מרגש: שני לויה, צלמת בת 29 מרעננה, מתעדת מזה ארבע שנים ילדים שקרויים על שם קרוב משפחה שניצל או נספה בשואה, ומספרת את סיפור החיים של האדם על שמו הוא קרוי.
6 צפייה בגלריה
מעיין ויובל פולק
מעיין ויובל פולק
מעיין ויובל פולק
(צילום: שני לויה)
קראו גם >>>>
לויה, שמצלמת היום בעיקר צילומי דורות, וממשיכה בימים אלו לצלם את הפרויקט "שם אחד" ולהגיע לעוד משפחות וסיפורים: "החלטתי להתמקד בילדים עד גיל 6, שהם דור שלישי, רביעי ואולי חמישי לשואה, צאצאיהם של השורדים. הבחירה לצלם ילדים באה להמחיש את הפער שבין הדורות ואת המרחק הגדול בשנים ובמציאויות. הבחירה לקרוא לילד על שם אדם שנספה או שרד את השואה, כ-70 שנה לאחר שנגמרה המלחמה, בעצמה מספרת את הסיפור האישי של כל משפחה, ואת הסיפור שלנו כעם".

אדם, בן שנתיים וחצי

קרוי על שם אדם (אברשה) אברהם - אח של סבתו מצד האמא.
6 צפייה בגלריה
אדם
אדם
אדם
(צילום: שני לויה)
אדם נולד בפולין (היום על גבול אוקראינה) ובהגיעו לגיל 15 פרצה מלחמת העולם השנייה. השלטונות הנאצים ציוו על כל הגברים היהודים להתייצב בכיכר העיר.
שכנה שנודע לה שמי שמגיע לשם לא חוזר, הזהירה את אביו של אדם בדרך, מה שגרם לו עוד באותו היום לחזור על עקבותיו ולברוח ביחד עם אדם בנו לרוסיה. אמו של אדם שנשארה בפולין נספתה. את שנות המלחמה ברוסיה הם חוו בקשיים גדולים ותנאי הישרדות קשים.
מה שעזר לאדם ואביו לשרוד הייתה העובדה ששניהם היו בהירי שיער עם עיניים כחולות. במהלך המלחמה אביו של אדם נישא לאישה שנייה, שם נולדה להם בת. בתום המלחמה חזרה המשפחה לפולין, אדם בחר ללמוד בביה"ס לקולנוע.
בזמן מלחמת העצמאות אדם עלה לארץ כמתנדב וגוייס על ידי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ שגייסו יהודים מכל העולם לעזור לצה"ל במאבק להקמת מדינת ישראל) הוא נלחם בירושלים ונפצע בזמן המלחמה.
עם קום המדינה התיישב בתל אביב ועסק בתחום הקולנוע בכל שנות חייו. לאחר זמן מה הצטרפה המשפחה והתיישבה ביפו. אדם נפטר לפני כ-20 שנה בגיל 75.

תמר-רוזה, בת 5 וחצי

נקראת על שם סבתא רבא רוזינה לביא, למשפחת בן דוד, ילידת טריפולי, לוב.
6 צפייה בגלריה
תמר רוזה
תמר רוזה
תמר רוזה
(צילום: שני לויה)
בפרוץ המלחמה, סבתא רוזה הייתה נערה צעירה, הנושאת על גבה את אחותה הנכה - משותקת ממחלת הפוליו. אמה נפטרה כשהייתה ילדה, הגעגוע העצום אליה לא פסק עד יום מותה. אביה היה סוחר ולא נכח בבית ושתי הבנות גדלו בבית אחיהן, גם הוא כמו אביו, היה סוחר ונעדר מן הבית רוב הזמן. את לחמה הייתה צריכה להרוויח כל יום מחדש כשהיא שירתה את בעלת הבית, אשתו של האח, וספגה מכות והתעללות קשה.
כשהמלחמה הגיעה לטריפולי, המשפחות ברחו והשאירו את שתי הילדות לבדן בבית גדול ונטוש. שתי הילדות הבינו שעליהן לברוח משם בעצמן. רוזה נשאה את אחותה הנכה על גבה לכל מקום. באופן לא מוסבר, לא הרגו את אחותה, להיפך - נרתעו ממנה, ככה שאת דברי הערך שהיו להן היא החביאה אצלה. גם כששהו במחנה הריכוז והעבודה מרסה פלאז' שבתוניסיה לא בזזו את חפציהן כי נשמרו ע"י אחותה הנכה בזמן שרוזה נלקחה לעבודה.
באחד הימים רוזה הוכתה על ידי חייל במחנה הריכוז עם כת הרובה שלו לתוך עיניה. רוזה התעוורה בעין וסבלה מכאבים עזים עד זקנתה. עם שחרור מחנה הריכוז, הכירה את בעלה, רחמים לביא, שהיה לוחם מחתרת אמיץ בכל תקופת המלחמה. הם חזרו לטריפולי ושם נישאו ונולדו להם שני בנים. לאחר קום המדינה, עלו לארץ ישראל וכאן נולדו להם עוד 3 בנות. כיום יש במשפחה 19 נכדים ו-51 נינים, ואפילו בני- נינים. תמר-רוזה היא נכדתה של הצעירה בבנות.
סבתא רוזה נפטרה לפני 16 שנים, בחודש ניסן, ולצער המשפחה לא זכתה להכיר את הנינה הנושאת את שמה. סבתא רוזה הייתה האישה הכי טובה, רכה וסבתאית. "זר לא יבין זאת" זה המשפט שמסכם כל שיחה משפחתית עליה.

מעיין (בן 5) יובל (בת שנתיים) פולק

יהושע פולק נולד ב-1924 ברומניה, שלימים נהפכה להיות הונגריה.
6 צפייה בגלריה
מעיין ויובל פולק
מעיין ויובל פולק
מעיין ויובל פולק
(צילום: שני לויה)
יהושע נולד למשפחה בת 10 נפשות, כשהיה בן 6 עברה המשפחה להתגורר בבית סבם וסבתם. במרץ 1944 הועברה המשפחה לעיירה אחרת שגודרה והפכה לגטו של כל האזור. היהודים התחילו להיכנס לגטו בליווי המשטרה ההונגרית במהלך חודש אפריל, וכל התהליך ארך כשבוע.
משפחת פולק הייתה מבין המשפחות האחרונות שנכנסו לגטו. הוא כבר היה צפוף והומה אדם. המשפחות הורשו לקחת עמן בגדים, כלי אוכל ומעט מזון. מכיוון שהיו משפחה גדולה, אף אחת מן המשפחות לא הייתה מוכנה להכניס אותם לדירתם. לבסוף תחת לחץ ושכנוע אחת המשפחות המקומיות הסכימה. המשפחה נדחסה לחדר קטן. אחת האחיות התגוררה ועבדה במקום אחר, ואחד מהאחים הצעירים נפטר כשהיה בן 4 בלבד. השהייה בגטו נמשכה כחודש, עד שקיבלו הוראה לעלות על רכבת משא ארוכה מאד.
מבלי שידעו לאן נוסעים, הם הורשו לקחת איתם רק חבילה קטנה עם בגדים ומעט אוכל. הצפיפות ברכבת הייתה איומה והיה מחסור בחמצן. שני החלונות הקטנים שהוצבו בחלק העליון היו מרושתים לאורך ולרוחב בתיל דוקרני. הם עשו חור ברצפת העץ בשביל הצרכים. לא ידוע כמה זמן ארכה הנסיעה. ייתכן כשבוע.
בשעת לילה מאוחרת הם הגיעו לאושוויץ 1. עם עצירת הרכבת ופתיחת הדלתות הבין יהושע את גודל האסון. מיד נערכה סלקציה בה נקבע מי ילך לעבודה ומי למוות. ברגע אחד התפזרה המשפחה. בשל הרעש ההמולה והצעקות, לא היה ניתן לשמוע את דברי האם, שהבינה גם היא את המתרחש. האם נשלחה לכיוון מסוים. אחת מהאחיות, שיועדה להיות בכיוון השני, הייתה עם בתה בת השנה ולא הסכימה להיפרד ממנה וכך הצטרפו שתיהן אל האם.
יהשוע יועד לעבודה. במזל, יום למחרת פגש את אביו ואחיו הצעיר אברומי שנשלחו גם הם לעבודה. במחנה העבודה חולק להם מרק חריף שהיה עשוי מסלק בהמות. אביו התחנן בפני יהושע לאכול כדי שלא יגווע ברעב, אך הוא לא היה מסוגל לאכול אפילו לא כמה כפות מהמרק הדוחה שחולק להם, ולא אכל ממנו כל זמן שהיו במחנה.
יהושע היה באושוויץ כשבועיים במהלך חודש מאי 1944, ובשבועיים האלה איבד את אימו, שלוש מאחיותיו, אח אחד, אחיינית תינוקת, דודים ודודות, שני סבים וסבתא אחת. ועוד קרובי משפחה אחרים.
למרות נסיונותיו של יהושע להבריח אוכל לאביו, מצבו הלך והתדרדר. בשלב מסוים הוכנס לביה"ח, אליו לא הורשו להתקרב מחשש להדבקה. יהושע ואברומי לא ראו את אביהם מאז.
בתקופה יחסית קצרה, הם הועברו ממחנה למחנה בתדירות גבוהה. בכל מחנה שהו פרקי זמן קצרים. עד שפעם אחת, במהלך נסיעה ממושכת ברכבת שמעו הפצצות והבינו שהצבא הרוסי קרוב לחזית. הרכבת נעצרה וכולם החלו לרוץ ולברוח. חלק לכיוון היערות וחלק לכיוון הכפר הנטוש. יהושע עם עוד רבים, רץ אל תוך הכפר על מנת למצוא אוכל.
למרות שסוף המלחמה קרב, חיפשו הגרמנים את היהודים שברחו, והוליכו אותם במשך כשבועיים ברגל עד שהגיעו למחנה טרזיינשטאדט. מתוך 80,000 יהודים שצעדו את הדרך למחנה הגיעו כ-8,000. יהושע נשאר עם אחיו אברומי. ב-9 במאי 1945 הגיעו הסובייטים לשחרר את המחנה. בעקבות הכאוס ששרר התפצלו האחים לא במכוון.
יהושע הגיע לפראג. ומשם החליט לחזור חזרה לעיר הולדתו על אף שהבין שכנראה ביתו לא קיים ושכל משפחתו נספתה. להפתעתו הרבה, שמע יהושע שדודו נמצא בעיירה ומיהר ללכת לפגוש אותו. לאחר כשבועיים הגיע גם אברומי לעיירה. לאחר שהות קצרה בעיר הולדתו החליט יהושע לעלות ארצה ובשנת 1947 עלה באוניית מעפילים.
באותה השנה, כשהיה בן 23 נישא יהושע למלכה, אותה הכיר במסע עלייה ארצה. יהושע התגייס לצבא "ההגנה" ולחם במלחמת השחרור ואף נפצע קשה במהלכה. הוא התאשפז בביה"ח ולאחר התאוששות ברח בחזרה לקרבות. במהלך המלחמה חטף רסיס בראש ,שלא ניתן היה לנתחו, ונשאר איתו כל חייו.
במהלך שנת 49, בזמן נסיעה במשאית פתוחה לבסיסו, הבחין לפתע יהושע באברומי אחיו. הוא ביקש מהנהג לעקוף את האוטובוס שהיה מלפנים וכך היה. שני האחים נפגשו לאחר 3 שנים שלא התראו. אברומי הגיע ארצה יום או יומיים קודם לכן. לאחר זמן מה פגשו גם את אתי אחותם, ששרדה גם היא והגיעה לארץ. אברומי התחתן כחודשיים לאחר שהגיע ארצה, ונולדו להם 2 בנות. ליהושע ומלכה נולדו 3 בנות.
יהושע מאד קיווה להוריש את שם משפחתו הלאה אך כיוון שנולדנו להם רק בנות השם לא הועבר, לכן מירית, נכדתו הבכורה, החליטה לצרף את שם המשפחה באופן רשמי במשרד הפנים לה ול-3 ילדייה, והם קרויים פיבוניה-פולק. הילדים יודעים מדוע הם נקראים כך. כשיהושע שמע על המחווה התרגש ממנה מאד.
משפחתו מספרת שהיה אדם מופלא. מאד אהב את הארץ הזו וטען שאין לנו מקום אחר. תמיד אמר שצריך לעבוד קשה כדי להשיג מטרות בחיים.
היו לו כל מיני אמרות מבדחות כמו "...מה אמר משה? לא לעבוד קשה, ומה אמר יהושע? לעבוד כל השבוע...". יהושוע נפטר בשנת 2016, בגיל 92. היום יש להם 10 נינים, יהושוע זכה לפגוש 9 מתוכם ואהב אותם מאד. הוא היה עמוד התווך של המשפחה וחסרונו מורגש מאוד עד היום.

דנה אדלה, בת 6

קרויה על שם סבתא רבה - אדלה יוסקביץ'
6 צפייה בגלריה
דנה אדלה
דנה אדלה
דנה אדלה
(צילום: שני לויה)
אדלה הייתה בת 13 כשפרצה המלחמה בפולין. היא הייתה הבת הבכורה לעוד 4 אחים ואחיות. אמה נפטרה חודש לפני פרוץ המלחמה ובעקבות כך טיפלה באחיה ביחד עם סבה וסבתה במשך מספר שנים. כשהגיע תורה של אדלה להישלח למחנה הריכוז, החליט אחיה לזייף את שנת הלידה שלו ולהישלח במקומה. כדי שאדלה תוכל לטפל באחיה הקטנים.
בשנת 1942 הועברה אדלה למחנה עבודה בצ'כיה. משפחתה נשארה בפולין. אביה היה אמור להתחתן עם דודתה, אחותה של האם, אך הם לא הספיקו כי הוא נלקח לאושוויץ. לפני שעזבה את הגטו דאגה דודתה לתת לה מטבעות כסף וזהב. בגטו עבדה בטווית חוטים למדים של הנאצים. במחנה העבודה, הכירה אדלה בחורה גויה פולניה שאימצה אותה ודאגה לה. הגויים הורשו לקבל חבילות מהבית והיא חלקה את החבילות שקיבלה ביחד עם אדלה. את מטבעות הכסף והזהב שהביאה איתה מפולין, נתנה לגויה כדי שתשמור עליהם.
לקראת סוף המלחמה, רצתה הגויה להחזיר את הכסף לאדלה, אך אדלה סירבה לקבל את הכסף חזרה כאות תודה על הדאגה אליה במשך כל השנים. לאחר שחרור המחנה ע"י האמריקאים, הן נשלחו למחנה זלצהיים שבגרמניה שנועד לשיקומן. בתום המלחמה גילתה אדלה שכל משפחתה נספתה. אביה, אחיה ודודתה. היא פנתה לצלב האדום בתקווה למצוא את אחותה הקטנה שהייתה בת 5, אך לשווא. במחנה היא הכירה את בן זוגה, שורד שואה שהגיע מאושוויץ. הם נישאו בגרמניה בשנת 1946 ועלו לארץ שנתיים לאחר מכן עם בתן הבכורה. יחד הם הקימו בית חם ושמח, וזכו לגדל 2 בנות, ו5 נכדים. אדלה זכתה לראות 2 נינים, (היום יש 10) ונפטרה לפני כ12 שנה בגיל 82.
לאורך השנים, אדלה שיתפה וסיפרה את התלאות שעברה. המסר החשוב ביותר שהעבירה הוא שהמשפחה היא במקום הראשון, ודאגה להשריש בבנותיה לשמור אחת על השנייה תמיד. "בוב'לה מותק" היה שם חיבתה לכל נכדיה וניניה. ועם הזמן אימצו הנכדים את השם וכך נכתב על המצבה שלה "סבתא בוב'לה מותק".

אביב מלכה, בת 4

קרויה על שם הדודה מלכה, אשר נספתה בשואה.
6 צפייה בגלריה
אביב מלכה
אביב מלכה
אביב מלכה
(צילום: שני לויה)
מלכה מרקוס הי"ד היתה דודתה של של סבתא רבא של אביב מלכה, דינה הוברמן (מרקוס). היא היתה אחות של אביה, מרדכי הכהן מרקוס הי"ד. עם חיסול גטו פביאניצה, דינה הקטנה יחד עם אביה, אמה, אחיה ואחותה הגיעו לגטו לודז'. שם הדודה מלכה פתחה את ביתה בפניהם, ויחדיו התגוררו שם עם עוד 2 משפחות בצפיפות רבה.
כאשר דינה אחייניתה הייתה חולה בטיפוס ושהתה בבית-חולים בגטו, הגרמנים עמדו לשלוח את חולי בית החולים למחנה ההשמדה חלמנו. דודה מלכה הצילה את סבתא דינה, על-ידי כך ששכנעה את האחיות להסתיר אותה. אחיות בית-החולים קשרו אותה למיטה והעלו אותה על גג-בית החולים, וככה היא ניצלה.
סבתא דינה מספרת שהייתה מחוסרת הכרה ממחלת הטיפוס הקשה, וכאשר התעוררה בבית החולים שמה לב שהיא קשורה בעליית הגג. כשהצליחה להשתחרר מהמיטה פנתה לחלון ושם ראתה את דודתה עומדת בחוץ ומשקיפה לעבר חלון בית החולים. ככה דודתה מלכה עשתה מידי ערב עד אשר אחייניתה דינה הייתה מספיק חזקה והשתחררה מבית החולים.
סבתא דינה מספרת שדודה מלכה הייתה מאד מסורה למשפחתה, והיא פעלה מול היודנראט של גטו לודז', כדי שלא ישלחו את אחיה, מרדכי מרקוס (אביה של סבתא דינה), להשמדה, כאשר היה מוחזק על ידם במעצר לאחר ששב מעבודת הפרך.
עם חיסול הגטו, באוגוסט 1944, שלחו אותה הגרמנים ביחד עם בנה הקטן למחנה אושוויץ, שם נספו שניהם. בכך לא נותר זכר למשפחתה של דודה מלכה. היא, בעלה וכל ילדיה נספו בשואה. כמה שנים לפני שאביב מלכה נולדה, סבתא דינה בקשה שאחת הנינות תישא את השם "מלכה" על שם אחותה הקטנה מלכה-פלקה שנספתה במחנה ההשמדה חלמנו, וגם על שם דודה מלכה שהצילה אותה ממשלוח להשמדה, אך היא עצמה נספתה יחד עם כל בני משפחתה. סבתא דינה חווה לה את חייה, וכך למעשה נותר נצר למשפחת מרקוס העניפה.
אביב מלכה נולדה בעונת האביב מייד אחרי חג הפסח, חג החירות. יחד עם עוד 36 ניניה של סבתא דינה , אביב מלכה זוכה לחיות בארץ ישראל, חיים מלאי פריחה ושגשוג, חירות וביטחון, וממשיכה לשמור על המורשת של 8 סביה וסבתותיה שכולם שרדו את השואה.

לפרויקט התיעוד המלא - לחצו כאן.