ד"ר לירן נבט גולן מרעננה סיים לפני מספר שבועות את תקופת ההתמחות של בבית החולים יוספטל באילת כשהוא, לדבריו, מצולק לעד. השבוע הוא יוצא בקמפיין גיוס המונים להוצאת ספרו, "טראבלמייקר", ואומר: "הספר חושף את מאחורי הקלעים של הרפואה בישראל וחשוב לי מאוד שהוא ייצא. רק כך ניתן יהיה לשנות, והאמינו לי - צריך לשנות הרבה. ספר חובה לכל ישראלי שאכפת לו ממערכת הבריאות".
26 שעות רצוף
"בתום תקופה של שנתיים וחצי באילת, גם הזמן שלי הגיע לעזוב. במהלך התקופה הזו נתתי את כולי למען הבריאות של התושבים", אומר ד"ר נבט (34), "פספסתי חגים וסופי שבוע עם משפחתי, לעתים ויתרתי על אוכל ושתייה כדי לראות עוד חולה או לכתוב מכתב שחרור. חוץ מהעבודה השוטפת של שמונה עד ארבע, בכל חודש נשארתי כשמונה פעמים בממוצע למשך 26 שעות רצופות, בהן ישנתי בממוצע שעה או שעתיים בלילה, אם בכלל. טיפלתי בשברים, בהתקפי לב, בגופים זרים, בכאב, בהקאות, דימומים והפרשות - אך מעל הכל השתדלתי לטפל באנשים. לא תמיד הצלחתי, אך תמיד ניסיתי לראות את האדם, בין אם שוכב על ערש דווי ומשפחתו בוכה לצדו, או זה המרגיש מצוין לאחר טיפול וממהר לעזוב את בית החולים לקראת השבת ומבקש מכתב שחרור מהיר.
"התקופה בבית החולים צילקה אותי לעד. איני אותו אדם שנכנס בשעריו במארס 2020 בתחילת מגפת הקורונה. אני למוד החייאות ומקרי טראומה, שיחות בהן נאלצתי לבשר לאנשים שיש להם סרטן או שבני המשפחה שלהם נפטרו. יש לילות שאיני תורן, ובהם אני נזכר בבכי שלהם ובתחושת חוסר האונים, באותו חדר צדדי. כפי שאני גאה באנשים שהצלנו, אני שמח על אותם אנשים אשר הצלחנו למנוע מהם סבל מיותר בסוף חייהם. כמו כל רופא צעיר ביוספטל, גם אני הייתי רק עובר אורח. נקודה בזמן. כעת אני ממשיך הלאה אל הלא־נודע, נוצר בליבי את הזיכרונות. זו לא הייתה רק תקופה עבורי. זו הייתה התקופה המשמעותית ביותר בחיי הבוגרים ובחיי המקצועיים. התפתחתי כאן, התחתנתי כאן, והפכתי אב לילדה לראשונה. אבל אני חייב לציין שלמדתי ממנה המון".
כתיבה מתוך מצוקה
התקופה הזו היא למעשה מה שהביא אותך להוציא את הספר?
"כן, זה לא תמיד היה החלום שלי להיות רופא. כילד, לא ידעתי מה אהיה כשאגדל, אבל ידעתי שאכתוב ספר. פשוט לא ידעתי על מה. במהלך לימודי הרפואה התחלתי לכתוב. תחילה העליתי את הרעיונות שלי על הכתב, לאחר מכן תיארתי את החוויות שלי מהלימודים, ובהמשך את הקשיים והרגשות שלי. מצאתי שהכתיבה נותנת מזור למצוקות שחוויתי, ושלפעמים נדמה היה לי שאיש לא מבין חוץ ממני וחבריי לספסל הלימודים. היה זה אך טבעי שכאשר אהפוך לרופא אמשיך לכתוב, אך לא תיארתי לעצמי שאכתוב מתוך מצוקה.
קראו גם >>>>
"חוסר הניסיון, קשיי הרפואה בפריפריה, היחסים עם רופאים אחרים - בסוף כל תורנות של 26 שעות חזרתי לביתי וכתבתי על נושאים אלו. לא רבים יודעים אך לאחר 26 שעות ערות בהן שותים שש כוסות קפה ונדרשים לבצע פעולות מצילות חיים בבני אדם - מעט קשה להירדם. ניצלתי את הזמן לכתיבה שהיוותה עבורי תרפיה. הסיפורים הלכו והצטברו ובסופו של דבר החלטתי לחבר אותם לכדי ספר. חלק מכתביי כסטודנט נכנסו גם הם, וכך יצא שלמעשה עבדתי על הספר הזה כשלוש שנים ואולי מעט יותר".
למה חשוב לך שהספר יצא לאור?
"אם אתם רוצים לראות מערכת בריאות טובה יותר, אני חדור אמונה שהספר יהווה עוד גורם תומך לשינוי מערכת הבריאות לטובה. אם אתם רוצים לדעת איך זה מרגיש להיות רופא צעיר. אולי אתם מועמדים ללימודי רפואה, או שתמיד רציתם ללמוד רפואה. האנטומיה של גריי וסדרות הטלוויזיה האחרות לא מייצגות את החיים האמיתיים, בוודאי לא בישראל. אם אתם רוצים להתרגש, לצחוק, לבכות ולהיות נדהמים בעת ובעונה אחת. את הסיפור הזה גם רבים במערכת הבריאות אינם מכירים".
סיפורים מהחצר האחורית
הספר מספר על מה קורה כשהסטאז' נגמר ולאחריו לירן, רופא צעיר וחסר ניסיון, נותר מחוסר עבודה. המחלקה אליה רצה להתקבל להתמחות קיבלה מועמד אחר, ונראה שהקריירה שלו נגמרה עוד טרם התחילה. עוד מהימים בבית הספר לרפואה, זכר סיפור על תוכנית כמעט־סודית שהועברה מפה לאוזן ובאמצעותה ניתן להגשים גם את החלום הגדול ביותר של רופא צעיר: תקן להתמחות בכל מחלקה שתבחר. למרות הפרס הנוצץ בקצה, המחיר הוא עבודה במשך שנתיים וחצי במיון באילת. עיר התיירות הנושקת לים האדום אמנם מחזיקה חופים נהדרים, אתרי צלילה מרהיבים וחיי לילה תוססים, אך גם את אחד המיונים הקשים בישראל. הימים ימי תחילת מגפת הקורונה, כאשר לירן מחליט לעבור לאילת כדי להגשים את חלומו. הוא התמודד עם פעולות רפואיות שאיש לא לימד אותו לבצע, עם אנשים קשי יום, עם מחלות קשות ומוות, וכל זאת בתוך מערכת רפואית חסרה.
