"אם הקפסולות צריכות להיות רק 18 תלמידים, ולא נותנים לי, כמנהלת, להחליט על 19 תלמידים, אז אני בוחרת בכל בוקר להסתכל על דברים אחרים", אומרת הֵדִי גוּר (43) שנולדה וגדלה בכפר סבא ונכנסת לשנתה השלישית כמנהלת תיכון "רוטברג".
2 צפייה בגלריה
הדי גור. "כשאתה מוביל שינוי במערכת כל כך סבוכה, זה לוקח שנים"
(צילום: בני גם זו לטובה)
קראו גם >>
"כשמדובר בניהול, אני תמיד מעדיפה לראות את האפשרויות ולא את המגבלות. יש המון רגולציה, כללים, חוקים ושיטות מאוד ברורות. זוהי שאלה של בחירה, איפה את מוצאת את החופש שלך בתוך המגבלות". היא מופקדת על צוות המונה 100 מורות ומורים וצוות חינוכי ומתברכת ב"חדר מורים איכותי בצורה יוצאת דופן", כדבריה.
מתקשורת להוראה
היא גדלה בכפר סבא, בוגרת תיכון "כצנלסון", שירתה כפקידת מבצעים בחיל האוויר ולמדה באוניברסיטת תל אביב לתואר ראשון בסוציולוגיה ובמדעי המדינה. בגיל 25 נקלטה ככתבת חינוך בחדשות ערוץ 10, אך רוב זמנה הוקדש לסיקור פיגועים ולביקור בבתי משפחות שכולות. "הייתי טובה, הסיפורים שהבאתי על אימהות שאיבדו את ילדיהן פתחו מהדורות, אבל שנאתי את מה שאני עושה. בכל בוקר התעוררתי בתחושת מועקה. ידעתי שאני סובלת, הבנתי שאני צריכה להפסיק לצאת לשטח".
אחרי שנתיים, ולאחר שנישאה למגיש המהדורה יעקב אילון, עזבה את חדשות 10. "זה היה גם כדי ליצור את ההפרדה", היא אומרת. היא עברה לחדשות "הוט" כאחת מעורכות המהדורה. אחרי סגירת התוכנית ואחרי לידת בנה עשתה הסבה להוראה ובמקביל השלימה תואר שני במינהל חינוך. "רציתי לעשות משהו שהוא ההיפך מעיתונות, וההוראה זה המקצוע הכי רחוק מעולם התקשורת, כפי שאני חוויתי אותו - בלי שיקולים של רייטינג, בלי אגו, בלי עיגול פינות".
עוד לפני שסיימה את לימודיה והחלה לחפש עבודה היא קיבלה שיחת טלפון מתיכון "רוטברג". הציעו לה ללמד בכיתה קטנה - 12 תלמידים עם קשיים לימודיים, רגשיים והתנהגותיים. "הייתי איתם שנתיים. זו הייתה אחת החוויות המכוננות בחיי. כל יום נכנסתי ל'רוטברג' בשמחה ועם שיר קטן בלב", היא נזכרת. "יש כאן איזה קסם באוויר. יש תוכנית לימודים ויש מסגרת, אבל כשמורה נכנס לכיתה וסוגר את הדלת הוא יכול לעוף לאיזה כיוון שהוא רוצה.
"במפגש בין איש חינוך לבין ילדים הוא חשוף לגמרי. הם קוראים אותו מיד, אם הוא בעדם, אם הוא נגדם, אם מה שמעניין אותו עכשיו זה לפגוש אותם בכיתה. הכל שקוף וברור. כדי ללכוד את לבם של התלמידים צריך ליצור אמון וקשר אמיץ ואמיתי. אם יש תלמיד בעייתי שמשבש את מהלך הלימודים, שכל הזמן עושה 'אקטינג אאוט' בכיתה, צריך לדבר איתו כדי לזהות ולהבין את הצורך שלו, ולתת לו מענה. גם אם זה ייקח שבוע-שבועיים או חודש-חודשיים, יצרת איתו שיח. אחר כך יספיק מבט בעיניים כדי לשנות את ההתנהגות שלו. זה לא בולשיט, זו לא סיסמה. זה עובד".
מה עם מעורבות ההורים?
"רוב העבודה צמודה להורים, אך יש מקרים שבהם לא כדאי לערב אותם, עדיף שיישארו בצד. כשמדובר בתיכון, הילדים כבר מבוגרים, ולא צריך להזמין הורים כדי שיעשו לילד שלהם 'נו־נו־נו'. רק לעיתים רחוקות אנחנו מזמינים הורים.
"המחנך הוא האדם שפוגש את הילדים הכי הרבה ועל פי תפיסתי כמנהלת, ככל שלמחנך יהיו יותר כלים לא תמיד יהיה צורך ביועצת, ברכזת השכבה, בפסיכולוגית או במנהלת כדי לתת מענה. פעם המטרה העיקרית של בית הספר הייתה ללמד, כיום אנחנו מצפים ממורה שיידע להחזיק כיתה גם בהיבט הרגשי וההתנהגותי".
מובילה שינוי
לפני שמונתה למנהלת, לפני שנתיים, היא שימשה במשך שנה כסגנית המנהלת ועברה קורס להכשרת מנהלות. כשמנהלת בית הספר עזבה באופן מפתיע, היא מונתה לתפקיד. "אחד העקרונות ששמנו אותם כנר לרגלינו – יחסים לפני למידה. מי שלא ישים דגש על בניית מערכת היחסים - לא יצליח במשימות הלימודיות. עבודת צוות מבוססת על יחסים, וכדי להצליח במערכת היחסים צריך להתחיל במורים".
היא מינתה לסגניתה את אחת היועצות החינוכיות. "התפקיד שלה הוא בין היתר לקיים קבוצות הדרכה למורים, תוך התבוננות פנימית, כדי להבין מה הקשיים בצוות, מה הבעיות. המורה לומד על עצמו כמורה, וכשהוא מודע לצרכיו ולמשמעות עבודתו, הוא יכול להיות מודע ולתת מענה גם לצרכים של התלמידים.
"כמורה חוויתי באופן עוצמתי עד כמה אנחנו לא סומכים על התלמידים שלנו. מצפים מהם לינוק את החומר ואחר כך לפלוט אותו במבחן. כשאנחנו סומכים על התלמידים יוצאים תוצרים הרבה יותר משמעותיים.
"כשאתה מוביל תהליך של שינוי במערכת כל כך סבוכה, השינוי לוקח שנים. גם אם במשרד החינוך מתחלפת תוכנית אחת לשנתיים, לי כמנהלת יש הזדמנות להחליט מה התמה ולהוביל אותה במשך שבע-שמונה שנים, ולא לקפוץ מתוכנית לתוכנית. כמנהלת יש לי חופש מאוד גדול, ממשרד החינוך, מהמפקחת על בית הספר וגם מאגף החינוך העירוני. נותנים לנו ללכת עם הדברים שאנחנו מאמינים בהם. זה לא מובן מאליו".
שנה מאתגרת
"תקופת הקורונה מחזקת את דחיפת התלמידים לעבודה עצמאית", אומרת גור. בית הספר פועל במתווה של קפסולות - שלושה ימים מלאים בבית הספר, כשהמורה עומד ומדבר 20-15 דקות ואחר כך התלמידים ממשיכים את העבודה באופן עצמאי; ושלושה ימים בבית, שם התלמידים עושים מטלות א־סינכרוניות - נכנסים באופן עצמאי למקורות מידע בענן, בלי לקיים דיון בזמן אמת עם המורה.
הקומה השלישית בבית הספר שופצה באחרונה ונבנו עשר כיתות ללא ישיבה פרונטלית, המיועדות רק לתלמידי שכבה י'. "בכיתה י"א יחזרו התלמידים לשבת בטורים, כיוון שמבחני הבגרות מחייבים אותנו למסגרת כזו".
את שנת הלימודים יפתחו בשיחה על האונס באילת. "בשנה שעברה פתחנו את שנת הלימודים עם פרשת האונס־לא־אונס בקפריסין", היא מציינת, "במשך שנים התחום הזה הוא חלק מהעיסוק הבסיסי שלנו. בעיניי זה אחד הנושאים המרכזיים והחשובים. פעם דיברו על חינוך מיני והמורה הייתה מביאה מצגת איך להימנע מהיריון. היום אנחנו מדברים על הפער בין מה שהיא רוצה ומה שהוא רוצה, איך מבקשים את זה ואיפה הגבולות. צריך קודם כל ללמד אותם מה הזכויות שלהם על הגוף שלהם. אלה לא נושאים טכניים, אלא נושאים מהותיים".
היא אם לשניים. בנה דן (12) לומד בחטיבת "קלמן", בתה איה (16) לומדת בתיכון "רוטברג". "השאלה אם היא יכולה ללמוד בבית הספר שאמא שלה מנהלת עלתה לדיון", מציינת גור ומדגישה, "זה לא היה טבעי מבחינתה ללכת לבית ספר אחר, בניגוד לכל החברים והחברות שלה מהחטיבה. כיום היא עולה לכיתה י"א, תלמידה מצטיינת, הכל רגוע, וזה סימן להצלחה".
