"נקלעתי לסיטואציה", אומר שגיא בלומברג (46) מהרצליה, בפרפראזה על האמירה המפורסמת של דורון מדלי המתייחסת לזכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון. אלא שבמקרה של בלומברג, הסיטואציה שנקלע אליה פחות מוזיקלית, הרבה יותר מסוכנת ובלי תחושת ניצחון. כמפקד פלוגת טנקים בגדוד 82 בחטיבה 7, פיקד רס"ן במיל בלומברג, אז בן 26, על הטנק האחרון שיצא לפני 20 שנה מדרום לבנון, 18 שנה לאחר שצה"ל שעט לתוכה.
"הדיבורים על נסיגת צה"ל באביב או בקיץ 2000 כבר היו באוויר", הוא נזכר. "חודשיים לפני הנסיגה נכנסנו ללבנון מתוך ידיעה שזו התעסוקה המבצעית האחרונה שלנו שם. קדמו לכך ארבעה חודשי אימונים, התמודדות עם הבוץ ברמת הגולן, עם הקור ועם הורים שמתקשרים ומבקשים שלא אעלה את הבן שלהם ללבנון. לכולנו ברור שזהו הקו האחרון. לכולנו ברור שלא כולם ישובו.
"כל החיילים שלי היו בני 20. אני הייתי בן 26 וחשתי אחריות גדולה על 80 הלוחמים. כולנו היינו חדורי מוטיבציה וששים אלי קרב. לא היה לנו שמץ של ספק בחשיבות המשימה להגן על יישובי הצפון, למרות הפעילות הנמרצת של ארגון 'ארבע אימהות' שקרא לצאת מלבנון. כבוגר הפנימייה הצבאית היה לי ברור שאני חלק משרשרת של קצינים בוגרי הפנימייה שעשו זאת לפניי, ושכעת זו המשמרת שלי".
חלומות במוצב
כשסיים את הפנימייה התקבל בלומברג לתוכנית ייחודית באוניברסיטה ולמד שנתיים לתואר ראשון בחוגים לגאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. בגיל 20 התגייס כאקדמאי, סיים קורס קצינים בדרגת סגן, ובגיל 25 מונה למ"פ בדרגת סרן. כולם היו בטוחים שימשיך בקריירה צבאית. המח"ט כבר סימן את תפקידו הבא, וקצת לפני העלייה ללבנון הציע לו להיות מפקד הסיירת של החטיבה או מפקד קורס קציני שריון. "כשאמרתי לו שאני רוצה ללמוד בבצלאל, הוא נדהם. לימודים בבצלאל עמדו בסתירה מוחלטת לכל ההוויה הצבאית שלי. נראה לי שמכל 2,500 בוגרי הפנימייה הצבאית לדורותיה אני בוגר בצלאל היחיד. רגע לפני שנכנסנו ללבנון מצאתי את עצמי ממלא את טפסי ההרשמה למחלקה לעיצוב גרפי ושולח אותם בתיבת הדואר של קריית שמונה".
הגזרה שבלומברג הופקד עליה כללה שישה מוצבים שאוישו על ידי חיילי גולני - ממוצב הבופור ודלעת ברכס עלי טאהר עד מוצב טייבה ברכס רמים. הטנקים הגנו על המוצבים ויצאו למארבים ליליים כדי לסכל ניסיונות חדירה של אנשי חיזבאללה.
לאחר חודש בלבנון יצא בלומברג לגיחה קצרה לשלב הראשון של המבחנים בבצלאל. את סדר הפסח עשה בלומברג במוצב הבופור יחד עם מפקד האוגדה דאז משה קפלינסקי, לימים סגן הרמטכ"ל, ומפקד הגזרה משה צ'יקו תמיר, לימים מפקד חטיבת גולני ואוגדת עזה. "כאשר סיימנו את הסדר בקריאה הנלהבת 'לשנה הבאה בירושלים', מבחינתי זה היה דו משמעי, כי כבר אז ידעתי שאני מתעתד להתחיל ללמוד בירושלים".
שבוע אחר כך קיבל הודעה שעבר בהצלחה את השלב הראשון של המיון, וכי לקראת השלב השני עליו להכין תיק עבודות. "למי היה זמן להכין תיק עבודות? וכך בין מארב לתדריך, לפני ואחרי כוננות עם שחר במוצב, מצאתי עצמי מצייר על דפי A4 ומאלתר תיק עבודות".
השלב השני של מבחני הכניסה נקבע לתחילת מאי. "כמה ימים לפני כן עליתי למוצב טייבה למבצע בן כמה ימים, לא לפני שהזכרתי למג"ד הגזרה שאני צריך לחזור ולהגיע שוב לירושלים. אלא שמיד עם כניסתי למוצב, הוטל עוצר יציאות על הגזרה מחשש למטענים. המבצע הושלם כמתוכנן, אך הגזרה נותרה סגורה ואני כבר רואה איך החלומות שלי עולים בעצמם על מטען.
"בלילה שלפני המבחנים אישר מפקד האוגדה להכניס מהארץ למוצב שיירת נגמ"שים ממוגני גחון וטנק. דחפתי את תיק העבודות המאולתר שלי לאפוד ועליתי על השיירה המשוריינת שהחזירה אותי לארץ, ומשם בשעטה לירושלים. וכך שוב אני מוצא את עצמי במעבר חד מארץ המטענים להר הצופים, נכנס לראיון, מציג תיק עבודות מקומט, ובחזרה לשגרת מארבים, פצמ"רים ושיירות".
ערב יום העצמאות 2000 במוצב הבופור. "אני חוגג 26 אביבים, ופתאום קוראים לי לחמ"ל המוצב. אבא שלי התקשר כדי לספר שהגיע מכתב מבצלאל, וכך אני מתבשר שהתקבלתי. אני יוצא לתעלות שמחוץ למוצב בשעטות ובקריאות שמחה, בתזמון מושלם עם מטחי הזיקוקים שנורים מעל מטולה וקריית שמונה".
הנסיגה
אחרי יום העצמאות התחילו האוגדה והחטיבה לתכנן את הנסיגה, אך לא נקבעה "שעת השין". הוחלט לפנות קודם את מוצב טייבה. "העברנו אותו לצד"ל ויומיים לאחר מכן הוא נכבש על ידי חיזבאללה. משלב זה הכל התגלגל במהירות. כוח של חיזבאללה ניסה להתקרב למוצב ציפורן הסמוך למנרה ונקראנו לבלום אותו. בתום יום לחימה חזרתי לשטח ישראל כדי להכין כוח עתודה. כיוון שהוחלט להקדים את הנסיגה כדי לא לאפשר לחיזבאללה לזנב בכוחותינו, החל צה"ל, בלילה שבין ה־23 ל־24 במאי, לפנות ולפוצץ מוצבים. לפנות בוקר, כשהכוח האחרון עמד לצאת, קיבלתי פקודה להיערך עם כוח משוריין במעבר הגבול, לחיפוי על הכוחות הנסוגים.
"חציתי את הגדר והתייצבתי עם הטנק שלי על גבעה גבוהה שחלשה על האזור. צוות הטנק חיפה על דחפור משוריין D9 שעסק בהריסת הציר שלאורך הגבול כדי למנוע מכוחות חיזבאללה לנסוע עליו. בשעה 5:57, לאחר שהדחפור סיים את עבודתו, הסתיימה גם המשימה הלא הרואית שלנו. הטנק שלנו חצה שוב את קו הגבול, הפעם לכיוון ישראל, כשאני ניצב חשוף בצריח. החיילים שהמתינו מעברה השני של הגדר נעלו את השער. בפעם האחרונה. הסיטואציה ההיסטורית הזו תועדה על ידי צלמי עיתונות שהיו במקום והתמונות פורסמו למחרת בעמודים הראשונים של כל העיתונים".
גם אתה חשת באותו זמן שמדובר באירוע היסטורי?
"לא ממש. בכלל לא חשבתי על המהלך ההיסטורי אלא הייתי נבוך מהחשיפה בתקשורת. לי היה חשוב יותר שאף אחד מהחיילים שלי לא נפגע וכל מי שעלה איתי ללבנון חזר".
מה נשאר לך מהתקופה הזו?
"לא היו לי אירועי לחימה טראומטיים. אני בעיקר זוכר הרבה בוץ ומארבים בלילות. הלכתי לטיפול פסיכולוגי דווקא סביב החוויות שלי בחומת מגן".
ארבעה חודשים לאחר הנסיגה החל בלומברג ללמוד בבצלאל. כשסיים את שנת הלימודים הראשונה חזר לצבא והשלים את תקופת הקבע שהתחייב עליה כבוגר הפנימייה ועתודאי. אלה היו ימי האינתיפאדה השנייה, הוא מונה לסמג"ד ולחם במבצע חומת מגן. "עוד לפני המבצע נכנסנו למחנה הפליטים בג'נין. אחרי הפיגוע במלון פארק בנתניה נכנסנו לרמאללה תחת פיקוד חטיבת גולני. הטנק שלי נגח בחומת המוקטעה, מוטט אותה, ונעצר מטרים ספורים מלשכתו של יאסר ערפאת. משם עברנו לקסבה בשכם, לג'נין, לחברון ולטול כרם. את כל הקרבות שהשתתפתי בהם הנצחתי במצלמה הדיגיטלית שלי מצריח הטנק".
באחד התצלומים נראים מבוקשים פלסטינים שנלכדו ברמאללה, עיניהם מכוסות בפלאנלית, ידיהם כפותות והם אוכלים מצות. לימים נכללו תצלומיו בפרויקט הגמר שלו בבצלאל שנקרא "אלבום הניצחון". הפרויקט כלל תצלומים של צלמי עיתונות ישראליים ופלסטינים שהיו בקו האש בתקופה שבין נסיגת צה"ל מלבנון ועד ההתנתקות בקיץ 2005, עדויות של חיילים, וכותרות עיתונים שנשלפו מהארכיון וכללו את המילה "ניצחון". לדבריו, בפרויקט הגמר הוא בחן את השאלה מהו ניצחון ומהו כיבוש. לפני שלוש שנים הוצג "אלבום הניצחון" שלו במוזיאון לאמנות בעין חרוד בתערוכה שציינה יובל למלחמת ששת הימים.
לבנון השנייה
עם סיום לימודיו החל בלומברג לעבוד במשרד פרסום כארט דיירקטור. שנה לאחר מכן, ב־2006, חזר ללבנון, הפעם כמילואימניק. "הייתי קצין אג"ם של חטיבת מילואים. החטיבה גויסה שלושה שבועות אחרי פרוץ מלחמת לבנון השנייה. הגעתי עם יד שבורה ומגובסת בעקבות תאונת אופנוע, ונכנסתי ללבנון בדיוק מאותו שער שממנו יצאתי שש שנים קודם לכן. התחושה הפעם הייתה שונה. אומנם אני הייתי עדיין רווק אך רוב הלוחמים שלצדי היו בעלי משפחות והורים לילדים, וניתן היה להבין את תחושת הפחד שלהם. כשחזרתי מלבנון החלטתי למסד את הזוגיות שלי עם שירי". הם נישאו והביאו לעולם את אלה (11) ואת ארי (7.5).
בהמשך הקריירה שלו עבד בלומברג כמנהל קריאייטיב בכמה ממשרדי הפרסום המצליחים בארץ, ולפני ארבע שנים פתח סטודיו עצמאי. בנוסף היה מרצה לתקשורת חזותית בבצלאל כחמש שנים. עוד סגירת מעגל: כחבר בעמותת בוגרי הפנימייה הצבאית הוא עסק במיתוג מחדש של הפנימייה ובקמפיין לגיוס בני נוער.
בשנה וחצי האחרונות הוא נמנה על צוות הקריאייטיב והפרסום של כחול־לבן. "ממקומי הצנוע כאזרח, ברור לי לגמרי שאנו נמצאים בימים קריטיים, כשהדמוקרטיה הולכת ונשחקת. מטריד אותי מאוד שבגלל שאני שמאלני - יש מי שמצייר אותי כאדם שהפטריוטיות שלו מוטלת בספק. כשהייתי צריך להילחם להגנת המדינה לא בדקתי מי מהלוחמים שלצדי מניח תפילין, מי חובש כיפה מתחת לקסדה ומי מעדיף אוכל לא כשר. כולם היו חברים טובים שלי, בלי קשר לפוליטיקה. אבל יש סביבנו לא מעט שנאה והיא גרועה יותר מקורונה ומאיימת יותר מכל נגיף אחר".
