"הרבה נפגעים מהמתקפה בדרום ששוחחרו מבתי החולים זקוקים לשיקום, אנחנו במרכז הרפואי לוינשטיין פועלים לאתר אותם, זה לא פשוט".
אם הם זקוקים לשיקום למה הם שוחררו?
"זו תוצאה של היום הראשון, של אותה השבת השחורה, לצערנו הרב. הגיע מספר בלתי נתפס במימדים היסטוריים של 900 נפגעים, חיילים ואזרחים, בתוך שעות בודדות לתוך בתי החולים סורוקה וברזילי, מטבע הדברים הצוותים הרפואיים התמקדו בחולים היותר קשים, ושחררו כאלו שנפגעו אבל עדיין היו עצמאיים. במקרה רגיל הם היו מאושפזים, מטופלים ונשלחים לשיקום אורתופדי ואחר, כעת הם מפוזרים. הם למעשה שוחררו הביתה, אבל אין להם בית יותר, ולכן הקושי באיתור שלהם, וזו הסיבה שאני קורא מכאן אם מישהו מהנפגעים ששוחרר מרגיש שיש לו עדיין בעיה, לפנות לבתי החולים או אלינו".
התפילה והאזעקות
("הבנתי שזהו משהו רציני")
ד"ר חגי אמיר (64) מנהל המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין ברעננה חושף לראשונה את היערכות המרכז הרפואי למלחמה, מדבר על הרגע ההוא שנפל לו האסימון בסיום התפילה, מדבר על התחושות האישיות שמלוות אותו מאז, המחזות והזוועות שהוא נגלה אליהם ובעיקר על העוצמה האדירה שלדעתו עם ישראל מפגין בימים הקשים האלו, וגם על הבן האהוב שלו שנמצא בחזית ונערך לכניסה קרקעית: "השבוע בשיחה איתו נשברתי. בהתחלה אמרתי לו, כמו תמיד, כל הכבוד, תעשו את התפקיד כמו שצריך. כשסיימתי את השיחה, תפסתי את הראש, אמרתי, 'מה אני עושה, ריבונו של עולם? מעודד אותו להיכנס למלכודת מוות?' אבל מייד התעשתתי, כמו שאני עושה את התפקיד שלי למען עם ישראל, כך חינכתי את ילדיי לעשות את התפקיד שלהם על הצד הטוב ביותר. עם הרגשות מתמודדים כשמסיימים את הכול".
השבת השחורה תפסה את אמיר בבית הכנסת: הוא שומר מצוות, ומתפלל כהרגלו עם הנץ החמה, תפילה מוקדמת בשעה 05:30: "באמצע התפילה נשמעה אזעקה", הוא משחזר, "כמו כולם לא ידענו מה קורה, ובשעה כזו גם לא היו דיווחים רבים. חשבנו ששוב מדובר בריטואל החוזר ונשנה בדרום, רקדנו, שמחנו, וסיימנו את התפילה. לאט לאט התחילו להגיע השמועות, בשיחה עם גורמי ביטחון הבנתי שמדובר במשהו רציני הרבה יותר. בעשר בבוקר, בעיצומה של השבת, נסעתי לבית החולים, וידאתי שכל ההנהלה תהיה שם. התחלנו להיערך. ראשית לפנות את הקומה העליונה, כי היא לא ממוגנת טילים. תוך שעתיים היא פונתה.
"שנית, כבר הבנו שמדובר באירוע נפגעים שכמוהו לא ידעה המדינה מיום תקומתה. ביום אחד כל כך הרבה נפגעים, אין דבר כזה בהיסטוריה היהודית מאז השואה. ידענו שיגיעו אלינו רבים מאוד והחלטנו להערך לדילול המאושפזים שהם על סף סיום השיקום שלהם, לאלו ששוחררו לשבת הביתה, אמרנו להם שלא יחזרו בינתיים, והיו כאלו שסברנו מבחינה רפואית שיקומית שהם יוכלים להשתחרר. הצלחנו להיערך תוך יומיים לקבלת הנפגעים, קיבלנו עד כה כ-15 נפגעים, חיילים ואזרחים, והצפי שלנו שבשבוע שבועיים הקרובים יש בין 200 ל-250 נפגעים שמצבם עוד לא התייצב, שיגיעו לשיקום".
תמיכה נפשית
("את הרגשות שומרים ליום שאחרי")
ד"ר אמיר (64) נשוי ואב לשבעה, מוסמך באורתופדיה ובמינהל מערכות בריאות מאוניברסיטת תל אביב, החל לנהל את בית לוינשטיין לפני כארבע וחצי שנים. קודם לכן הוא ניהל את המחלקה האורתופדית במרכז במשך כארבע וחצי שנים. הוא נחשב בין המומחים בישראל לשיקום אורתופדי, והפעם האחרונה שהוא נחשף לקנה מידה של נפגעי גפיים היה כשלמד על הלקח ממלחמת יום כיפור: יש הרבה נקודות דימיון בין שתי המלחמות", הוא מסביר, "בשתיהן נתפסנו עם המכנסים למטה, ולא היינו ערוכים לטיפול מהיר בפצועים. לכן, רוב נפגעי הראש מתו בגלל השהות הממושכת בקבלת טיפול. כרגע רוב הנפגעים שיש במערכה הזו, מלבד כמובן אלו שנטבחו על קידוש השם, הם קטועי גפיים. ישנם גם כאלו עם פגיעות פנימיות אבל הרוב נפגעי גפיים, עליונות ותחתונות".
למה דווקא קטועים?
"הרבה ירי למקומות האלו, קליעים ורסיסים, אלו שנפגעו מקלעים ורסיסים בראש, כאמור, לא שרדו. זה מה שנשאר. יש גם הרבה שאנחנו נאלצים לקטוע להם את הגפיים בגלל חוסמי עורקים שלא הוחלפו במשך שעות כדי לעצור דימום, דבר שגרם להתפתחות נמק. המקרים לא פשוטים אבל אנחנו חזקים".
בין הפצועים הראשונים שהגיעו למרכז גם ברוך כהן, רבש"צ קיבוץ מגן שנלחם בגבורה ושמר על ביתו, ונטע פורטל, שניצלה מהטבח בכפר עזה.
איך אתה מתמודד עם זה נפשית?
"זה לא פשוט, אבל חייבים לנתק את המוח במקרה הזה. אני גם מנתח, אז אוי ואבוי לי אם אתחיל לפתח רגשות באמצע הניתוח, אני חייב לבצע את התפקיד שלי בצורה הטובה ביותר, את הרגשות שומרים לימים שאחרי, אנחנו אומה שנמצאת בטראומה, וכמו בכל טראומה תהיה גם פוסט טראומה. לכן נערכנו לכך כבר עכשיו. עיבינו את מערך התמיכה הנפשית, צוותים של עשרות פסיכולוגיים ועובדים סוציאליים נמצאים בהיכון, ואנחנו ממש כל הצוותים כאן שעושים עבודת קודש שלא תתואר, רק רוצים לסייע ולעזור לפצועים, לחיילים, אנחנו הולכים אליהם, אומרים להם שאנחנו איתם, שעם ישראל חזק, ושיש להם אותנו, בכל החמלה והאהבה שאנחנו יכולים להעניק, הם הבנים והבנות שלנו, האחים והאחיות, ההורים שלנו, הם המשפחה האהובה שלנו".
מרכז שיקומי, לא בית חולים
("פה זה זרקור של אור")
ד"ר אמיר מדבר על עבודתו במושגים של שליחות, זה היה גם בעבר. הוא בן להורים שהיו שליחי מדינת ישראל מברזיל ועד הודו. בצבא הוא התקדם לדרגת סגן אלוף, מג"ד של גדוד רפואה, ניהל מערכות, ניהל את המרפאה האורתופדית הארצית של צריפין והיה גם הרופא האוגדתי בעזה.
"לפני האינתיפאדה הראשונה, הזמנתי פעם את ההורים שלי לעשות שבת בתוך עזה ממש שם. אלו היו ימים אחרים.
"לוינשטיין בעיניי הוא זרקור של חסד. מעין אלומה של אור שזוהרת ומאירה את השמיים", הוא אומר. "המקום הזה, עם כל הצוותים העובדים בו, נותן השראה ענקית. מטרת הצוות היא לתת מעצמם עבור אחרים, במובן הכי טהור. ואני מדבר על כל הצוות – מהמנקה ועד למנהלים".
קראו גם:
אולי זו גם הסיבה שלפני כשלוש שנים הוא החליט לשנות את שמו של בית החולים לוינשטיין למרכז רפואי לשיקום, למעשה, מי שגרם לכך הוא דווקא דמות רבנית מאוד ידועה, שד"ר אמיר מאוד היה מקורב אליה - הרבי מלובביץ': "לפני שנים ארוכות, במקרה זה היה בשמחת תורה, נכנסתי לרבי לקבל ברכה. הוא ביקש ממני, כאחד שידע שאני עוסק בתחום הרפואה, שבישראל לא יכנו את בתי החולים, בתי חולים: 'אנשים לא באים לבית הזה כי יש בו חולים, אלא בשביל לקבל רפואה, תשנו שזה יהיה שם שיסביר כי מדובר במרכז שמעניק רפואה', זה היה המסר. לימים כשמוניתי למנהל המרכז, החלטתי לשנות את השם".
הוא נשוי לאנט, אומנית שעובדת עם אנשים לאחר שבץ מוחי. שבעת ילדיהם חיים ונושמים את נושא הנתינה. "מי שעוסק בתחום שהכי קרוב לתחום שלי הוא הבן הבכור, אבישחר, שעובד בשיקום ובתנועה משקמת. הוא מסיים תואר ראשון בחינוך גופני ומדריך כושר, וכן למד בווינגייט תנועה משקמת. בימים אלה הוא עובד במכון של ספורט שיקומי, ART, בגני תקווה. מעבר לזה, כל ילדינו חיים בנתינה. אנחנו יודעים שזה חלק בלתי נפרד מהמהות היהודית. עם ישראל חזק, וזה מה שיביא לנו את הניצחון, אנחנו מאוחדים ואוהבים כל אדם וכל יהודי, אני אומר את זה כל בוקר, ומתכוון לזה".