במלאת 70 שנה למעברות יוצא מוזיאון "בית ראשונים" בהרצליה בפרויקט מיוחד לאיסוף ותיעוד סיפורים מהווי המעברות בעיר, ובהן ג'ליל א' וג'ליל ב', שובאקי, נוף ים ומעברת האקדמאים.
חייהם של תושבי המעברות במבנים הארעיים היו קשים, מאתגרים, תוססים וססגוניים במיוחד. לצד תמונות, מסמכים, חפצים ועדויות מתכננים במוזיאון להוסיף ממד חדש ומרתק - ריאיון הולוגרמה עם בוגרי המעברות, טכנולוגיה ייחודית שתאפשר למבקרים במוזיאון לשאול את המרואיינים שאלות ולקבל תשובות בזמן אמת.
"המפגש של הקהל עם הסיפור ההיסטורי דרך הסיפורים האישיים מאפשר מעין 'זום אין' על ההיסטוריה, ובכך הוא מייצר חיבור רגשי אמיתי של המבקרים במוזיאון לסיפור הגדול", מדגישים מנהלת "בית ראשונים" גלית שאול והארכיונאי החדש צח אוריין.
מעברת ג'ליל: אברהם דלגושין (78)
"נולדתי ב־1943 בעיר סננדאג', באזור הכורדי שבצפון מערב איראן. כשהייתי בן חצי שנה נפטר אבי, שהיה מנהל בית הספר 'אליאנס'. בסוף דצמבר 1950 עליתי לארץ עם אמי ואחד מאחיי. שוכנו במחנה המעבר 'שער עלייה' ואחרי שנה הועברנו למעברת ג'ליל, שהשתרעה על גבעת הכורכר מצומת הסירה עד ה'סינמה סיטי'. 20 אלף עולים שכנו בבדונים (צריפים ארעיים עשויים בד), פחונים, צריפונים ואוהלים.
"התגוררנו בבדון, שתי מיטות ברזל ומזרני קש ששימשו לשלושה. אני ישנתי בין אמא לאחי. בחורף היה קשה. סיוט. בכל פעם שירד גשם היינו צריכים לשים דליים וקופסאות כדי לקלוט את טיפות המים שדלפו דרך יריעות הברזנט.
"אמא לא עבדה והמשפחה ניזונה מתלושי המזון שחילקו לנו. משאית המזון הייתה מגיעה למעברה פעמיים בשבוע ומחלקת את מצרכי המזון על פי התלושים. אמא הייתה נוסעת מדי פעם לשוק השחור בתל אביב לקנות עוף. את העוף הייתה שומרת בארגז הקרח. את המים חיממה על פרימוס.
"מבני האבן המעטים שהיו במעברה (בתים ערביים ישנים) שימשו למשרדי המועצה המקומית ולשכת התעסוקה, למרפאה, לבית תינוקות ולבית הספר שנמצא בראש הגבעה והיינו עולים אליו ברגל. למדתי שם מכיתה א', בלי לדעת אף מילה עברית, עד כיתה ח'. אחרי שסיימתי את לימודיי במעברה המשכתי ללמוד ב'אורט' הרצליה במגמת מסגרות.
"במבנה אבן אחר היה בית קולנוע. הקרינו שם סרטי אֶפּוֹס, אבל גם סרטים הודיים, ובכל פעם שלא היה לי חצי גרוש שילמתי לבעל בית הקולנוע בשתי ג'ולות. אחד מחבריי הטובים היה המשקולן יוסף רומנו ז"ל, מנרצחי מינכן, שמשפחתו התגוררה בבדון סמוך.
"עם החברים שיחקתי רק במשחקי חצר – סטנגה, חבל, חישוק של אופניים, ולהשיט 'חסקות' שבנינו בעצמנו מקרשים בנחל שזרם ליד פסי הרכבת והביא אותנו עד תל ברוך. את הדרך חזרה עשינו ברגל. גם לחוף אכדיה הלכנו ברגל, על הדיונות הלוהטות. היו חיים קשים אבל היה כיף.
"התגוררנו במעברה שבע שנים. לאחר שאושרה לנו דירת חדר וחצי עברנו לשכונת נוף ים. לאחר שנישאתי רכשתי דירה בנווה עמל, שם גידלתי את שלושת ילדיי ושם אני מתגורר עד היום".
מעברת שובאקי: יהודית תנעמי (85)
"בקיץ 1944, ואני בת תשע, הגעתי יחד עם משפחתי מתימן להרצליה. היינו מראשוני המעברה שהוקמה במקום שלימים נבנתה בו שכונת נווה עובד. באזור היו באותה תקופה בנייני מגורים מעטים. לרבים מראשוני המתיישבים בהרצליה היו בתים עם משקים חקלאיים, ולא הרחק משם נטה את אוהליו השחורים השבט הבדואי שוּבַּאקִי, שעל שטחו הוקמה אחרי מלחמת העצמאות שכונת שביב (כיום יד התשעה).
כשלושים משפחות הגיעו למעברה ורובן מנו שבעה-שמונה ילדים. כל אחת מהמשפחות שוכנה בשלושה אוהלים, וכך הפכנו למעין שכונה קטנה בלב הרצליה. גם משפחתי - זוג הורים ושבעה ילדים - קיבלה שלושה אוהלים קטנים עם 'מיטת סוכנות' מברזל ומזרוני קש. בחורף התכסינו ביריעות של אוהלים ישנים ששימשו אותנו כשמיכות. לא פעם, בעת כשירד גשם, נרטבנו או שהאוהל נפל עלינו בגלל הרוח. כדי להתחמם היינו חופרים גומה בתוך האוהל, מדליקים אש ומרימים את יריעות האוהל כדי שהעשן ייצא.
"ואיך היינו שומרים את השבת כשאסור להדליק אש? משאירים את מנורת הנפט דלוקה ולא מכבים את המדורה. היינו שמים ג'חנון או קוּבַּנֶה על הגחלים הלוחשות ומכסים.
"מחוץ לאוהלים ניצבה ברזיית מים עם כיור גדול. גם חדרי השירותים היו בחוץ, עם חורים באדמה. כך גם המקלחות. כיוון שלא היו מים חמים, והמים בחורף היו קרים מאד, לא ממש התקלחנו - רחצנו פנים, ידיים, רגליים, אזורים אינטימיים. אמא הייתה מכבסת את הבגדים המלוכלכים בתוך דלי ותולה לייבוש.
"ילדי המעברה הרבו לשחק בחוץ. בכל בוקר הגיעה המדריכה שלנו, טובה, בת קיבוץ. היא דיברה איתנו רק בעברית. היא הייתה מכנסת אותנו בבית אריזה שבלב הפרדס הסמוך, משוחחת איתנו, מרצה לנו על נושאים שונים ומחלקת לנו אוכל - בדרך כלל מאכלים שלא היינו רגילים להם בתימן, כמו ירקות. היא סייעה לנו בכל דבר. היא גם הייתה הולכת ללשכת הסעד שהייתה במרכז המושבה כדי לבדוק אם הגיעו עבורנו חבילות של בגדים יד שנייה מחוץ לארץ. כשהחבילות הגיעו, אחותי נעמי, אחי אברהם ואני היינו רבים איזה בגד יקבל כל אחד מאיתנו.
"בשלוש שנותינו במעברה למדנו בביתו של הרב האשכנזי הראשי של הרצליה, שהתגורר לא הרחק מהמעברה. היינו כעשרה תלמידים בכיתה שדיברו רק תימנית. הרב דיבר איתנו ב'לשון הקודש'. למעשה, למדנו רק עברית, וכלל לא למדנו חשבון ומקצועות אחרים.
"כמו בתימן, גם במעברה אבא לא יצא לעבודה. גם האחים הגדולים לא עשו כלום. התבטלו כל היום. רק אמא תרמה לפרנסת המשפחה בבניית טאבונים שאותם מכרה ליוצאי תימן שהתגוררו בהרצליה. כיוון שלהוריי לא היה מספיק כסף, חיינו מתרומות מזון. אמא תמיד השגיחה עלינו ודאגה שיהיה לנו משהו לאכול לפחות פעם ביום.
"החיים היו קשים, ועם זאת, אף פעם לא שמעתי את הוריי מתלוננים: 'בשביל מה באנו לפה?' מבחינתנו, הגענו לגן עדן.
"גרנו במעברה שלוש שנים עד שהושלמה בניית שכונת נחלת עדה לאחר קום המדינה, ואז נשלחנו ללמוד בבית ספר, ורק שם יצאנו לעבודה".
מעברת ג'ליל: מרים (מיקי) ברגר (82)
"נולדתי בווילנה ב־1938, בת בכורה לדורה ויוסף בלומטל. במהלך מלחמת העולם השנייה נלקח אבי למחנות עבודה. אני ואמא מצאנו מקלט בבית של משפחה פולנית. אחרי המלחמה התאחדנו עם אבא ועברנו למחנה עקורים בגרמניה. היינו אמורים להגר לארה"ב, שם המתינו לנו קרובי משפחה, אך אמא לא הורשתה לטוס כיוון שהייתה בהריון. ביולי 1949, שבעה חודשים לאחר שנולדה אחותי הצעירה, עלינו לארץ.
"אחרי שבועיים-שלושה במחנה המעבר 'שער העלייה' הגענו למעברת ג'ליל בהרצליה. אף שמצבנו הכלכלי בגרמניה היה טוב, עלינו ללא רכוש, ואבא החל לעבוד כפועל במפעל לגלידה בתל אביב ואחר כך בשיווק ביצי משק. אמא טיפלה בתינוקת והרבתה להתלונן למה לא היגרנו לארה"ב.
"אחותי שהתה בבית התינוקות, בית אבן ערבי בן שתי קומות בחלקה העליון של המעברה. אני והוריי התגוררנו באוהל, בשלב הראשון עם משפחה נוספת, ללא חשמל ומים. חם בקיץ, קר וגשום בחורף. בכל פעם שירד גשם הוא חדר לאוהל והמזרנים והבגדים שלנו נרטבו.
"בפברואר 1950 ירד שלג כבד. האוהלים עפו, וכל הילדים פונו מהמחנה לבתי משפחות במרכז הרצליה. בהתחלה לא רציתי ללכת כי חששתי להיפרד מהוריי, אך שכנעו אותי. שהיתי שלושה ימים ולילות בביתם של מרים ואברהם הירש, לשעבר ראש ועד המושבה ובהמשך סמנכ"ל משרד החקלאות ויושב ראש מועצת ההדרים. פתאום היו לי חשמל, מים, ישנתי, אכלתי היטב, ואברהם הקריא לי את סיפורי שלום עליכם ביידיש.
"את הדרך לבית הספר 'ברנדייס' (ברחוב נורדאו) עשיתי יום יום ברגל (שם גם אכלתי את ארוחת הצהריים). גם לחוף הים הלכנו ברגל דרך הדיונות ובדרך קטפנו תותים, תאנים וענבים.
"ב־1952 התלבטו הוריי אם לעבור לדירת שיכון בהדר יוסף שבתל אביב, אבל אברהם הירש, שהיה בעל פרדס ובית אריזה, הציע לאבי לעבוד בפרדס ולהתגורר באחד מחדרי בית האריזה. לאחר מותו של הירש המשיך אבי לנהל את הפרדס ואחר כך רכש שבעה דונם משטחו. אין ספק שבזכות אברהם הירש נשארנו לגור בהרצליה עד היום".
