שניהם נפגעו באורח אנוש בשירותם הצבאי, שניהם שרדו כנגד כל הסיכויים ועברו תהליך שיקום ארוך, האחד בן 53 הפך לאצן ומדריך כושר, השני בן 20 שרק מתחיל להכיר את העולם השונה אליו נקלע, לשניהם יש מלחמה יומיומית, אבל, וזה העיקר, שניהם מוכיחים שמגבלה היא רק מילה וגם השמיים הם לא הגבול. הכירו את אמיר מאיר מהרצליה, שנפצע בלבנון לפני 32 שנה בעת שירותו הסדיר, מאמן כושר וריצה, מרצה להעצמה ומוטיבציה ומנטור ללוחם צה"ל, רפאל דיצקי, בן ה־20 שנפצע אנוש במלחמת "חרבות ברזל".
הניצחון המוחלט
כבר שנה שאמיר מלווה את רפאל ששוקם בלוינשטיין רעננה במחלקה לשיקום חבלות מוח, אותה מחלקה בה שוקם אמיר לפני 32 שנה גם כשהיה בן 20. הוא שם איתו ברגעים הכואבים וגם ברגעי הניצחון והשמחה: "רק מי שעבר את הדרך הזו יודע כמה חשוב שיהיה לצידך מישהו שמבין אותך באמת, אני ורפאל זה לא רק סיפור הצלחה מעורר השראה אלא הרבה מעבר".
קראו גם:
אמיר מאיר התגייס לצה"ל בתחילת שנות התשעים, ושנתיים אחרי, אירע המקרה ששינה את חייו: במהלך פעילות מבצעית ב־1992 המשאית שבה נסע בלבנון עלתה על מטען והתפוצצה. חמישה מחבריו מחטיבת גבעתי נהרגו כשאמיר עצמו נפצע באירוע ונחשב למת בעיני חבריו, עד שמיכאל הלברטל, היום פרופסור לרפואה ומנהל המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, הגיע לשטח והחליט לנסות להציל את חייו, והצליח: "עברתי תהליך שיקום ארוך בבית לוינשטיין, הם היו שם מלאכים, שלאחריו סיימתי לימודי אופטיקה ועבדתי כאופטיקאי במשך 16 שנים. אך השלכות הפציעה שספגתי בלבנון החמירו ונאלצתי לעזוב את המקצוע, ולפנות לעיסוק אחר שבדיעבד התברר כהגשמת ייעודי האמיתי בחיים.
"מגיל צעיר מאוד היה הספורט חלק מהחיים שלי. גם בשלב המאתגר של החיים, לאחר הפגיעה והנכות, סייע הספורט לשיקום האישי שלי. צריך להבין שהסתובבתי עם מקל הליכה במשך עשרות שנים, אבל ברור היה לי שגם מבחינה נפשית וגם מבחינת הבריאות היווה הספורט מרכיב מהותי שתרם לי רבות. זאת בעזרת שרון – מי שהייתה לימים אשתי. יחד אנו מגדלים את ילדינו; רותם, אופיר ושקד. אלמלא הם והספורט, הייתי ממשיך להסתובב עם ראש מושפל ועצוב.
"הדרך האישית אותה עברתי הביאה אותי להבנה כי ספורט ואימון מותאמים ומדויקים יכולים להיות בשורה אמיתית לאנשים במצבי בריאות שונים. כיום אני מקדם בריאות מוסמך על ידי מכון וינגייט. מחזיק תואר ראשון במכללת רופין, B.A. במנהל עסקים ומעביר הרצאות בנושאי העצמה ומוטיבציה".
ואכן, ב-2012 מאיר התחיל ללמוד קידום בריאות ומנהלי כושר ומנהלי ספורט בוינגייט, ומשם עבר ללימודי מינהל עסקים. סמוך לסיום הלימודים, אחרי שהבין שהייעוד שלו הוא להפוך למאמן כושר וריצה ולבעלים של מכון כושר לאימונים אישיים וקבוצתיים, הוא זרק את מקל ההליכה והחל לרוץ. תחילה למרחקים קצרים והיום מאחוריו כבר מאות ריצות מרתון ואולטרה מרתון למרחקים של 50, 60, 100 מייל ו-175 ק"מ. "זה לא קרה ביום אחד", הוא אומר, "זה קרה עם ייסורים רבים. אף אחד לא נתן לי את האפשרות שאוכל אי פעם לרוץ, ומאז כל צעד שאני עושה הוא נצחון גדול".
"אפשר לנצח"
ב־7.10 הקפיצו את סמל רפאל דיצקי בן ה-20 מקורס מפקדים: "נכנסנו לעזה כבר בכניסה הקרקעית הראשונה, "משחזר רפאל, 73 ימי קרב רצופים הגדוד שלי, 614 של הנדסה קרבית, נלחם בעיקר במחנה הפליטים שאטי. פוצצנו בתים ממולכדים ואתרי אמל"ח ופתחנו צירים. אחרי תקופה שלא ראיתי בית, יצאתי לחופשת התאווררות אצל ההורים שלי. בקושי הספקתי לנוח כשהמ"פ שלי ביקש שאחליף אותו, אז חזרתי. מאוחר יותר גם המ"פ שלי נפגע ואיבד את ראייתו".
איך נפצעת?
"בבוקר 15 בינואר עליתי על ה-D-9 ויחד עם מפעיל הכלי ההנדסי נכנסנו לסמטה צרה. היה לפנינו טנק וכשהתחלנו לנסוע אחורה, נשמע בום עוצמתי מחריש אוזניים. אני זוכר שצרחתי מכאבים עד שאיבדתי את ההכרה. מחבל שהגיע מאחור ירה עלינו אר.פי.ג'י. נפצעתי אנושות - הפגיעה העיקרית הייתה בראש, נפגעתי גם ביד וברגל. בתחילת מרץ לפני שנה הועברתי מסורוקה למחלקה לשיקום חבלות מוח בלוינשטיין.
"בלוינשטיין קרו לי המון דברים טובים. התחלתי ללכת, טופלתי בפיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, טיפול רגשי ותקשורתי. התקדמתי המון. הצוותים כאן בלוינשטיין נהדרים. הגעתי כשאני פוזל ורואה כפול, לא יכולתי לדבר ובהמשך בלעתי מילים. אמנם אני עוד לא מי שהייתי אבל כבר קצת דומה לי. זה קרה הרבה בגלל השיקום, התמיכה מהמשפחה, ואמיר שליווה אותי במסירות בשנה האחרונה".
"לא לוותר"
אמיר: "במסגרת יחידה מיוחדת שתהליך ההקמה שלה הואץ בעקבות 'חרבות הברזל' יריב לב ארי, מפקד היחידה שהיה מתאמן שלי תקופה, פנה אליי וכל הדברים קרו מאוד מהר. נכנסו לתהליך של הכשרת מנטורים והתחלתי ללוות פצועים בהליך השיקום שלהם. רפאל הוא סיפור הצלחה גדול, כי הוא קורץ מחומר של אלופים. אני רואה בזה שליחות אדירה.
"היחסים ביני לבין רפאל הם מעבר למנטור, אנחנו לומדים אחד מהשני, ואני נותן לו תקווה שאפשר לעשות הכול, אפשר באמת לא רק לחיות, כי האופציה השניה ממש לא טובה, אלא גם להגשים את כל החלומות".
רפאל: "הוא נתן לי להבין שאסור לי להתבוסס בעצבות, שאפשר לשחק ואפילו לנצח גם אם קיבלתי קלפים גרועים. והנה למרות הפציעה, הספקתי לרוץ 5 קילומטרים, לעלות רמה בשחמט, לנאום מול מאות אנשים, ובקרוב אני מתכנן לטוס לטיול ולהתחיל ללמוד הנדסת חשמל".
אמיר: "אני אומר לכל הלוחמים שנפצעו ובכלל אם אתם מתוסכלים מהמצב הבריאותי שלכם, עצובים ממוגבלות שמלווה אתכם לכל מקום, ובכל זאת לא רוצים לוותר על התקווה, אתם יכולים לגלות מהר מאוד שיש דרך שתהפוך אתכם למאושרים ותוכלו להגשים את כל החלומות שלכם".
