המציאות בשבועות האחרונים מזמנת לדורון צור, מהיוצרים של שב"ס, סאטירה ישראלית המתרחשת בבית כלא ושעונתה השנייה משודרת בימים אלו בתאגיד 'כאן', הרבה מאוד השראה. הסיפור של השרה גילה גמליאל למשל, הוא כמעט טוב מדי מכדי להיות אמיתי. "שבס היא סדרה שעוסקת באבסורד", אומר צור, "והתקופה האחרונה היא אבסורדית מאוד ללא ספק, ומציפה את השיטתיות של חוסר ההיגיון.
קראו גם >>
"אני הרי יודע שהם מפירים את הסגר, זאת בכלל לא השאלה, אבל הסערה המושלמת היא להצליח לעשות הכל יחד כמו שזה קרה כאן: לאן נסעת, איפה נתפסת, כמה אנשים הדבקת ועוד בבית הכנסת, וממש באותו השבוע שבו סגרו את ההפגנות. ואז את חוזרת ומשקרת למשרד הבריאות. אם מישהו אחר היה חותם בסוף התסריט הזה הייתי מוחא לו כפיים".
היית חושב שזה לא אמין?
"אני סאטיריקן, אני מתעסק בהקצנות, לא באמינות. אז אם מישהו היה כותב את התסריט של גילה גמליאל, הייתי אומר לו 'שיחקת אותה', 'טאצ' גאוני בסוף'. מצד שני, אין לי בעיה עם גמליאל, יש לי בעיה לקבל הוראות מאדם שמסובך בפלילים, מבחינתי עד שזה לא ישתנה, אין להן שום תוקף. אז לבוא בטענות לגמליאל באמת נראה לי כמו להשתין נגד כיוון הרוח. בסופו של דבר היא משרתת תחת אדם מסובך בפלילים וזה החטא הגדול שלה".
כשצור, בן 43 מכפר סבא, נשוי ואב לבת 12 ובת 9, לא מתעצבן בגלל פוליטיקה הוא בעיקר עסוק בפרויקטים חדשים, ואם אפשר אז שיהיו כמה במקביל. עכשיו למשל, הוא עובד על ספר למבוגרים, ועל פיתוח תכניות חדשות עם שותפו ליצירת שב"ס עידו רוזנטל ועם הכותבת הדר תדמור. חוץ מזה, הוא מפתח יחד עם רוזנטל משחק מחשב מז'אנר המציאות המדומה שדמו שלו עתיד לצאת בקרוב. בשנה האחרונה הוא גם פרסם את ספר הילדים 'הסבים המופלאים שלך' שעוסק בשלבי האבולוציה בכדור הארץ ושלאור המצב הנוכחי בו מתחדדים השסעים בין הקבוצות השונות בציבוריות הישראלית, פתאום מקבל משמעות חדשה.
"כשהבת הגדולה שלי היתה בת שלוש היא התחילה לשמוע את סיפורי הבריאה בגן וגם התחילה לשאול שאלות כמו 'אבא, למה הרגליים של הפרפרים לא נדבקות לפרחים, איך הם מצליחים לעוף בין פרח לפרח'?", הוא משחזר, "אמרתי לה: 'הפרפרים שהרגליים שלהם כן נדבקו לפרחים לא הצליחו להתעופף ולעשות פרפרים קטנים' וזה נורא הדליק אותה, המכניזם, הרעיון. וסיפרתי לה סיפורים שקשורים לאבולוציה שזה נושא שקרוב ללבי ושאני קורא עליו כבר שנים. ובסופו של דבר כיוון שאני אדם כותב אז כתבתי את זה כסיפור. הבנות נורא רצו שאוציא את זה כספר, וזה לקח לי עוד כמה שנים".
אמרת שזה גם קשור לסיפורי הבריאה שהיא שמעה בגן
"נכון כי סיפורי הבריאה באים לענות על שאלות גדולות ושאלות גדולות אפשר לענות עליהן גם דרך המנגנון של האבולוציה והברירה הטבעית אז תמיד שווה לתת את גם האלטרנטיבה. חוץ מזה, יש לי בנות סקרניות וחקרניות ויצא שחפרתי להן לאו דווקא ממקום של לחנך אותן טוב אלא ממקום של אבא טרחן בדברים שמעניינים אותי", הוא צוחק.
"אני כן חושב שהספר מציג תפיסת עולם שלא מיוצגת", הוא מוסיף, "בסופו של דבר אחד ההישגים הכי גדולים של האנושות זאת היכולת להסתכל עלינו ועל הטבע ועל איך הגענו בצורה ביקורתית מדעית. וללא ספק, אם היו עשרות ספרים כאלה על אבולוציה לא הייתי מרגיש שחייב לכתוב את זה. אם תקראי את 'מיתולוגיה נורדית' של ניל גיימן, לא תרגישי שום צורך לכתוב על מיתולוגיה נורדית'.
אז יש תהליך של הדתה בישראל כמו שחלק טוענים?
"אין תהליך של הדתה יש תהליך של הטפשה, במדינה ובכל העולם. וכשיש תהליך של הטפשה ואז הדת גם נעשית מקור לדברים שהיא לא צריכה להיות. אני ככותב יכול לומר שהתנ"ך הוא כר תרבותי עשיר, אבל מערכת החינוך היא בעייתית כי מנהלים אותה אותם האנשים שמנהלים את שאר המדינה שלנו, הנבחרים שלנו. הבעיה היא לא כשמנסים להכניס יהדות למערכת אלא כשמנסים להכניס יהדות לתוך מדע, ביולוגיה, ארכיאולוגיה".
על השבטיות הישראלית המפולגת, המאבקים בין קבוצות והתפוררות מעטה הערבות ההדדית הוא אומר: "אני חושב שמה שקורה עכשיו מחדד את תפיסת העולם שלנו כלפי הקבוצות האחרות, כל קבוצה שחושפת מה היא חושבת על השאר.
"אני הייתי רוצה שיהיה חוק אחד לכל המקומות בארץ שיפעלו לפיו. מה שבלתי נסבל זה מצב שבו שכל אחד מחליט מה הוא רוצה. ואני הציבור הזה שכולם מחליטים עליו: אין לי לא קרקעות לסגור (הוא מרפרר למאבק על נחל האסי) ולא ישיבות להתפלל בהן ולא שום דבר מלבד חשבון בביטוח לאומי ובמס הכנסה. החשבונות האלה הם היכולת היחידה שלנו להשפיע על הציבור הישראלי. אפילו את הקול שלנו גנבו. אם לא הייתי צודק הייתי מאושר". לפחות אפשר להתנחם בכך שהתסכול הזה יוביל כנראה לעוד יצירה מעולה כי "מה שקורה בזמן האחרון נותן לנו חומרים ובעיקר זעם". "וזעם, הוא הדלק שלנו".
