הניצחון המוחלט: בועז גאון הוא סופר, תסריטאי, מחזאי, בן גאה ליקירת רמת השרון רחל גאון ומי שעלה לרמת השרון בגיל יום (למחרת הלידה) – ומאז נשאר שם, למעט פסקי זמן לריענון בתל אביב, לונדון וניו יורק. לאחרונה ראה אור ספר יוצא דופן שכתב, שבו לרמת השרון מקום חם ודי מרכזי כמעט כדמות בפני עצמה, ומשובצים בתוכו תרחישים, סיפורים, אירועים, אנשים ומקומות רמתשרונים מובהקים. "יואב! יואב!" (הוצאת עם-עובד) הוא תמצית הישראליות; על הצורך הכמעט אובססיבי שלנו בקונספט הזה שנקרא 'ניצחון', משפחה והקרבה עצמית, חלומות והדחף להגשימם וגם מכבי תל אביב בכדורסל.
קראו גם:
"'יואב! יואב!' מבחינתי הוא מעשה ספרותי-לוקאלי, כמו הספרים של אליזבת סטראוט על מיין, של ג׳ון אפדייק על מסצ׳וסטס, או המחזות של דיוויד מאמט המתרחשים בשיקגו או בניו יורק. ", מסביר בועז, "לאמור – מקום שהוא גם שפה, שפה שהיא גם אנשים, אנשים שנושאים עמם את המקום, והם-הם המקום עצמו.
כמי שתמיד חשב על עצמו כאזרח העולם הגדול, ועוד יותר כבן בית ספרותי ואמנותי בארה״ב, הבנתי בגיל מסוים – ואולי אפילו בערך בגיל של גיבורי ״יואב! יואב!״ – שרמת השרון (המכונה רמצ׳רון בפי כל מי שגדל בה) היא מקום מורכב ומעניין הרבה יותר מכפי שנדמה מבחוץ. לטוב ולרע, נדמה לעיתים שהיא גרסה מוקצנת של רוב המתחים הקיימים בחברה הישראלית: דיירים ותיקים לעומת חדשים, עוני קשה יום לעומת עושר מנקר עיניים ולעיתים רע לב; חילונים ודתיים, מזרחים ואשכנזים – כשהכול עטוף בציפוי שלו כביכול, כמעט טווין-פיקסי (כמו הסדרה שכל ילידי שנות ה-70 גדלו על ברכיה המשונות). מתחת לפני השטח רוחשים קנאה, תחרות, אלימות, תאבת בצע וגם – כן – אהבה.
התובנה הזו גרמה לי לחשוב מחדש על תחנות חיי, ולמצוא בהן לא רק את מי שהייתי אלא גם את מי שאני ואת מי, ככל הנראה, שאהיה. גיבור ״יואב! יואב!״, מיקי, ״חוזר הביתה״ – וכך גם אני. אגב כך, שנינו שואלים את מה שכולם שואלים: האם אפשר לחזור הביתה? את התשובה כבר נתן הסופר האמריקני הדגול תומאס וולף: "אי אפשר לחזור הביתה.״"
אתם משפחה מוכרת ואהובה מאוד בעיר, שגם פעילה לא מעט בזירת התרבות הישראלית. עד כמה השפיעו על חייך ויצירתך?
"יהורם הוא דודי האהוב, ולאחרונה היה לי את העונג, הכבוד והזכות לעבוד איתו על סרט הקולנוע פרי עטי ״יהורם וגילה״ – בכיכובו ובכיכובה של גילה אלמגור-אגמון – שיעלה לאקרנים, אני מניח, בעוד כשנה. במהלך העבודה על הסרט גיליתי את יהורם השחקן הפנומנלי, לצד היותו הזמר הפנומנלי שכולנו מכירים. ובכל זאת אני בכוונה משתמש במילה ״גילוי״, כי עבורי הוא תמיד היה, ועודנו במידה רבה, דודי. דודי שהוא אח-אבי – הדבר הכי קרוב שיש לי לאבא מאז שאבי מת – בקולו, במראהו, בזיכרונות הילדות שלו, ובמה שהוא רואה כשהוא מסתכל עלינו היום, ממקום גילו ומעמדו.
"היחסים בין יהורם לבין אבי, בני גאון ז״ל, ריתקו אותי תמיד. כמו היחסים בין מיקי קשת ליואב קשת ב״יואב! יואב!״ – הם היו מארג של תחרות גדולה ואהבה גדולה. הם היו בלתי נפרדים, וממש באותו הזמן מדדו את המרחק זה מזה – כלומר, מי הגיע רחוק יותר, גבוה יותר, ויכול, בדיעבד, לגרום לעיני הוריהם שמתו מזמן להתרחב לקוטר רב יותר.
"שניהם מוזכרים אגב בהערה חולפת של המספר, כשהוא משתף את קוראיו בכך שאביו נהג להתפלל בבית הכנסת ״היכל אברהם״ בראש השנה וביום הכיפורים – וגם לחזור משם משוכנע שצריך לעורר בין יואב למיקי, ילדיו, יצר תחרות כדי ששניהם יגיעו ״כמה שיותר גבוה״. הספר שואל אם זה נכון – האם יחסי אחים הם טרמפולינה או נדנדה. כלומר, האם אחים יכולים לעזור זה לזה להצליח יחד, במקום להניח שאם אחד עולה – השני יורד. והתשובה? גם וגם. כמו שכולנו יודעים כאחים ואחיות."
גם לספורט מקום בולט בספר. ספר על הבחירה לכתוב על הניצחון והאובססיה שיש לנו לקונספט הזה – ״ניצחון״. עד כמה הוא עניין יחסי, ומדוע דווקא מכבי תל אביב בכדורסל?
"אחד מזיכרונות הילדות שלי מהבית שלנו בשכונת נווה רסקו ברמת השרון, ברחוב הקוממיות 26 – בדיוק הכתובת של בית הילדות של גיבור הספר ואחיו התאום (צירוף מקרים אלוהי!) – הוא גמר מכבי תל אביב ב-1977. הפיצוחים, המתח, אבי על הספה, אמי שמגישה מאכלים פה ושם ומחכה שהמשחק ייגמר, והשקט ברחוב: אף אחד לא העז לעזוב את הטלוויזיה. ובכל פעם שמכבי קלעה – כל הרחוב שאג יחד ״יש!״ כאילו כולנו אוהדים של אותה הקבוצה.
שנים אחר כך, כשמוניתי לכתב ״מעריב״ בלונדון, חיפשתי נושא מעניין. מישהו רמז לי שלו סילבר, הקפטן האגדי של הקבוצה, גר בעיר ועובד בה כבנקאי. לו סילבר? בנקאי? הכותרת כתבה את עצמה: ״לאן נעלם לו סילבר?״לו, שאירח אותי בביתו עם אשתו מיכל, הפך מאז לאחד מחבריי הקרובים.
"כמו מכבי תל אביב ההיא – עם מיקי, מוטי וסילבר (שאפילו שמו כסוף ובוהק) – זהו זיכרון ילדות שאני מבקש למתוח עד היום כדי לבחון את מי שהייתי ואת מי שאני. את מי שהיינו כמדינה וכחברה, ומי שאנחנו היום. מכבי תל אביב ולו סילבר ההוא הבטיחו לנו, ילידי שנות ה-70, הבטחה גלויה וסמויה: שאפשר לשחק ולנצח כנגד כל הסיכויים. שאפשר לחיות למען עצמך ולמען חברי הקבוצה שלך – ולא רק לקדש את המלחמה כזירה היחידה שבה אפשר לנצח. הם היו מודל גבורה אמריקאי יותר מאשר ישראלי – כזה שלא דרש הקרבה, אלא רק ניצחון וחגיגה.
"אני חושב שחלק מהאתוס הזה אבד לנו כחברה וכמדינה, ולצערי – עוד יותר לדור הצעיר, שלא זכה לגדול על אתוס שהאמין שיבואו ימים טובים יותר, אם רק נאמין בכך. גם אם מולנו עומד, שלוב ידיים ומפוסק רגליים, טקצ׳נקו."
אתה בעצמך אח תאום, וגם הגיבור בספר. ספר על זה.
"במילותיו של המספר של ״יואב! יואב!״ – אח תאום הוא בעת ובעונה אחת מתנה שאין כדוגמתה, כי אתה תמיד יכול ללכת בצעדיו של מישהו ההולך קצת לפניך; ובעת ובעונה אחת, הוא אתגר מאין כמוהו, כי אתה תמיד הולך בצעדיו של מישהו שהולך קצת לפניך. אח תאום, גם אם אינו זהה, הוא למעשה מהדורה נוספת שלך, שחיה לצידך ומשקפת לך את כל מה שאינך – וגם את מה שיכולת להיות, מן הרגע ששניכם יצאתם יחד מן הרחם.
"אני ואחי התאום הנפלא יואב ידענו תקופות קרובות יותר ותקופות רחוקות יותר, ואף יריבות. אבל אם מרחיבים קצת את העדשה, אני חושב שיחסי תאומים הם מקרה פרטי של החוויה הכללית של להיות אח או אחות – מהדורות גדולות או קטנות יותר של עצמנו, שחולקות איתנו את הזמן הזה עלי אדמות ומציעות לנו עוד גרסאות של אנחנו-עצמנו.
"אני מקווה שהספר גם מציע סוג של פיוס: אחים הם טרמפולינה, לא נדנדה. לא צריך לקפוץ שוב ושוב על צד אחד כדי להקפיץ את האח או האחות באוויר, וגם לא להיאחז בחוט שמחבר את הצד הגבוה של הנדנדה לעץ כדי שהצד השני יישאר קרוב לאדמה. לאדמה כולנו נגיע בלאו הכי".
מדוע בחרת לכתוב את הסיפור הזה?
"הנה סוד קטן: ״יואב! יואב!״ נולד במקור כנובלה קטנה שחשבתי להעניק לאחי התאום ליום ההולדת ה-50 שלנו. הנובלה הפכה לרומן, הרומן הפך למורכב, ואז ראה אור – כשלוש שנים אחרי שנכתב. הצלחה, תחרותיות, מרוץ הזמן, ההקרבה למען אחרים לעומת המסירות למען הצלחתך האישית – כל אלה קיימים ב״יואב! יואב!״ כי הם קיימים בי, ובכולנו. כולנו הבטנו באחרים – באחים, באחיות, בילדים שלנו – וחשבנו לעצמנו: הם או אנחנו היינו צריכים להיות ״יותר״. גבוהים יותר, חזקים יותר, מהירים יותר. אבל מי קבע? מי אמר שגרסת החיים שדמיינו בילדות טובה מזו שהחיים זימנו לנו? ובעיקר – מי אמר שהמחיר שצריך לשלם, בגיל 31 או 51 או 71, כדי לחיות ״בפעם האחרונה״ את מי שהיינו ״פעם״ – שווה את המחיר הזה? מה קורה כשהקורבן גדול מדי? האם ״ניצחון מוחלט״ שווה כל קרבן?
"המונח הזה – ״ניצחון מוחלט״ – ליווה את הכתיבה, כי אין דבר כזה. יש משחק, ואז עוד משחק, ואז עוד משחק. החיים הם ניצחונות והפסדים, והחוכמה היא לעלות שוב ושוב על המגרש בידיעה שיהיו הפסדים. כך כולנו חיים. כך גם אנחנו מלמדים את ילדינו – כדי שיזכו לחיים נורמליים, לא נואשים ומבוהלים. משום מה, בזירה הפוליטית, חלק מאיתנו מעדיפים להאמין בגרסה מופרכת של מציאות – וכולנו, מימין ומשמאל, יודעים זאת".
מה מבחינתך הוא אייקון רמת-שרוני מובהק, ומדוע?
"אמא שלי, רחל גאון. דווקא מפני שהיא לא האייקון הרמת-שרוני שמתכתב עם הקלישאה ה״בוורלי הילסית״ שמאפיינת את האופן שבו רבים מחוץ לעיר תופסים אותה. פליטת שואה מיוון שעלתה לישראל כילדה ונדרשה, עם כניסתה לארץ, לגזור את צמותיה היפות – בין השאר משום ששרדו את המסע הנורא מיוון תחת מגפי הנאצים. אמא שלי, המורה, שבנתה את ביתנו בנווה רסקו על פיסת חול שנרכשה במשכנתא כפולה – בעשר אצבעותיה, שדיממו לא מעט במרוצת השנים. המסורתית, לא החילונית ולא החרדית, שכל שכנותיה כינו אותה ״האמא של התאומים״ – כי תאומים, בימים ההם, היו עדיין תופעה נדירה.
"רמת השרון היא לא בוורלי הילס, ולו תושב בוורלי הילס היה מבקר בה – היה מתגלגל מצחוק על ההשוואה. זו עיר פועלים לשעבר שהתכסתה בזהב (לפחות בחלקה), ועדיין חיה חיים סכיזופרניים בין מערב העיר למזרחה – כשנווה רסקו, אגב, נמצאת בדיוק באמצע. רמת השרון היא כמו ציפור אפרפרת, חמודת שיר, בכלוב זהב. אמא שלי היא תזכורת לציפור הזו – וגם תזכורת לכך שכלוב הוא כלוב, גם אם סורגיו זהב."
ומה עם תרבות בעיר – גלריות, מופעים, ספריות עירוניות?
"בימי ראשון, מדי פעם, אני יושב בספריית ״יד לבנים״, ובכל פעם שזה קורה אני מתרגש מחדש לגלות עד כמה המוסד הקרוי ״ספרייה״ הוא פלאי – רק שב, קח ספר, התרווח וקרא, קרא, קרא. ומסביב זורחים הספרים כמו שמי גלקסיה.
את השקת ״יואב! יואב!״ ערכנו ב״עלמא – בית לתרבות עברית״ בתל אביב, ממש בשבוע שעבר (17.10), אבל אני מתכנן לערוך השקה שנייה, רמת-שרונית, במתכונת דומה – ולו כדי להזמין את כל בני המחזור שלי מתיכון רוטברג ולצעוק את שמם בקצב, ממש כמו את שמו של ״יואב! יואב!״."
למי מיועד הספר?
"אני חושב ש״יואב! יואב!״ מיועד בעיקר לאנשים שמסתכלים קצת לאחור על חייהם וקצת קדימה – מנסים לאמוד את המרחק בין מי שחשבו שיהיו לבין מי שהינם, ומי שהם עוד יכולים להיות. זה פחות עניין של גיל – אני זוכר את עצמי שופט את עצמי בדיעבד גם בגיל 20 – אבל התהיות האלה, המדידות האלה, והשאיפות לא להרפות מידו של הילד שהיית – הם, בעיניי, הלב הפועם של ״יואב! יואב!״. מרגרט אטווד אמרה שכל ספר הוא מכתב שנשלח לתיבות דואר, ורק כך אתה מגלה מי הנמענים האמיתיים של הספר שלך – כשתיבת הדואר הזו נפתחת מעצמה. אני חושב שאלה הנמענים של ״יואב! יואב!״: אנשים שמסתכלים על המראה, ואז על השעון, ואז מהחלון – ואז שוב על השעון. וכך חוזר חלילה".
