"גם אני כמו כל החברים שלי רוצה ללכת לבית הספר בלי שיעצרו אותי בבוקר", מיכאל אפראטי בן ה-10 העתיד לפתוח את שנת הלימודים בכיתה ה' בבית הספר ויצמן בהרצליה הוא לא כמו כל אלפי ילדי הרצליה שיתחילו את השנה עם ילקוטים חדשים ביד ורון בלב. הוא בנם של זוג מהגרים לא חוקיים מהרצליה המועמדים לגירוש שנולד והתחנך בעיר. הוא ביישן, חושש, מהוסס מאוד בדיבורו. המתנדבים הרבים שעוטפים אותו אומרים לו שיהיה בסדר, שלא צריך להלחץ זה בסך הכל ראיון עיתונאי.
קראו גם >>
הוא מסתכל על אחותו, שירה בת החמש וחצי, גם היא מועמדת לגירוש, היא תפתח את השנה בבית ספר לחינוך מיוחד: "המעצר והשוטרים באישון לילה", אומרת אביבה בן רפאל, המלווה את המשפחה ומסייעת למשפחות מוחלשות, "גרמו לה לפוסט טראומה והיא כבר לא איתנו. היא בחרדות יום יומיות ולא מתבטאת כמו שהייתה בעבר".
"בבית הספר אני נח"
מיכאל ושירה אפראטי הם ילדיה של שרה (אישוורה), מהגרת מנפאל, שהגיעה לעבוד בישראל לפני כ-12 שנה ככח עזר בסיעוד. האב מהגר מהודו אותו הכירה שרה במסגרת עבודתם לא גר איתם ושרה מגדלת את שני ילדיה לבדה בדלות ועוני מחפירים. אשרת העבודה שלה פגה עם לידתו של מיכאל לפני עשור ובמשך השנים שחלפו היא חיה בפחד מתמיד שתגורש. לפני כשנה פרצה משטרת ההגירה לביתם בהרצליה ועצרה את שלושתם בבית הכלא גבעון. מעצרם עורר סערה גדולה בהרצליה וברחבי ישראל, ובעזרת עורכי דין שנרתמו לעזרתם הם שוחררו עד לערעור שיידון בעניינם בקרוב.
"אני לא מבין למה לא רוצים שאני אהיה עם כל החברים שלי בכיתה. אני אוהב אותם", אומר מיכאל, עכשיו חמוש בקצת יותר בבטחון, "אני לא מכיר את נפאל, אני מכיר רק את ישראל. אני חושב שאני יהודי כמו כולם. אני גם רוצה לעשות בר מצווה, אבל אומרים לי שאני לא יהודי ואני לא יכול".
איך אפשר ללמוד שכל הזמן אתה חושש שיגרשו אותך?
"כשאני מגיע לבית הספר החרדות נעלמות. אבל כשאני בבית, בעיקר בלילה, כל דפיקה אני חושב שזהו, לוקחים אותנו ואין יותר חברים, ולא בית הספר ולא ישראל. גם שירה מפחדת מאוד ואני דואג לה. כשאני רואה את אמא שהיא כל כך עצובה, זה כואב לי מאוד, אבל אני לא מראה לה, כדי שלא תהיה עוד יותר עצובה. בזמן הלימודים אני פחות חושב על זה. כשאני בבית הספר אני נח. מנקה את הראש מכל מה שמסביב".
שרה יושבת ומאשרת את דברי בנה: "לא רוצים לתת לי גיור. אני אוהבת מסורת ואת היהדות. רוצה להיות יהודיה. אבל לא נותנים לנו אפשרות. אומרים שזה לא חוקי".
מנסים לדובב את שירה, היא נחבאת אל הכלים. חוששת לדבר. את אביבה בן רפאל ואביה, שלום ג'אנח ניצול שואה בן 81 מהרצליה שאימץ את המשפחה לחיקו, היא אוהבת, אפילו מחבקת. "הוא כמו הסבא שלהם", אומרת אביבה, "הוא עושה איתם שיעורי בית ולא מבין איך עם שעבר את השואה יכול להתנהג בצורה כל כך לא אנושית".
לעזרת המשפחה נרתמו גופים רבים ובכללם העירייה כולל ראש העירייה משה פדלון, מנכ"ל העירייה, וסגן ראש העיר עופר לוי המלווה את המשפחה מקרוב. גם כל מערכת החינוך בהרצליה נרתמו למנוע את גירוש המשפחה, ד"ר יעקב נחום, ראש אגף החינוך בעיר,ליווה צמוד את המשפחה ובנוסף, הנהגת ההורים העירונית יצאה יחד עם כל תלמידי בית הספר ויצמן והוריהם להפגין מספר פעמים למניעת גירושם.
גם המתנדבים הרבים עושים הכל כדי שילדי משפחת אפראטי יוכלו לפתוח את השנה בצורה ראויה. "להוציא את העניין המשפטי", אומרים המתנדבים, "עלינו לזכור שמדובר בילדים שעולים לבית הספר וצריכים את כל העזרה הדרושה, בטח לשירה הקטנה. לא מדובר רק על ילקוטים כלי כתיבה וספרי לימוד, אלא גם על סיוע וליווי נפשי. יש גבול לכמה אפשר להתעמר במשפחה אחת, כל כך חסרת ישע".
"ניסינו לעשות הכול", מסכמת שרה בחוסר אונים, "דפקנו על כל הדלתות. הלכנו לרבנים גדולים כדי שישכנעו את שר הפנים אריה דרעי, בינתיים אין תוצאות. נקווה שיהיו. אני מאוד רוצה להשאר בישראל. רוצה פעם אחת שהילדים שלי יחלכן לבית הספר ברווחה ובלי פחד".
מרשות ההגירה במשרד הפנים נמסר: "אושירה פראטי נכנסה לישראל בשנת 2007 כעובדת סיעודית ולמעשה מאז שנת 2011, אז חודשה פעם אחרונה האשרה שבידה, שוהה בישראל באופן בלתי חוקי, יחד עם שני ילדיה שנולדו כאן.
"לאחר שנעצרה ונפתחו הליכי הרחקתה, הנ״ל התבקשה לצאת מהארץ אולם הגישה בקשה לבחון את נסיבותיה כהומניאריות. הנושא נבחן על כל היבטיו ולא נמצא כל בסיס הומניטרי. לאחר בחינה נקבע כי טוב תעשה אם תשוב למולדתה יחד עם ילדיה, שם נמצאת כל משפחתה".
