בגיל 54, אחרי שנים ארוכות של טיפולי פוריות ושני הריונות מחוץ לרחם, ילדה טליה מרדיקס בשבוע שעבר זוג תאומים מושלמים, בן ובת, מתרומת ביצית. היא עדיין לא מפנימה את הנס הגדול שקרה לה ומתרגלת לראשונה את התואר 'אמא'. "אני רק מתחילה להבין שהם שלי, שאין להם אמא אחרת", היא אומרת בפליאה.
קראו גם >>
את אמנון דניאלי, בן זוגה ואבי ילדיה, היא הכירה לפני כמעט ארבע שנים. ערב לפני כן, כך היא מספרת, היא הרגישה בודדה במיוחד, והביעה משאלה: "היה לילה חשוך וקר וביקשתי 'מישהו לצחוק איתו, לבכות איתו, לחוות איתו את החיים'". למחרת, דרך אתר היכרויות לאקדמאים, כבר התרחשה שיחת הטלפון הראשונה עם אמנון, שנמשכה לא פחות משלוש שעות וחצי. "מהרגע שנפגשנו ידענו שאנחנו נשמות תאומות".
שבוע לאחר מכן, מספרים השניים, הם כבר עמדו מעל מיטת אמו של אמנון בבית החולים. "הוא אמר לה 'אמא תכירי, זאת טליה, האישה של חיי'", היא נזכרת. "היא לקחה את היד שלי והצמידה אותה ללב, מאוד ריגשה אותנו. חודש אחר כך היא נפטרה".
ההורים שלה תמיד היוו עבורה מודל זוגי מעורר הערצה: "הם עבדו יחד, טיילו יחד והייתה להם חברות עמוקה. אולי בגלל שזה היה המודל, לקח לי זמן למצוא בן זוג בעצמי. יכולתי להתחתן לפחות שלוש פעמים ולא רציתי להתפשר על משהו שלא חשבתי שיחזיק מעמד יותר מכמה שנים. היו לי בעבר מערכות יחסים ארוכות והרגשתי מראש שזה לא מתאים. לפעמים אמרו לי 'אולי מה שאת מחפשת קיים רק באגדות' ואני השבתי ש'זה המודל שלי בבית', לא משהו שנדמה לי". את הפגישה שלהם השניים תופסים כנס גלוי, שום דבר מקרי.
נסים כפולים
היא עובדת סוציאלית ותרפיסטית כבר יותר מ־25 שנה, ולמעלה מעשור תומכת בנשים יחידניות ובזוגות שעוברים טיפולי פוריות. היא מלמדת נשים איך להיות קשובות לגופן, לארגן את התיק הרפואי שלהן ולתת פידבק לרופא המטפל. לאורך השנים ליוותה רבות מהן עד ההצלחה. "החיים שלי היו מלאים בערך של נתינה לאחרים ועזרתי לאורך השנים להרבה ילדים ומשפחות. אני עובדת סוציאלית בנשמה, לא רק במקצוע, וזה מילא אותי סיפוק. לצד זה, רציתי למלא את החיים שלי. תהיתי 'מה עם בן זוג משלי? ילדים משלי שמחכים לי בבית?'"
אם הנס הראשון היה המפגש שלהם, הנס השני הוא ההיריון עם תאומים, רגע לפני גיל 54 - שאחריו כבר אי אפשר יותר לערוך טיפולי פוריות בישראל. "עוד לפני שגיליתי על ההיריון, עצם זה שיש לי בן זוג, חבר לחיים שעושה איתי את הדרך הזאת, זה מדהים", היא אומרת. "כשעשינו את החזרת העוברים וראינו את הערכים של בדיקות הדם אמרתי לו 'אמנון, רגע, אולי זה תאומים?!' ואחר כך ללכת איתו בשבוע חמש ולראות שק היריון.
"איזו חוויה מתקנת זו כשאומרים לי ששק ההיריון ברחם ולא בחצוצרה. ולא שק היריון אחד, אלא שניים. ושבוע אחר כך – דופק. אבל לא דופק אחד, אלא שניים. והם ממשיכים עוד שבוע ועוד שבוע", היא ממשיכה לשחזר בהתרגשות. "בגלל הקורונה אנחנו התחפרנו בבית ודגרנו על הביצים בשקט, עד שבוע 12 לא סיפרנו אפילו לאחים שלנו. זה היריון פרייסלס, כל כך יקר הדבר הזה. עצם זה שיש לי בן זוג ושנקלטתי. איזו מתנה ענקית אלוהים נתן לנו לפני הסוף. שנינו הסתכלנו אחד על השני ובכינו. פשוט בכינו".
המשברים בדרך
הדרך לאושר, היא לא שוכחת לרגע, הייתה רצופה מכשולים מטלטלים. שנים ארוכות של טיפולי פוריות ושני הריונות מחוץ לרחם, שנגמרו בעוגמת נפש ענקית. "לאורך השנים הייתי עושה הפסקות כשהיו לי בני זוג כדי לתת לזה צ'אנס, וממשיכה בטיפולים. בדרך היו לי גם רגעי שבירה, כי כמו שהסברתי למטופלות שלי, בדרך הזאת אנחנו לפעמים מרגישות כמו חצי מוות. את מזריקה לעצמך שבועיים לבטן הורמונים ואז שבועיים צריכה להמתין לדעת אם נקלט או לא, ואז אפשר לטפס על הקירות. כשהתשובה שלילית זה מדכא, במיוחד כשאת רווקה שעוברת את הדברים האלה לבד.
"בגיל 49, אחרי עוד תשובה שלילית ואכזבה מרה, הסתכלתי על התקרה במטבח ואמרתי לאלוהים כמו ילדה מאוכזבת 'טוב, אם אתה לא רוצה שיהיה לי ילד, לא צריך'. אמרתי לעצמי 'די טליה, נעשה הפסקה'. מצד שני, האתגר הזה חיזק אותי והפך אותי ללביאה. הזמן עובר וצריך להנהיג את הגורל שלנו למקומות שאנחנו רוצות".
מה המסר שלך לנשים שמתמודדות עכשיו עם האתגרים שהיו מנת חלקך?
"לזכור להיות החברה הכי טובה של עצמך, לא לוותר על המקום שלך. תהיי עם חמלה לגוף היפה הזה, שעובר דברים לא קלים. את מקרינה את זה החוצה וזה מזמן את האנשים המתאימים. זה טיפ בכלל לחיים. עם בני זוג, טיפולי פוריות ובכלל. אני אומרת, לא לאבד את האמונה".
האתגר הכי גדול שלך באימהות מאוחרת?
"זו לא סתם אימהות מאוחרת אלא אימהות לתאומים, וזה קורה כשההורים של אמנון כבר לא בחיים וההורים שלי בני 84 ו־90. אז לא תהיה כאן עזרה, ואני כן קצת חוששת איך יהיה לי עם ההנקה ובכלל, אבל נתמודד עם זה. הגיל אמנם מפחיד קצת, אני רואה את האימהות הצעירות וזה אכן קצת אחרת, אבל מצד שני, לי יש את הבשלות והיציבות. לא היו לי קריזות בהיריון, אני אדם מאוד שלו ורגוע. יש בי את האימהיות, וכל כך הרבה לתת לילדים האלו".
כבר הפנמת את המצב החדש או שאת עדיין בתהליך העיבוד?
"אני עוד לא מפנימה את זה לגמרי, גם כי אני עדיין כאובה מהקיסרי, אבל כבר מדברת אליהם ומתחילה להבין שהם שלי. אני קוראת להם בשם הפרטי ומרגיעה אותם. יש משהו נורא יפה שקורה, נגיד כשהם רעבים ואני מגיעה לתינוקייה כשהם קצת בוכים, הם שומעים את הקול שלי ובבת אחת נרגעים, או כשמרגישים את מגע היד שלי. זה מאוד מחמיא, איזה כיף".
