לפני שנה בדיוק, כשהודיעו לכרמל שלי שבנה הבכור רס"ן בן שלי נהרג בעזה, היא הרגישה שהחיים נעצרו. דבר אחד היה ברור לרקדנית הבינלאומית עטורת הפרסים – לבמה היא לא תחזור יותר. "אתה די בטוח שאם אחד הילדים שלך ייהרג אתה גמרת. היה לי ברור שלחיות לא אחיה, או שאאבד שפיות", היא אומרת. אבל דווקא מהתהום העמוקה, היא גייסה כוחות והחליטה לחיות את המסר שניסה בנה ב-26 שנות חייו להעביר.
שומעת את בן אומר לי: 'אמא, לא מורידים את הראש'
בשבוע שעבר, לראשונה מאז האסון היא עלתה על הבמה בבית הנשיא, כשלצדה בתה, רקדנית הפלמנקו מיקה. הריקוד, אגב, היה אדפטציה לריקוד ישן, עליו הלבישה את רוחו של בן ובין קטע לקטע סיפרה עליו בעוצמות מעוררות השראה. "ניגשה אליי אם שכולה בסוף המופע ואמרה: 'גרמת לי להזדקף ולהרים את הראש'. וזה חיזק אותי מאוד לשמוע שהצלחתי לעזור למישהו, אבל אני גם יודעת, זה לא אני, זה בן, אני מרגישה שכל הזמן הוא אומר לי: אמא לא מורידים את הראש".
קראו גם:
רס"ן בן שלי ממושב קדרון היה מפקד לוחמים ביחידה 669. הוא נהרג בדצמבר אשתקד בקרב בסג'אעייה. "בלילה הארור כשהודיעו לנו שבן נפל, הבן השני שלי ים נכנס הביתה, נעמד בסלון ואמר: 'אמא הבית לא נגמר. בן לא היה רוצה שנתמוטט ואנחנו נמשיך להיות מי שאנחנו'", מספרת כרמל בראיון מיוחד השבוע, "כמה ימים אחרי הייתה לי יום הולדת, ושני ילדיי כתבו לי ברכות וביקשו שאמשיך להיות מי שאני, שאמשיך להחזיק את המשפחה, לשתות יין ולטייל, ואני הרגשתי שאלה שני מקלות הליכה בשבילי להמשיך את החיים.
"כל יום זו התמודדות לקום למציאות כל כך עצובה ואיומה, אבל אין לי באמת בחירה, ברור לי לגמרי שאני צריכה להעמיד לילדים שלי משפחה שפויה, שמאוד כואבת את בן ומאוד חיה אותו".
כרמל היא רקדנית מחול עטורת פרסים בארץ ובעולם. בתה הקטנה מיקה היא רקדנית פלמנקו, והיא זו שדובבה אותה לחזור קצת לרקוד, גם אם לא להופיע, לפחות לחזור לסטודיו, שם שתיהן מוצאות מפלט.
"כל שנה אנחנו נוסעות לרקוד בספרד מחול ספרדי ומיקה שאלה אותי אם זה נגמר עכשיו, ועניתי לה שלא, שאנחנו אפילו ניסע יותר. הקשר בין הילדים שלי היה מיוחד, והם כאחים קיבלו מכה איומה ואני לא יכולה שהם יפסידו פעם שנייה. לכן חיפשתי דרכים איך אני יכולה להתמודד ומצאתי שהריקוד נותן לי את הרוח ואת הכוח לזעוק את הזעקה שלי באיזושהי מציאות מקבילה למציאות הנוראית הזו ומכאן בעצם נולדה ההחלטה לחזור לבמה".
איך את מרגישה?
"ככרמל? באפיסת כוחות טוטאלית, אבל כאמא של בן עם המון המון עוצמה.
"יש אמירה שאני לא אוהבת שאומרים לי: 'שנהייה ראויים'. כי הרבה אומרים את זה וממשיכים בחייהם. בן לא חשב על עצמו. הוא היה יכול לחיות חיים מאוד נוחים אבל כלוחם 669 הוא התעקש להיות במקומות הכי מאתגרים בצבא. התעקש ביום האירוע לא לצאת מעזה אלא להמשיך ולהציל חיי אדם. אז איך נהיה ראויים? נלך בדרכו, נסתכל על האחר. יש אנשים שיותר קשה להם ממני, ויש אנשים שאין להם את האישיות לאסוף את עצמם ואם אני יכולה לעזור במשהו, אפילו בלרקוד כשמישהו אומר לי שעזרתי לו להרים את הראש, אז אני אומרת: 'בן בן נהיה ראויים'.
"בן היה חדור מוטיבציה להציל את החטופים. הוא כל הזמן אמר אני מוכן להיהרג רק תנו לי להיכנס. הוא האמין שזו המשימה שלו והלך איתה עד הסוף. הלוואי שהוא לא היה מת, שהוא היה גיבור חי, אבל אני מכבדת את ההחלטה שלו כי אני יודעת שבמקומו הייתי עושה אותו דבר. תמיד הערצתי אותו ועכשיו אני מעריצה עוד יותר".
על הבמה בבית הנשיא. הבקשה של הרב בני לאו
במהלך השבעה הגיע אל המשפחה הנהג של 'האכזרית' שהיה עם בן בעזה. הוא הביא איתו תמונות של בן מהמילואים, מאושר, מחייך ומחזיק בידו ספר תנ"ך, עם הנשק עליו בתוך ההריסות של עזה. בתנ"ך החל בן לקרוא בתקופת המלחמה וזה מאוד הפתיע את הוריו. "אנחנו משפחה מושבניקית חילונית אדוקה, תנ"ך בשבילי זה אפיזודה מהבגרות בבית הספר, ובאחת ההפוגות של בן, שאלתי אותו, מה גורם לך לקרוא פתאום בתנ"ך? והוא אמר לי: 'אמא זה לא בשביל להתחבר למעלה אלא כדי להתחבר למטה, לשורשים, להבין למה אנחנו נלחמים'".
כרמל סיפרה על כך באחד הראיונות ברדיו, ובמקרה אחד המאזינים היה הרב ד"ר בני לאו. "סיפרתי שבן השאיר לי אתגר גדול, גם להשלים עם הרבה כעס על למה זה קרה לי וגם לקרוא בתנ"ך כי אני חייבת לעשות את מה שבן עשה".
הרב בני לאו שמוביל את חוג התנ"ך 929, פרויקט של קירוב לבבות ולמידה סביב התנ"ך, האזין במקרה לראיון והחליט ליצור קשר עם כרמל. הוא ביקש ממנה להיפגש. אבל כרמל לא מיהרה. "לקח לי קצת זמן. אמרתי לו בני, תקשיב אולי הצטיירתי כמשהו אחד אבל אני לא, אבל הוא התעקש".
כעבור זמן מה הם נפגשו ובאותו מפגש הציע לה הרב לאו לרקוד ולספר על בן באירוע של חוג התנ"ך מיזם 929 בבית הנשיא. "היה לנו מפגש קסום, הוא אחד האנשים שבאמת השפיעו עליי מאוד לטובה", מספרת כרמל.
"הוא אדם דתי ואני לא. הילדים שלו לוחמים כמו הילדים שלי, היה לנו מפגש מאוד מעצים, ואז הוא פתאום אמר 'אם אבקש ממך לרקוד באירוע בבית הנשיא תהיי מוכנה?' אמרתי לו, תשמע איפה שאני יכולה לספר על בן, שאנשים ידעו את הערכים של הילד הזה, ולא רק שלו, של כל הדור הזה, אני אהיה'. זה דור שלם שגדל עם תנאים מאוד נוחים להיות אגוצנטריים ולחשוב על עצמם, ולא. הם לא. שני הבנים שלי אמרו לי בשבעה באוקטובר 'לנו לא קוראים, אנחנו הולכים' והם רצו ולחמו ואני נשארתי. לא הבנתי אפילו את גודל השעה. הם הבינו ברגע, ויש לנו כל כך הרבה ללמוד מהם".
כרמל השיבה לרב בחיוב ומשם זה התגלגל לאירוע מרגש שהתקיים בשבוע שעבר בבית הנשיא, שבו היא ובתה מיקה רקדו על הבמה, תוך שהיא מספרת על בן. "בקהל היו משפחות שכולות, אנשי ביטחון לשעבר, הנשיא ורעייתו, קהל רב מכל הגוונים וזה היופי. גם בן ישב בתוך הנגמ"ש עם כל קצוות ישראל, הם לחמו כתף אל כתף ולא שאלו אף אחד במה אתה מאמין או במי אתה בוחר. וזה המוטו שבן השאיר לנו".
מעגל התמיכה - העצה של אסנת וישינסקי
משפחת שלי התגוררה בארה"ב בעברה, וגם עכשיו אחרי השבר הגדול, הם יודעים שכאן מקומם. "היו לנו חיים מאוד טובים בארה"ב, יכולנו לא לגור בישראל, אבל לרגע אחד לא חשבתי שזו אופציה. כאן המקום לילדים שלי. אני בת למשפחה שרבים ממנה נכחדו בשואה. לא שכחתי לרגע ואני יודעת שאנחנו צריכים מדינה חזקה. אני מאמינה שההנהגה תוחלף בדור החדש הזה שהוכיח את עצמו ואנחנו נלך אחריו. הם יצילו את המצב".
בין המנחמים הרבים, הייתה גם שרון הלוי אשתו של הרמטכ"ל. "היא הייתה אמורה לבוא לביקור קצר, אבל נשארנו שעתיים ומעלה יחד. היא מאוד התרגשה לראות על הקיר תמונות צבעוניות של ילדיי ואמרה לי: 'זו פעם ראשונה שאני רואה תמונות של חיים ושמחה בבית שיש בו כאב גדול'. אמרתי לה שעבורי זה טבעי, ברור לי שהמשימה שלי עכשיו זה הילדים. כל יום שאני רואה את מיקה שמחה אני אומרת: 'בן עשינו את זה'".
ומה איתך?
"את עצמי אני כרגע שמה בצד. אני באמת שבורה, באמת נורא עצובה, אבל הילדים נותנים לי כוח והבעל. אנחנו רוצים להחזיק בית שנעים בו".
אחת מחברותיה הטובות של כרמל היא השחקנית אסנת וישינסקי שאיבדה את בנה ליאור ז"ל לפני עשר שנים בפעילות מבצעית ברפיח. "היו אנשים שאמרו לי שהכול נגמר וכבר שום דבר לא יהיה אותו דבר. הייתי מאוד מבוהלת ואז אסנת (וישינסקי ז.נ) באה אליי הביתה ואמרה לי: כרמל את תהיי בסדר. אמרתי לה אבל כולם אומרים לי שהכול נגמר, היא אמרה לי 'לא. הדלי של האין מלא. מאוד ברור לך מה אין, אבל יש דלי של יש ואת תצטרכי ללמוד למלא אותו, ואת תתאמצי ותמלאי את היש ואפילו תהני מזה'. אני זוכרת שזה מאוד עודד אותי ואמרתי לה, זה מה שאימהות שכולות צריכות לשמוע. שעוד יהיו ימים טובים, שהשמש תזרח".
כרמל, מורה למחול ספרדי, מנהלת את מרכז המחול ברנר כבר 11 שנים ומחנכת דורות של ילדים. עד האסון היא הופיעה על במות גדולות בארץ ובעולם. לכל זה היא עוד מתקשה לחזור. "לבמה כרגע חזרתי רק סביב הנושא של בן, אני לא יודעת מה יהיה, אם אחזור להיות רקדנית שיכולה לרקוד מחול ספרדי. אבל אני כן יכולה לרקוד לבן ולדבר על בן וזה מה שאני עושה כרגע".
היא מודה כי היא מרגישה חיה בעולם מקביל. "אני אפילו לא מעיזה להגיד שאני מתגעגעת לבן כי מתגעגעים למישהו שהוא איננו ומבחינתי בן איתי. אני חיה איתו, הוא איתי וזה נותן כוח, ואני מקווה שעד יומי האחרון אצליח לחיות בעולם הזה שאני מרגישה שהוא איתי כי אני לא מוכנה לקבל את זה שבן לא פה".
