דבר לא הכין את אנה בר אל (44), מנהלת הסיעוד בחטיבה הפנימית בבית חולים מאיר, לבשורה הקשה שקיבלה לפני כשנה וחצי, בעיצומו של הסגר הראשון: "זו הייתה בדיקה שגרתית למדי של ממוגרפיה. כאחות האחראית על כל החטיבה הגעתי לגיל שהייתי צריכה להיבדק לראשונה. לא הייתי בגורמי סיכון, ולא כלום. ממש בדיקה שגרתית. התגלה גוש סרטני בשד ועולמי התהפך עליי. הרגשתי איך הקרקע נשמטת מתחת לרגליי. אני אם יחידנית לשלושה ילדים, והמחשבות, כמו גם ההלם ובוא נודה על האמת בעיקר הפחד למות אפפו את כולי".
1 צפייה בגלריה
אנה, דנה ושרי השבוע בבית החולים
אנה, דנה ושרי השבוע בבית החולים
אנה, דנה ושרי השבוע בבית החולים
(צילום: יריב כץ)
קראו גם >>>>
אנה נדרשה לעבור שני ניתוחים דחופים, אותם ביצעה "בבית השני שלה", כמו שהיא מגדירה את בית החולים מאיר בו היא עובדת כבר עשרים שנה, שלאחריהם החלו הטיפולים הקשים: "קיבלתי את כל החבילה, כימו, הקרנות, הכול. הייתי שבר כלי. גם לא נשכח את הקורונה וחוסר הוודאות ששררה באותה עת. אבל אם יש משהו שהרים אותי, שחיזק אותי, והביא אותי לצאת מזה, בינתיים, כי שום דבר לא בטוח בחיים האלו, הם האחיות והרופאים איתם אני עובדת שטיפלו בי במסירות אין קץ".

אהבה מכל עבר

אחת מאלו שטיפלו בה במסירות וליוו אותה בכל התהליך, היא החברה הכי טובה שלה דנה אלעד, מי שהיתה אחות אחראית במכון האונוקלוגי והיום אחראית במחלקת נשים בבית החולים: "היא לא עזבה אותי לרגע, הגיעה אליי הביתה עם תבשילים, עם משלוחים, ליוותה אותי בכל התהליך כולו, והוא לא היה פשוט, לא פיזי, ולא נפשי, אני באמת חושבת, ובשיא הכנות, שבלעדיה ובלעדי כל החברות מבית החולים, בהם גם כאלו, שהייתי אחראית עליהם, ואפילו תלמידה שלי בבית הספר לאחיות, שרי תשובה, שעולות לי דמעות עכשיו שאני נזכרת בכל המסירות שלה, לא יודעת איך הייתי עוברת את זה.
"כשמתמודדים עם דיכוי חיסוני, ועם בידוד חברתי שגזרה עלינו הקורונה, האלמנט הנפשי הוא ראשון במעלה. אם את לא חזקה מספיק, ולא אופטימית, קשה לצלוח מחלות קשות. וכשאת מבינה שיש דאגה כלפייך, מהסניטר ועד לראש הפירמידה, זה מפיח תקווה שניתן לצלוח כל דבר ולנצח את הכול".
במה התבטאה הדאגה?
"בכל, אם זה בסיוע לילדים, אם זה בהודעות, אם זה במשלוחי מתנות, בהכנת אוכל, במילה טובה. לי הייתה החלטה מודעת, ולא כל חולת סרטן מוכנה לזה, שאני את כל התהליך, מהצילום ועד הניתוחים וההקרנות, עושה במאיר. הם הבית שלי, הם המשפחה שלי. זרמתי עם זה ושחררתי, נתתי להם לעשות מה שהם רוצים. באחד הטיפולים הקשים שעברתי הגיע אליי מנהל בית החולים, הוא לא בא לסמן וי, הוא ישב איתי במשך יותר משעה, התעניין, שמע, הבין, ייעץ, בעיקר דאג, זה נותן כוח".

על בשרי

בגיל 14 הגיעה אנה לישראל ממוסקבה, היא למדה בתיכון בכפר הירוק ובגיוסה שימשה כמורה חיילת, עם שחרורה סיימה שני תארים, הראשון בסיעוד והשני בניהול מערכות בריאות והדרכה: "שני הוריי היו רופאים ולכן זה היה כאילו טבעי שאני אלך לתחום", היא אומרת, "אבל אני החלטתי ללכת דווקא על סיעוד וטיפול, ככה הרגיש לי הכי טוב, הרגשתי שצריך מגע חם, מגע מטפל, מגע חומל. בית חולים הוא מקום מאוד מאיים, מפחיד, ובתוך כל הקר והמאיים הזה, חייב שתהיה גם יד חמה ומלטפת. הרגשתי את זה על בשרי ממש כמטופלת. עברתי את שני המתרסים, אני יודעת היום כמה חשובה החמלה, כמה התפקיד הסיעודי הוא קרדינלי לריפוי".
שלושת ילדיה של אנה: הגדול בן ה-16 והקטנה בת ה-9, התמודדו לדבריה עם מחלתה בגבורה: "יש לנו כלל בבית שהכול פתוח, והיו צמתים קשים בזמן המחלה שדיברנו על הכול. כשהגיעה הבשורה, כשעשיתי את הניתוח, וכמובן את הקרחת וכו'. בכל הצמתים הללו, הם צלחו את זה בשלום ונתנו לי כח להמשיך. לא נשברו".
לאנה יש גם מסר: לא להתייאש, אני זכיתי בחברות הכי טובות, הייתי בצלילה לתהום, התרסקתי, והן חילצו אותי. חשוב מאוד לשתף קרובים ומקורבים בכל תהליך המחלה, לזרום ולשחרר את המעצורים הנפשיים, לא להתמודד לבד, זה נותן כח, הרבה".