אם הקורונה לא תשבש שוב את התוכניות שלו, שי ברביבי לא ימשיך בשנה הבאה ללמד חינוך גופני בבית הספר ממלכתי א' בהוד השרון. הוא מקווה להגשים עוד חלום ולזכות במעמד היוקרתי של ספורטאי מכללה בארצות הברית.
קראו גם >>>
בשבוע שעבר הוא חזר ממבחני הקבלה במכללת UTA בטקסס שם נבחנה יכולתו הספורטיבית. המכללה ידועה במתקני הספורט המשוכללים שלה, כולל מתקנים המיועדים לספורטאים בעלי נכויות, כמו שי (25), שאובחן בגיל שלוש עם מחלת ניוון שרירים, ומקדיש את כל חייו לספורט תחרותי. מגיל 17 הוא שחקן נבחרת הבוגרים של ישראל בכדורסל על כסאות גלגלים, בשנים האחרונות הוכשר כמאמן וכמורה לחינוך גופני ובתחילת שנת הלימודים הנוכחית הגיע לממלכתי א'.
"שי מהפסטיגל"
המפגש הראשון עם תלמידיו החל ברחשים ובלחישות. "זה לא הנכה שהיה בפסטיגל?" שאלו וחיפשו בגוגל וביוטיוב. "כן, הם זיהו אותי מהפסטיגל שהשתתפתי בו שנה קודם לכן על כיסא גלגלים לצד כוכבי הנוער הגדולים, נועה קירל, יונתן מרגי, אליאנה תדהר ועופר שכטר. נושא הפסטיגל היה קבלת השונה, והמפיקים חשבו שאני מתאים. שיחקתי, ושרתי ורקדתי על הבמה בכיסא הגלגלים שלי. מרגע שהתלמידים זיהו אותי התקשורת בינינו הייתה מיידית. אמרתי להם: 'אומנם אני שי מהפסטיגל אבל יש לי גם עולם תוכן אחר, ומעכשיו אני המורה שלכם לחינוך גופני, שיעזור לכם להתקדם בתחום הספורט, ייתן לכם כלים לחיים ויעצים אתכם'. האסוציאציה הראשונית שרואים נכה היא 'אוי איזה מסכן!' אבל זה לא מה שראו התלמידים שלי. הם ראו אותי משחק איתם בשיעור, הם צפו בי משחק בגמר גביע המדינה ואחר כך הציפו אותי בעשרות הודעות כמה התרשמו מהיכולת שלי. בשבוע הנגישות הבאתי לבית הספר שמונה כסאות גלגלים והם התיישבו עליהם ושיחקו כדורסל. בסוף הפעילות הם אמרו לי: 'בפעם הבאה שנראה נכה על כיסא גלגלים לא נתייחס אליו כאל מסכן'".
בגלל הקורונה הספיק שי ללמד פרונטאלית בערך שלושה וחצי חודשים ובהמשך לימד באמצעות הזום. "מה אפשר לעשות בזום בחצי שעה שבועית? לימדתי אותם לעשות פעילות גופנית שתעביר להם את הזמן ואת הדיכאון. הם חטפו סטירה מטורפת שעוד נראה את השפעתה בעתיד. העובדה שאינם מורשים ללמוד או לצאת לפעילות ספורטיבית זו פגיעה אנושה. הקשר בינינו דו צדדי, הרבה יותר מאשר מורה-תלמיד".
"הוא דמות חינוכית מרשימה, אישיות מרתקת, אדם מעורר השראה", מעידה על שי מנהלת בית הספר מירב פז מידן. "הוא הפך להיות המורה האהוב ביותר בבית הספר שלנו".
"סבלתי מהצקות"
כאמור, אם יתקבל ללימודים במכללה האמריקאית, הוא ייאלץ לעזוב את בית הספר ואת המסגרות האחרות שהפכו לשגרת חייו.
שי ברביבי נולד בבאר שבע עם נכות מולדת המתבטאת בטונוס שרירים גבוה. בגיל שלוש עדיין לא התחיל ללכת. להוריו נאמר שכדי שבנם יוכל ללכת עליו להרבות בפיזיותרפיה וספורט. מגיל 6 רשמו אותו לכל החוגים – כדורגל, כדורעף, כדוריד, ג'ודו, טניס, שחייה וכדורסל, הענף שאליו התחבר יותר מכל. השיפור במצבו ניכר מיום ליום והוא לא נזקק כלל לאביזרי הליכה. ואולם, בגיל 11 החלו פציעות ספורט ונכותו החמירה. הוא נאלץ להשתמש בסדים ובקביים כדי להישמר מפציעות נוספות ולהקל על ההליכה, שדמתה להליכה רובוטית. "בשלב הזה נתפסתי בכיתה כעוף מוזר, הילדים היו רעים וסבלתי מהצקות רבות וכמעט כל יום הייתי הולך מכות. לא הספיק הקושי הפיזי, פתאום הייתי צריך להתמודד גם חברתית. ישבתי לבדי בהפסקות ובכיתי, במיוחד אחרי שהבנתי שלא אוכל עוד לעסוק בספורט של אנשים בריאים. היו לי כמה נפילות, והמורה שלי לחינוך גופני הצליחה להרים אותי כששלחה אותי ליום פעילות של עמותת חוס"ן (חברה וספורט נכים). שם החלטתי לעבור לכדורסל נכים".
מגיל 14 החל לשחק על כיסא גלגלים, אותר כשחקן מצטיין וצורף לנבחרת הילדים של ישראל, אחר כך לנבחרת העתודה, ובהמשך לנבחרת הבוגרת. "רק אחרי שניצחתי את הנכות הפכתי למקובל בכיתה", הוא אומר.
בגיל 18 הסיר את הסדים ועבר להתנועע בכיסא גלגלים, עזב את החממה של ההורים בבאר שבע והתנדב לשירות צבאי בן שנתיים. הוא שירת בחיל האוויר וכספורטאי מצטיין יכול היה להשתתף באימוני הנבחרת, במחנות אימונים ובתחרויות בחו"ל. שבע פעמים השתתף באליפויות אירופה. לאחר שחרורו החל ללמוד במכון וינגייט לתואר ראשון בחינוך גופני ומלמד בבית בפר יסודי, וגם עושה הרצאות.
הקרבה אישית
לפני שלוש שנים הוצע לו להשתתף בפסטיגל. "הם שמעו את סיפור החיים שלי וזה התאים לנושא באותה שנה. לקחו אותי ללא שום ניסיון קודם במשחק, בריקוד ובשירה, לכל היותר עשיתי הצגות לשופטי הכדורסל ושרתי במקלחת או בחדר ההלבשה". במשך כשלושה חודשים השתתף ב-116 הופעות, ובשבוע חנוכה בארבעה מופעים ביום. "זה היה לו"ז מטורף", הוא נזכר, "התקופה הזאת באה על חשבון הלימודים, המשחקים, והחיים האישיים". הוא נאלץ להיפרד מבת זוגו, "זה בא ממני, בחירה מאולצת, הקרבה אישית". היא הייתה בחורה בריאה, כמו רוב בנות זוגו. "הייתה לי רק בת זוג אחת על כיסא גלגלים".
מילדותו ונעוריו הוא הורגל להקריב מתוך משמעת אינטנסיבית. "הורגלתי להיות מכונה עם יעדים והישגים, להיות מכוון מטרה, להיות סיסטמטי. ללא המשמעת לא יכולתי למלא את המשימות שלי בלימודים, בעבודה, באימונים. הכדורסל העצים לי את הביטחון העצמי שלי ופילס לי את דרכי בחיים. הנכות הפכה למתנה שלי".
בחודש מרץ 2020 הוא היה אמור לחתום על חוזה מקצועי בליגה האיטלקית לכדורסל על כסאות גלגלים. אבל אז הגיעה הקורונה. משחקי הליגה בוטלו באיטליה, ואיתם בוטל החוזה. "ואז חישבתי מסלול מחדש, בעזרת חברי לנבחרת עמית ויגודה שהציע לי לגשת למבחני קבלה במכללה. אני מקווה שאצליח להתקבל ומאמין שגם החלום לשחק כמקצוען באירופה יתגשם".
באחרונה התבקש על ידי חברת דנונה להיות אחד מהפריזנטורים שלה בסדרת פרסומות בטלוויזיה. "אהבו את סיפור החיים שלי, והציעו שאציג את התובנות שלי על החיים - תהיה מי שאתה, אל תיתן לכיסא הגלגלים להגביל אותך, ואל תוותר עד שתשיג את החלומות שלך".