ליאת פנחסוב, בעלת בית קפה ברעננה, עובדת סביב השעון ומתקשה להחזיר את העובדים מהחל"ת. אסף קצין, בעל מסעדות בחוף הים בהרצליה, זועק לעזרה מהרשויות. הסטנדאפיסט הכפר־סבאי גיורא זינגר כבר לא מצליח לדמיין אולם מלא אנשים וקובי ברקוביץ', בעל חומוסייה ברמת השרון, מפחד מהבאות. בעלי עסקים בשרון מספרים על השנה הכי קשה בחייהם.
קראו גם >>
"עובדת כמו עשרים אנשים"
ליאת פנחסוב, הבעלים של קפה "סשה" בשכונת נווה זמר ברעננה, מתקשה להחזיר את העובדים מהחל"ת ומקווה שהשנה החדשה תביא איתה ביטחון אישי וכלכלי
קפה "סשה" שממוקם בלב הספורטק החדש שבשכונת נווה זמר שייך לליאת פנחסוב, בת 42, נשואה ואם לשלושה. את הקפה היא פתחה לפני כשנתיים, לאחר שנים רבות במשרדי פרסום, בשיווק ובהפקת אירועים.
"כמו כל השכונה שקרויה על שמות מלחינים ופזמונאים גם אנחנו קראנו למקום סשה, על שם סשה ארגוב. החזון של המקום היה לארח אנשים", מספרת פנחסוב. "כיוון שאני מפיקת אירועים בעברי התחלתי מהר מאוד לערוך במקום גם אירועים מגוונים: בריתות וימי נישואים. הייתי אמורה לחתן בקרוב זוג, אבל לצערי האירוע התבטל, בגלל הסגר". גם עתידם של אירועים נוספים שתוכננו לחודש הקרוב אינו ברור, היא אומרת.
פנחסוב מספרת כי בזכות העובדה ש"סשה" ממוקם בשכונה חדשה, מהניילונים ממש, הוא הפך מהר מאוד גם לסוג של מתנ"ס. בין היתר אירח ערבי נשים, תערוכות צילום והרצאות. המקום היווה גם אבן שואבת להורים שלא רצו להתפשר על הקפה או על מזון מוקפד וטעים בזמן שהם ממתינים לילד שיסיים את חוג הכדורגל או את ההחלקה על הרולר במגרש הייעודי הסמוך.
הסגר הראשון תפס את "סשה" אחרי חורף קשוח. "אצלנו העוגן הכי חזק היה בופה מדהים, והוא נחלש מאוד כי בזמן וירוס אנשים פחות התלהבו לאכול מבופה. בזמן הסגר, הספורטק כמתקן עירוני נאסר לשימוש. זאת היתה כאפה מאוד רצינית, לא ראיתי איך אני מתאוששת מזה", אומרת פנחסוב. "היו לי המון מחשבות איך להמציא את עצמי מחדש. חשבתי אפילו על הקמת מעדנייה, אבל לא מצאתי עוד משקיע שישים את הכסף כדי לשנות".
למרות הכל, בתחילת יוני נפתח "סשה" במתכונת מצומצמת, והוא פועל כיום עד שמונה בערב ולא עד 11, כבעבר. "זה לא היה פשוט. את נמצאת בתוך ספורטק סגור, מצפים ממך לשלם שכירות וכן, יש הקלות אבל כשיש אפס הכנסות קשה לשלם משהו שהוא יותר מאפס", היא אומרת. ואם זה לא מספיק, סשה גם גורר בשלב זה חובות לספקים ש"לא מוכנים להוריד סחורה אלא אם משלמים להם במזומן". פנחסוב מתקשה להשיב עובדים מהחל"ת ומנהלת את המקום כמעט לבדה.
"אבל יש גם נקודות אור", חשוב לה להדגיש, "יש לי לקוחות מדהימים, שרבים מהם שייכים לגיל השלישי. כיוון שיש לי הרבה מקום בחוץ, הם באים ומפרגנים. ואנחנו מאוד מקפידים: עובדים בקפסולות, שומרים על היגיינה, עוטים מסכות. מעבר לזה יש לי כל מני פרלמנטים וקבוצות שנפגשות אצלנו קבוע פעם בחודש, ויש את הילדים המקסימים מה'סקייט פארק'. חוץ מזה, התחום הזה הוא חיידק כזה ש'נגעת נסעת'. אני מכורה לזה. מכורה ללקוחות: לזאת שבאה עם הבת שלה, לזה הקבוע עם האמריקנו, ולריגוש הזה של להכיר אנשים חדשים".
ועכשיו, לקראת הסגר השני?
"אני מוכרחה לומר שאני אדם אופטימי, מנסה לראות את האור, ופתאום 'בום'. עוד סגר? לא יודעת איך אפשר להתאושש מזה. צריך להבין שיש עובדים שצריך לשלם להם, ושכירות, וחשמל, וכל כך הרבה דברים מעבר לאוכל. ואני גם צריכה לשרוד בעצמי. וזה קשה נורא. כבר עכשיו אני עובדת כמו עשרים אנשים, וזה בא על חשבון בית ומשפחה. אז מה לעשות עוד?"
הסגר לא הכרחי?
"אני חושבת שהסגר הזה הוא פוליטי לגמרי. כן, יש המון נדבקים והנתונים לא מזהירים, אבל היו צריכים לשמור בעיקר על הערים האדומות. אני רואה אנשים מבוגרים שבאים לשבת אצלי ולפעמים השעה הזאת היא ההיי־לייט של היום שלהם. לקחת מהם את זה, זה ממש פשע".
מה את מאחלת לעצמך לקראת השנה החדשה?
"ביטחון אישי, נפשי, להיות יותר פנויה למשפחה שלי, לאוהבים שסביבי. ושייתנו לנו לעבוד".
"לקחו את מהות החיים"
הסטנדאפיסט גיורא זינגר מכפר סבא ספג ביטולים רבים השבוע, בדיוק כמו בחודש מרץ, והוא כועס: "לוקחים לאנשים כאן את זכות הבחירה"
הסטנדאפיסט בן ה־36 גיורא זינגר, במקור מכפר סבא, נשוי ואב לבת שנה וחצי, כבר מבין ששום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה - לפחות לא בטווח הנראה לעין. "אולם מלא זה לא משהו שאני מצליח לדמיין", הוא מודה.
הוא זוכר היטב איך בעקבות ההופעות הראשונות של נתניהו בטלוויזיה בוטלו לו הופעות בזו אחר זו. "הוא מדבר, וכאילו מדבר עליי אישית; כבר למחרת מתחילים הביטולים", הוא משחזר.
גם השבוע ההוא בחודש מרץ שבו צומצמה מדי יום בחדות רמת ההתקהלות המותרת, עדיין טרי־טרי בזכרונו. "בשבוע הזה היו לי שלוש הופעות: בשישי, בשבת ובראשון; ושלושתן בוטלו. וזה מיידי, זה לא 'בוא נדבר על זה', 'נראה', או 'עוד שבועיים'. את הכסף של מחר אתה כבר לא מרוויח. ברמה הכלכלית זה צניחה ממאה לאפס".
אחרי חודש וחצי או חודשיים הוא מתחיל להפנים שזה כאן כדי להישאר. והקושי לא נותר רק ברמה הכלכלית: "המקצוע הזה בשבילי הוא חלום, דרך חיים, לא עבודה. זה כאילו לקחו לך את מהות החיים. זה פגע גם במוטיבציה לכתוב חומר חדש. אני זוכר שקמתי יום אחד בבוקר ואמרתי לאשתי 'עכשיו כל המטרה בחיים זה לחכות שתגיע השעה שבע בערב, הילדה תלך לישון ויהיו לך כמה שעות לעצמך. אם כי לצד הקושי זה היה גם כיף. המון זמן משפחתי".
אחרי זמן מה, הוא מספר, ההפנמה שהמגפה לא הולכת כרגע לשום מקום הביאה איתה גם את ההבנה שהעולם משתנה, ושצריך לג'נגל בתוך המקצוע. להצעות הראשונות להופיע ב'זום', למשל, הוא סירב; אבל עכשיו זה לגמרי חלק ממה שהוא עושה: "גם כדי להתפרנס וגם כי יש רצון לספר את הבדיחות שלך. סטנדאפיסט שלא מופיע זה קצת כמו ספורטאי שלא מתאמן, עניין של כושר".
מאז יולי הוא חזר להופיע גם בפני קהל, אבל במתכונת שונה לחלוטין ומצומצמת. "בגדול יש שני סוגים של הופעות: הופעות מוזמנות לחברות גדולות, שנעלמו לחלוטין, והופעות פתוחות לקהל, שצומצמו מאוד מאוד. למעט אמנים בודדים, רוב מי שמופיע היום עושה זאת מול עשרות אנשים. אלו הופעות שמיועדות לאירועים כמו ימי הולדת ומתקיימות מול עשרים-שלושים איש בלבד". הפעילות שלו היום, הוא מעיד, עומדת על כ־30 אחוז בלבד ממה שהייתה לפני פרוץ המגפה לחיינו. הוא לא רעב ללחם, אבל גם לא יכול לשגשג. "המענקים של המדינה פלוס קצת הכנסה שיש מאפשרים להגיד 'אוקיי, בשנה הקרובה יש דרך לאכול, אבל לא להתקדם או להתפתח'". עכשיו, כשהסגר השני נכנס לתוקף, ההופעות המצומצמות מתבטלות אף הן.
איך אתה מרגיש בנוגע לסגר השני הזה?
"אני כועס ומאוכזב. רוב הציבור לא מבין למה צריך סגר. רוב הציבור מרגיש שהסגר הוא פוליטי ולא מפחד מהמחלה, ולכן אין כל כך ציות להנחיות. מנסים להפחיד אותנו ממה שהפחידו אותנו באפריל, אבל עכשיו הרבה מאוד אנשים לא מפחדים מזה. אז נכון, יש אחריות אישית ואני לא עושה דווקא, לכן אני כן הולך עם מסכה. אבל אני לא מפחד לצאת להופעה ומרגיש שלוקחים לאנשים את זכות הבחירה, וזה לא פייר. יש תחושה שלא הרווחה הכלכלית של הציבור חשובה כאן, אלא תרבות פוליטית".
מה אתה רוצה לאחל לעצמך לשנה הקרובה?
"שאפשר יהיה לעשות קצת יותר מלשבת על המרפסת ולספור ציפורים נודדות".
"מי ידאג לעובדים?"
בעל חומוסיית "אבו ברקוביץ'" ברמת השרון, קובי ברקוביץ', דואג לעובדיו המבוגרים שתלויים במשכורת לפרנסתם. "הם רוצים לעבוד ולא נותנים להם"
את חומוס "אבו ברקוביץ'" פתח קובי ברקוביץ', היום בן 47, בדיוק יומיים לפני שחגג 30. מאז, ולאורך 17 שנה וחצי, העסק המשפחתי שבו עובדת גם בת זוגו ("כי בעסק משפחתי אין מנוס, כולם מתגייסים"), פעל ללא הפסקה. זה השתנה בחודש מרץ האחרון, עם הסגר הראשון.
"זה היה עבורנו שוק", מספר ברקוביץ'. "היינו סגורים חודש שלם וזה דבר שמעולם לא קרה. צריך לזכור שיש לנו התחייבויות קבועות, עובדים, תחזוקה של המקום".
גם כאשר המקום כבר נפתח, לאחר חודש שלם, הוא לא חזר לקדמותו והרווחים צנחו. המשפחה גילתה שלא כל כך פשוט לשכנע את הלקוחות לשחזר את הרגלי הצריכה שלהם. "גילינו שאנשים עדיין חוששים ולכן לא באים לשבת, וזה מקום שעבד בעיקר על ישיבה. כל האינטראקציה עם הלקוחות השתנתה", הוא אומר.
משפחת ברקוביץ' לא קפאה על השמרים וכדי לשרוד התחילה להכניס שינויים בעסק הוותיק, במטרה לייצר אלטרנטיבה שתתאים לרוח הזמן. לחומוס נוספו שלל מוצרים טבעוניים שאפשר לקחת: סלטים טעימים בסגנון מזרחי וגם סלטי בריאות שאהובים על הקהל המקומי. השינוי דווקא עבד, הלקוחות שיתפו פעולה. אלא שרגע אחרי שאספה המשפחה את שברי הגל הראשון, עכשיו היא נדרשת להתמודד עם סגר נוסף.
מה התחושות שלך לגבי סגר שני?
"אני אזרח שומר חוק, ואם המומחים אומרים שצריך סגר וראש הממשלה אמר שצריך סגר – אני עושה סגר. אבל לפחות שיאפשרו לנו לעשות טייק אוויי, ואז המצב יהיה הרבה יותר קל. אנשים לא ייכנסו לחנות, אני אצא אליהם", הוא מבטיח. "רוב הלקוחות שלנו גרים בסביבה. משלוחים דרך החברות המשלוחים שפועלות כאן מייקרים את המוצר בעשרות אחוזים עבורנו וגם עבור הלקוחות, מה שמוריד את המוטיבציה שלהם להזמין".
לדבריו של ברקוביץ', החלק הכי קשה הוא המחשבה על העובדים המבוגרים שלו, שלהם לא יוכל לדאוג בתקופת הסגר. "מי את חושבת שעובד במסעדות הפשוטות?" הוא שואל, "מהנדסי טילים עם תוכניות פנסיה? לא. עובדים כאן האנשים הכי פשוטים. אנשים שאין להם עוד משכורת ואין להם אפשרות לעבוד בשום מקום אחר. אז מה אני עושה איתם עכשיו? שולח אותם הביתה להמתין למענק שהמדינה אולי תיתן בעוד חודשיים? יש לי כאן גם חיילים והם באמת יישבו בבית. אבל יש כאן גם אנשים מבוגרים שאין להם דרך אחרת להתפרנס. הם רוצים לעבוד, ולא נותנים להם".
מה אתה מאחל לעצמך לשנה החדשה?
"מאחל לכולם בריאות".
"על פי תהום"
אסף קצין, בעל מסעדות בחוף אכדיה, לא מאמין שהעסק העונתי שלו נסגר שוב בחגים . "בלי עזרה מהרשויות, אין לי זכות קיום"
אסף קצין, בן 43 מהרצליה, נשוי פלוס שניים, מפעיל את המסעדות "פלורה" בחוף אכדיה דרום ו"דנה פוינט" באכדיה מרכז בזיכיון מטעם החברה לפיתוח התיירות בהרצליה. האווירה של מסעדות החוף, כך הוא מספר, קלילה וקיצית, מקום להירגע בו, להרגיש נוח ולהשיל מתחים. אלא שהשנה האחרונה, בפרט מאז תחילת הסגר הראשון, הייתה הכל חוץ מאשר רגועה עבורו.
הוא נמצא עשרים שנה בתעשיית המזון, ואת שתי המסעדות הוא מפעיל בשלוש השנים האחרונות. כדרכן של מסעדות חוף, הכנסתן מתבססת על החודשים החמים, ממרץ ועד אוקטובר. "הדובדבן שבקצפת הוא תקופת החגים", הוא אומר, "בפעם הראשונה בפסח, באפריל, ובפעם השנייה בספטמבר–אוקטובר.
"הסגר הראשון פוגש אותי אחרי שנשאתי על גבי את ההוצאות של חודשי החורף", הוא מספר, "השקעתי כדי להיות ערוך לקיץ בסטנדרט הכי גבוה שאפשר, אבל אז הכל נעצר. מתחילת הסגר עד סוף מאי יש חוסר ודאות קולוסאלי, אבל אז לשמחתי העסקים נפתחים מחדש. ניהלתי אותם תחת מגבלות וקשיים ארגוניים גדולים. אני עצמי וגם כל הצוות הניהולי היינו בבידוד חלק מהזמן, ובכל זאת השתדלנו לספק את החוויה הטובה ביותר".
אלא שעכשיו אנחנו נכנסים לסגר שני, שגם הפעם מתוזמן על התקופה הרווחית בשנה. "אני גורר הפסדים עוד מהסגר הראשון ואובדן הכנסה של מיליונים, וההודעה על חידוש הסגר הכניסה אותנו למצב של חוסר אונים מוחלט. תחושה של ורטיגו, טיסה לשום מקום.
"המשמעות של הטלת סגר נוסף בעונת הקיץ והחגים במיוחד על עסק עונתי כמו מסעדת חוף, היא מכת מוות סופית על האפשרות שלנו להכנסות משמעותיות שיסייעו לנו לעמוד בהתחייבויות. החודשים הספורים שעבדנו לא מספיקים כדי לכסות על החודשים שלא, ועל החודשים החלשים שעתידים לבוא".
הסגר הזה לא היה צריך להתרחש?
"בריאות הציבור היא הדבר החשוב ביותר. עם זאת, לשתק עסקים קטנים ואת המסחר במדינת ישראל זאת מכה. בלי שהמדינה באמת מסייעת לבעלי עסקים, אי אפשר להתגבר על זה.
"צריך להבין שחלק ניכר מהעסק מתבסס על הכנסות שאמורות להגיע בספטמבר ואוקטובר", הוא מוסיף, "מאיפה אני אמור לשלם לעובדים שלי אם לא מההכנסות של בית העסק?"
קצין מספר שהוא מעסיק כמעט מאה עובדים, ונחוש לדאוג להם - אם כי הוא עוד לא לגמרי יודע איך יעשה זאת: "אני נמצא בתקופה קשה מאוד ואין לי את כל התשובות. אני יכול לומר שאני על פי תהום. בלי סיוע אין לי זכות קיום. מחר אני הולך להילחם על הפיצויים שעדיין לא קיבלתי במלואם, עוד מהסגר הראשון".
מה אתה מאחל לעצמך לשנה החדשה?
"אני מאחל לכולנו שנהיה ערבים זה לזה ושנעזור אחד לשני. מאחל לנו שהממשלה תדע לספק פתרונות לבעלי העסקים ושבמקומות שבהם קצרה ידה מלהושיע, הרשות המקומית, עיריית הרצליה, תושיט יד ותספק פתרונות שנמצאים בארגז הכלים שלה. מקווה שכולנו נצא מחוזקים מהמשבר הזה".
