ב-27.5.17 עתיד להפתח טריאתלון הנשים ה-24 ע"ש תמר דבוסקין בחוף אכדיה בהרצליה.
לרגל הטריאתלון פגשנו את סוזי דבוסקין לראיון מרגש על מפעל חייה, שהיה אמור להתפרסם בימים הקרובים. הלילה נפטרה סוזי בגיל 70 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. כעת יצורף שמה של סוזי לשמה של בתה, תמר ומהיום ויקרא "טריאתלון סוזי ותמר דבוסקין".
"גם בלי לדבר, כשרואים את סוזי האנרגיות עוטפות אותך בשמחה ואהבה, אתה מרגיש בטוח ושיש לך על מי לסמוך", אומרת ציפי הדר, חברתה של דבוסקין שתמכה בה בעת הראיון, ואם לאחת הילדות שזכו לטיפולה המסור של דבוסקין במסגרת עבודתה בחינוך המיוחד.
כשפגשתי את סוזי, היה בלתי אפשרי לחמוק מההרגשה אותה מתארת הדר, היה בה מן עליזות ממגנטת, ואנחנו מדברים על לפני שבוע כשהיה ברור שהמצב לא טוב.
סוזי הגיעה לארץ לראשונה ב-1966 בהפלגת הנוסעים האחרונה מניו יורק לישראל. אז כסטודנטית צעירה מלוס אנג'לס לחינוך באונ' העברית, החלה להתנדב באלי"ן (האיגוד הישראלי לילדים נפגעים) - "התנאים אז היו כל כך איומים ופשוטים, אז החלטתי לעשות לילדים האלה מהפך בחיים - אתה יודע בגיל 20 אתה חושב שאתה יכול לשנות את העולם - וללמוד M.A בחינוך מיוחד", היא הוסיפה בחיוך שמסתיר את העובדה שעד גיל 70 הספיקה לשנות לא מעט עולמות.
בשנתה הראשונה כאן שילבה לימודי עברית ואנגלית ולימדה שחיה אמנותית בימק"א. במהלך מלחמת ששת הימים היא התנדבה בקיבוץ גלאון, קשר שנשאר עד יומה האחרון. בסיום השנה כשברור לה שתחזור ארצה ומאחר ולא היו מסגרות ללימוד חינוך מיוחד בארץ, היא נאלצה לחזור ללימודים בארה"ב, רק כדי לשוב כעשור לאחר מכן הפעם נשואה לדני הישראלי, בן קיבוץ נען (אותו פגשה במסגרת חוג העולים שארגנה לסטודנטים).
לא חסרות כתבות שנכתבו עליה. קשה לפספס את הכוח הטמון באישה שבעשור השביעי בחייה הספיקה להשתתף בתחרויות שהיו ממוטטות בקלות גברים צעירים, רק שהיא עשתה זאת עם סרטן גרורתי. קשה לפספס את הכוח פנימי שעטף אותה ודחף את כל מי שבסביבתה להאמין שהוא/היא יכול/ה. גם הראיון הנוכחי היה אמור לתפוס אותה בהכנותיה להשתתפות בטריאתלון הנשים ה-24 , הפעם ביחד עם כלתה ונכדתה. אלא שמאז הסרטן ממנו היא סבלה החמיר, והגרורות החלו להתקדם בגופה ולהפריע לנשימתה.
היי סוזי, מתי החל הקשר שלך לספורט?
"מגיל 7 אני שוחה. שחיתי שחייה אמנותית ואף הצטרפתי באוניברסיטה לנבחרת שחייה האמנותית והגעתי למקום שלישי עם זוגתי לקבוצה בכל הצד המערבי בארה"ב. זכיתי להשתתף באליפות ארה"ב, זו הייתה חוויה. הספורט פורץ דרך לא רק לספורט עצמו, אלא פורץ דרך גם לחיים בריאים, לפגוש אנשים נחמדים, לראות מקומות מעניינים ומרוחקים שלא היינו מעלים בראש להגיע אליהם."
איך הגעת לתחום הטריאתלון?
"אורן, הבן הבכור הוא ששילב את השחיה של אמא ואת הריצה של אבא. הוא התחיל בדואתלון, אופניים וריצה, ואחרי זה הוא חיבר גם את השחיה לטריאתלון. תמר הייתה בטריאתלון הראשון של אורן וחילקו שם פלאיירים לטריאתלון הנשים הראשון בחוף התמרים שלאחר מכן. היא אמרה 'רק עם אמא', בטריאתלון הראשון בשנת 94' השתתפנו ביחד עם 53 נשים, כשחצינו את קו הסיום, נודעה שם הסיסמה 'כל אחת מנצחת' לא משנה מיקום, לא משנה זמן, כל מי שמעיזה להגיע לקו הזינוק, מנצחת.
בטריאתלון השני הייתה ירידה בהשתתפות. לאחר שתמר נהרגה (בגיל 21, בתאונת פגע וברח בעת שהתכוננה לטריאתלון השלישי, א.י.), החברות שלה החלו להשתתף והיינו 47, אז עמרם שפנוף, אז יו"ר איגוד הטריאתלון, שאל אותנו אם אנחנו רוצות לקחת אחריות ולארגן את הטריאתלון הרביעי בשנת 97'. ארגנו אותו כך ששחינו בהרצליה, רכבנו לרעננה, ורכבנו ברעננה כשטקס הסיום ברעננה. שנתיים היה שילוב כזה, ואז ראשת העיר של הרצליה אז, יעל גרמן, ביקשה שנעביר אותו להרצליה."
את המשכת להתחרות עם סרטן במשך 8 שנים, איך מתמודדים עם זה?
"בדרך כלל בסרטן כזה, מוציאים את הסרטן מבלוטת התריס, עושים טיפול רדיואקטיבי אחד וגמרנו, ונשארים במעקב וזה לא מפריע. אבל בגלל שהייתי ספורטאית ולא הרגשתי כלום, המשכתי להתאמן, עשיתי חצי איש ברזל באוגוסט 2008, מסתבר שעם סרטן במפרק הירך (צוחקת).
חצי איש ברזל מורכב מקילומטר ו-900 מ' שחיה, 90 קילומטר רכיבה, וחצי מרתון. עם סרטן. הגעתי למקום ראשון בשכבת גילי ובדרך כלל אני מאוד איטית. ב-2010 הספקתי גם לצלוח את הכנרת לאורכה (21 קילומטר), הייתי בקבוצה של TI (טוטאל אימרז'ן), התחלנו ב-1 לפנות בוקר עם סטיקלייטים ושורות, עם עצירות כל 50 דקות כשאתה לא עולה על הסירה, אלא רק שותה משקה איזוטוני ואוכל איזה ג'ל, ואז ממשיכים.
המרחק הכי גדול ששחיתי עד אז היה 6 קילומטר, והתכוונתי לשחות 10 ולעלות על הסירה. רציתי לראות את הזריחה מתוך המים.שחיתי עם חברה וזה היה נורא קל, נורא כיף. כשעברו 10 שאלו אותי אם אני רוצה להעלות, אז אמרתי לא, עוד לא. בסוף שחיתי את כל 21 הקילומטרים."
על תמר ומשפחת הטריאתלון
"תמר עשתה את הטריאתלון הראשון כשהייתה בת 19, ולאחר מכן את טריאתלון הנשים השני בגיל 20. לאחר מכן היא נשלחה מהסוכנות היהודית להנחות נוער במוסקבה, וכשהיא חזרה היו לה 10 ימים להתכונן לטריאתלון הנשים, היא התכוננה אליו ונהרגה בתאונת פגע וברח ב-24 לאוגוסט 96'.
היא הספיקה לעשות 10 טריאתלונים עד אז. הגיעה למקום ה-3 בשכבת הגיל שלה בצבא, היא מאוד תמכה באנשים. היא לא הייתה תחרותית עם אנשים, אבל עם עצמה כן. היא אהבה לעזור לאנשים. לאחר מכן קראנו לטריאתלון על שמה, אנחנו (סוזי, בעלה דני ומשפחתה, א.י.) אירגנו אותו עד לפני 3 שנים, כשהיום אנחנו מארגנים אותו יחד עם חברת שוונג, כי בכל זאת אנחנו לא בני 50 יותר (צוחקת)".
סוזי הוסיפה, "יש לנו 3 ילדים. יש לנו את תמר שנשארה בת 21, אורן הבכור נשוי +3, ועודד נשוי +3. אנחנו עדיין בקשר עם חברות וחברים של תמר מגרעין הנח"ל. הם הזמינו אותנו לבריתות ולחתונות ולהיפך. מכניסים אותנו במקום תמר, ושומרים על קשר מדהים כל ה-21 שנים. גם עם החבר שהיה שלה, מייקל שהוא נשוי היום עם ילד, אנחנו עדיין שומרים על קשר כשאשתו עושה טריאתלון נשים, והם באים לאזכרות. תמיכה הדדית מדהימה ולא צפויה. גרעין הנח"ל שממנו הייתה חלק בקיבוץ חנתון מאוד אהבו את 'הביחד'. הם חזרו לקיבוץ חנתון והחיו אותו.
יש קבוצת נשים שמתאמנת לקראת טריאתלון הנשים מקיבוץ חנתון, כולל אישה שלקחה את בגד הים של תמר והתחרתה איתו במשך הרבה שנים, עד שעברה הרבה לידות והיא כבר לא יכולה. הם כל כך אהבו את הרעיון שהם עשו טריאתלון לילדים של הקיבוץ, בנים ובנות, מגן עד כיתה ו', כשנותנים גם לילדי החוץ ולנכדים שלנו להשתתף. בקיבוץ היה חדר אוכל לא בשימוש, אז הם הסבו את זה למרכז תרבות וחיפשו שם. רצו משהו היסטורי שקשור לציונות, אז אחד מהחברים של עודד הבן שלי, שהוא 3 וחצי שנים צעיר מתמר אבל הכיר אותה, הציע את השם ת.מ.ר שזה ראשי תיבות של תרבות, מפגש ורוח שזה מאפיין אותה וגם את האוכלוסייה בחנתון. הייתה חנוכת בית לפני שנה, חשיפה של עצי תמר, סיפור של תמר עם תמונות והגיטרה שלה שם. זה מדהים."
הלוויתה של סוזי תתקיים מחר (ו') ב-10:00, בבית העלמין כפר נחמן ברעננה
