מיד עם תום מלחמת יום הכיפורים, לאחר שחווה שעות הדרמה הקשות בקו המעוזים בסיני, עזב הרופא הצבאי ד"ר יוסי דותן את הארץ והתברג בבתי חולים בארה"ב ובקנדה כדי לסיים את ההתמחות שלו. 46 שנה הוא שהה שם, עד שבאחרונה חזר לישראל כדי להישאר.
קראו גם >>>
"במשך שנים רציתי לחזור, כי זו המולדת שלי, זה הבית שלי. זה העם שלי. יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות. במשך שנים הייתי מגיע לביקורים בארץ אחת לשנתיים, וחוזר לארצות הברית. עכשיו כבר לא הייתה לי סיבה לחזור".
הוא בן 79, יליד בגדד שעלה לארץ עם הוריו ושני אחיו בגיל 8 והתיישב ברמת גן. עד שמלאו לו 21 שנה, שם המשפחה שלו היה שלמה-דוד, אבל אחרי שנים של שיבוש ובלבול בין השם הפרטי של כל אחד מבני המשפחה לבין שם המשפחה הכפול – הם החליטו לשנות אותו לדותן.
הרפואה כיעד
דותן, בוגר תיכון "אוהל שם" היוקרתי במגמה הריאלית, החליט כבר בגיל 16 להיות רופא. ניגש לבחינות והתקבל לבית הספר לרפואה היחיד שהיה בשנת 1960 בארץ - באוניברסיטה העברית בירושלים. "הייתי בן 17, גאוותה של אמא". הוא למד במסגרת העתודה האקדמאית, ולאחר שסיים את הסטאז' בבית החולים תל השומר, עשה קורס קציני רפואה וקורס צניחה והתגייס לגדוד הצנחנים 890 בפיקוד דן שומרון, לימים הרמטכ"ל.
במהלך מלחמת ההתשה שהה בגזרה הצפונית מול תעלת סואץ. במשך שנה התמודדה החטיבה עם הפגזות ומארבים וספגה אבדות רבות, 60 הרוגים ו-250 פצועים. באחת ההפגזות הוא חטף רסיס ברגלו.
כשפרצה מלחמת יום כיפור, הוא היה כבר נשוי ואב לשלושה בנים, גר בדירה בתל השומר והתמחה בכירורגיה במסגרת ההסדר שלו עם הצבא. הוא נשלח לסיני והוצב באוגדתו של אריק שרון, לא הרחק מקו המעוזים. אנשי פלוגת הרפואה בפיקודו, תחת ירי של טילים, טיפלו בפצועים שפונו מהעבר השני של התעלה וחילצו אותם לאחור. "היו תחת פיקודי שני טנקי פינוי והגעתי למסקנה שאין טעם להשאיר את כל הרופאים והחובשים תחת אש ולסכן אותם והמלצתי למפקדיי לפנות את מחציתם יחד עם הפצועים. נשארתי מאחור יחד עם שני רופאים וחמישה חובשים. עד היום זה אוכל אותי שחמישה עשר חללים לא נאספו מיד, אלא נותרו בשטח, בשמש, ופונו רק אחרי ארבעה-חמישה ימים.
"למיטב ידיעתי, לא הגיעו לאסוף אותם בגלל השבת ואחר כך בגלל החג... כשהעליתי את נושא פינוי החללים בשיחה עם הקצח"ר, הבנתי ממנו שגם הוא העלה את הנושא ואף אחד לא רצה לשמוע על כך".
לאחר שהסתיימה הלחימה הוא ישב בקילומטר ה-101 עם צוות חובשים במתחם שבו נערכו שיחות הפסקת האש. בהמשך הוא לקה בזיהום קשה ופונה לבית החולים.
אחרי המלחמה נסע להתמחות בכירורגיה ברוצ'סטר, ארה"ב. "התכתבתי עם 130 בתי חולים כדי להתקבל להתמחות, חלק מהתשובות הגיעו בזמן המלחמה ואשתי ענתה במקומי: 'בעלי במלחמה, אני לא יכולה לתת לכם תשובה'. כשהגיעה התשובה החיובית מרוצ'סטר השבתי בחיוב".
במהלך שנת הלימודים הראשונה הבין שהתקבל רק לשנה אחת. שוב החל להתכתב, והתקבל לבית חולים באוטווה, קנדה. "במהלך השנה חציתי את הגבול לארה"ב כדי לשמור שם על מעמד המהגר וכך התאפשר לי אחרי שנה לחזור ולהתמחות בברוקלין בכירורגיית סרטן. לאחר שנה שוב ארזנו את חפצינו - בפעם הרביעית בתוך שלוש שנים - כשקיבלתי עבודה ב'סן ברנדרינו' קליפורניה".
ימי הנדודים
בינתיים נישואיו התפרקו והקשר עם ילדיו נותק. אחרי שמונה שנים בקליפרוניה הוא ארז שוב ועבר לבית חולים בעיירה רדלנס, שם פתח בקריירה חדשה, התקדם, מונה למנהל מחלקה וכתב מאמרים מקצועיים. הוא נישא בשנית לאמריקאית שהתגיירה, ונישואיהם החזיקו מעמד 20 שנה.
הנתק המוחלט מילדיו נמשך 15 שנה. תחילה חידש את הקשר בנו האמצעי, עורך דין, שחזר בתשובה, נישא לחרדית והביא לעולם 12 ילדים. "מתוך עשרת הדיברות הדיברה הכי קדושה היא 'כבד את אביך ואת אמך', הוא הסביר".
שלוש שנים לאחר מכן גם שני הבנים האחרים השלימו איתו. חצי שנה לאחר מכן בנו הבכור, שלקה במאניה דיפרסיה, התאבד בגיל 38. "17 שנה עברו מאז ותחושות האובדן והעצב לא עוברות. זה נכון לכל מי שאיבד ילד. כדי להקל על התחושות הלכתי לקבוצת תמיכה של הורים שאיבדו ילדים".
אחרי 16 שנה בבית החולים ברדלנס, דותן חש שמיצה את הכירורגיה, ולמרות שכבר היה מנהל מחלקה החליט לפרוש לגמלאות, והוא רק בן 61. ב-15 השנה הבאות עבד כיועץ רפואי בתוכנית לפנסיה ועשה תואר בהיסטוריה (כולל אמריקאית). בגיל 69 התגרש בשנית, ובגיל 76 החליט לחזור לישראל. "באותה תקופה הייתה לי חברה שחייתי איתה ארבע שנים. הודעתי לה שאני חוזר לארץ".
כשהגיע לארץ החליט לגור בבית הדיור המוגן "מקום בלב" ברמת השרון. "חיפשתי חיי קהילה. ואכן, יש לי שם חברים ופעילויות, וצוות שדואג לי. אם הברז דולף, אתה מתקשר ומישהו בא לתקן. מבחינתי זה פתרון מצוין".
רופא ופרזנטור
הוא בחר לגור ברמת השרון כי אחותו גרה בהרצליה. בכל שבוע הוא מרצה לדיירי הבית המוגן על מגוון נושאים בתחומי רפואה ("כבר סיימתי לעבור על כל איברי הגוף") והיסטוריה ("לא מזמן על בריה"מ על רקע המלחמה באוקראינה").
באחרונה נבחר לככב בקמפיין טלוויזיה של "בית בלב". "כבר למחרת השידור הראשון אנשים זיהו אותי ברחוב".
איך היו התגובות?
"מאוד חיוביות, כשביקשו ממני להשתתף הסכמתי מיד, כי המשפט 'היה לי טוב בבית, אבל רציתי יותר' מייצג את האמת שלי. יכולתי לגור לבד, אבל בחרתי לגור בדיור המוגן שמעניק לי אושר ושמחת חיים".
אחרי 46 שנה, אתה מצטער על משהו?
"על זה שהעברתי את הילדים שלי לאמריקה, אבל תמיד הקפדנו שידברו עברית".
שני בניו עדיין מתגוררים בארה"ב. "היום היחסים בינינו נהדרים". הוא סבא ל-18 נכדים ונכדות, חלקם מדברים עברית חלק מהזמן. שלושה מ-12 נכדיו ונכדותיו מבנו האמצעי לומדים כיום בירושלים. "שתיים לומדות בסמינר ואחד יהיה רב".
אז איפה עדיף לגור בקליפורניה או ברמת השרון?
"אחרי הרבה שנים בחו"ל אני יכול לומר בוודאות, שאין כמו החיים בארץ".
