית. "היה לי פצע סוכרתי, נותחתי כמה פעמים, אבל בשלב מסוים הרופאים הגיעו למסקנה שאי אפשר להציל את הרגל והחליטו לקטוע אותה. השלמתי עם זה. הייתי בשיקום, והיום מצב בריאותי מצוין. אני כמו פנתר, אבל יש לי מגבלות ואני נעזר במטפלת".
נפגעת מהבינתחומי?
"לא. במצב שנוצר אני מאמין שהמכללה נתנה לי שנים רבות ללמד, מעבר למה שמקובל. נתנו לי ללמד בחצי משרה, נהניתי מכל שנייה, וזה לא מובן מאליו. ההוראה גורמת לי סיפוק רב. אם יחזירו אותי ללמד במכללה, אשמח מאוד, אבל החלטתי שלא לעשות כלום בעניין הזה. הסטודנטים יזמו, ואם יצליחו — יצליחו. אם לא, אקבל את גזר הדין בהבנה. אלה החיים".
"אנחנו כמו הנכדים שלו"
ד"ר בן אליעזר מוסיף ומספר כי בעת אחרונה כתב אוטוביוגרפיה, והיא תצא לאור בקרוב. לדבריו, "אני לא מתלונן על חיי היום יום שלי. אני קורא עיתונים, צופה בטלוויזיה ואוהב מאוד את פייסבוק. אני מתראה הרבה עם הנכדים ועם הילדים שלי ויוצא לקפה השכונתי עם הסטודנטים שלי לשעבר. אני כבר לא בן 25, אם לא אחזור לחיי באקדמיה, אסתפק במה שיש לי. אני יכול להסתכל אחורה ולהיות גאה במה שעשיתי. העצומה שפתחו בשבילי זאת ברכה גדולה. היתה לי שנה לא פשוטה. איבדתי את הרגל, וזה לא קל להיות מוגבל ונכה. איבדתי את אשתי האהובה למחלה קשה, אבל היי, אני עדיין פה. אז איך אתלונן? יש לי תמיד מבט אופטימי על החיים. תסתכל על החיים בחיוך, והחיים יחייכו אליך. לכן אני תמיד מעלה חיוך על פניי, אני אופטימי מאוד ומסתכל קדימה בתקווה".
הדר סגל סיים את התואר שלו במרכז הבינתחומי בשנה שעברה. כששמע שהבינתחומי הפסיק להעסיק את המרצה האהוב שלו הוא החליט לנסות ולשנות את ההחלטה הזאת. "יריב הוא אדם מיוחד, ולא רק כמרצה, וזכיתי ללמוד אצלו בתואר השני שלי. ידעתי שאני הולך ללמוד אצל מרצה נערץ ומהר מאוד הבנתי למה. השיעורים איתו היו חוויה. הוא נותן במה נרחבת לדעה אישית של סטודנטים. הוא לא מקריא מצגת, הוא לא מרדים את הסטודנטים. הוא יוצר דיון ער בשיעורים שלו, ולא כל מרצה מצליח לעשות את זה. אני ולימור רובין החלטנו לפתוח עצומה בנושא ולהיאבק למענו. המאבק הוא על התודעה — יריב בן אליעזר צריך להישאר מרצה. אנחנו אוהבים ומכבדים אותו מאוד. הוא איש שיחה, יש לו המון ידע וחוכמת חיים, הוא מנטור לא רק לסטודנטים שלו, אלא גם לאנשי תקשורת בישראל".
לדברי לימור רובין, הסטודנטית שמובילה את העצומה עם סגל, "הכרתי את יריב בן אליעזר בתואר השני. הכרתי המון מרצים בחיי האקדמיים, אבל אין שום מרצה שהייתי נלחמת ככה למענו, הוא פשוט נכס. הוא היה נקודת האור בתואר שלי, הוא מבריק, חכם, עשיר בידע. יש לו ניסיון של עשרות שנים והוא מביא איתו רוח חדשה ומיוחדת שלא פוגשים בכל יום. חוץ מזה, היחס שלו לסטודנטים היה מעל ומעבר, כאילו אנחנו הנכדים שלו. הוא חווה טרגדיות לא פשוטות השנה, והלימודים הם אחד הדברים שמחזיקים אותו. אני סיימתי את לימודיי, אבל הדור הבא של הסטודנטים יפסיד מרצה שהוא מעבר לאיש הוראה".
מהמרכז הבינתחומי נמסר: "ד"ר בן אליעזר לימד אצלנו שנים רבות, אף לאחר גיל הפרישה המקובל. בעת האחרונה הודענו לו שהוא מסיים את עבודתו, על פי מדיניות המרכז הבינתחומי, אשר מציב את טובת הסטודנטים בראש סדר העדיפויות שלו, לפני שיקולים אחרים. אנו מודים לו על עבודתו המסורה ועל תרומתו למרכז".
