מדי חודש מתקבלות במערכת הפניות הרשמית של האקדמיה ללשון העברית למעלה מאלף פניות מהציבור. חבריה נשאלים שאלות שונות בהגייה, מקבלים הצעות למילים חדשות או מתבקשים להסביר את מקורה של מילה כזו או אחרת. אבל בימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר הכל נדם.
"היו כמה ימים שבהם לא קיבלנו פניות. כולם היו בתוך ההלם של תחילת המלחמה", נזכרת ד"ר תמר קציר, חברת המזכירות המדעית והאחראית על פניות הציבור. "ואז התחילו להגיע פניות. אנשים כתבו 'אין לנו מילים, איך אפשר לתאר את הזוועות?' שאלה נוספת שחזרה על עצמה הרבה, בעיקר מצד אנשים מהעוטף שאיבדו הרבה אנשים קרובים זה איך אומרים 'שבעה' ברבים? רבים נוספים שאלו איך אומרים חלל בנקבה?".
"עוד שאלה שחזרה על עצמה הרבה היא 'למה אומרים בתי קברות אם יש בהם קברים'", מוסיף שקד חיים, עובד המזכירות המדעית שבמסגרת תפקידו כותב תוכן לשוני לאתר.
"הפונים אלינו חיפשו מילה להגדיר את הזוועות", מדגיש תליק כרמון, ראש מדור קשרי קהל שאחראי בין היתר על הקשר בין האקדמיה לציבור ברשתות החברתיות.
"אנשים הרגישו שנגמרו להם המילים", אומר ד"ר ברק דן, ראש המזכירות המדעית של האקדמיה. "לא רצינו להכריע ולתת מילה זוועתית במיוחד. בעברית יש הרבה מילים שמתארות אסון וחורבן למשל המילה 'אד' המוכרת מהצירוף שמח לאידו או מילה מוכרת פחות 'פיד' שמקורה בתנ"ך והיא חוזרת על עצמה הרבה בספר איוב. אפילו המילה זוועה מקורה בתנ"ך. לרוב היא מופיעה בסיכול אותיות 'זעווה'. אז אולי אפשר לקרוא לזה 'יום הזעווה'. אפשר היה לחשוב על הרבה מילים".
"החלטנו שימים יגידו איך יקראו ליום הזה ולאירועים האלה ובמידה רבה מי שקובע זה הציבור", מדגישה ד"ר קציר. "אחת המילים שלתחושתי התקבעו היא 'טבח'".
קראו גם:
תשובה עברית לאנטישמיות
בין אם היום הנורא הזה נקרא 'אירועי 7 באוקטובר', 'טבח שמחת תורה' או 'יום הזוועה', אין ספק שהאירועים הקשים חוללו סערה רבה והזדהות בכל רחבי העולם, ובקהילות היהודיות בפרט. "מדי שנה אנחנו מקיימים את יום העברית שמצוין ביום הולדתו של מחייה השפה העברית אליעזר בן יהודה", מספרת הממונה על קשרי החוץ באקדמיה, שרית הראל־מימראן.
"בשנה הראשונה יום העברית חל שלושה חודשים אחרי 7 באוקטובר ושאלנו את עצמנו איך לקיים אותו לנוכח מה שקורה ולעורר באמצעותו השראה, להפיח תקווה, לנחם ולחבר בין כולנו. החלטנו על מיזם בשם 'עברית – שפה שמחברת אותנו', שנעשה בשיתוף המועצה הציונית בישראל. במסגרת המיזם בחרו אנשים מהעוטף, משפחות שכולות ומשפחות של חטופים, אנשי כוחות הביטחון, מתנדבים ואנשי ציבור מהארץ ומהתפוצות מילה אחת שמייצגת בעיניהם את התקופה".
כך למשל בחרה מירב לשם־גונן, אמה של רומי, התצפיתנית שנחטפה ומאז שוחררה מהשבי במילה 'משפחתיות'. רחל אדרי, שהוחזקה שעות כבת ערובה על ידי המחבלים בביתה באופקים בחרה במילה 'אחדות'.
העברית חשובה ליהודי התפוצות שחווים בימים אלה לא מעט אנטישמיות על רקע המתחולל בארץ?
הראל־מימראן: "כן, העברית היא השפה שמחברת אותנו בארץ ובחו"ל. לראייה, מאז שפרצה המלחמה התבקשנו לראשונה לקיים את יום העברית בקהילות יהודיות באירופה".
מה שלומנו?
לדברי אנשי האקדמיה בחודשים הראשונים למלחמה הם חשו שהתפקיד שלהם הוא לא רק להשיב לפונים על שאלות בנוגע לשפה העברית אלא בראש ובראשונה לספק תמיכה ואפילו נחמה, "לאנשים שפנו ענינו 'נכון, גם לנו אין מילים'", אומרת ד"ר קציר. "זה היה סוג של קבוצת תמיכה, הקפדנו בתשובות שלנו לפונים לכתוב שאנחנו מקווים לימים טובים יותר".
אחת השאלות שחזרו על עצמן והעידו יותר מכל על תחושת האבל הכבדה שאחזה ברבים היתה מה עונים לשאלה 'מה שלומך?' "במקרה הזה העלינו פוסט ושאלנו את הציבור איך אתם עונים?", מספר כרמון.
"היו לכך כל מיני תשובות כמו 'שלומי כשלום עמי' משירו של המשורר חיים גורי", מוסיף חיים. "אחת התשובות שראינו שרבים החלו להשתמש בה היא 'בסדר בנסיבות הנוכחיות'".
ככל שהלך והתרחב המבצע הצבאי ואיתו גם הדיונים הבלתי נגמרים באולפנים, החלו להגיע גם שאלות בנוגע למינוחים הצבאיים, למשל מה ההבדל בין תמרוֹן ותמרוּן, מהו המקור למילה מילואים, איך הוגים נכון את שם המלחמה ועוד ועוד.
נושא נוסף שבו העמידו אנשי האקדמיה את הידע שלהם לרשות הציבור הרחב הוא סיוע בכיתובים על אנדרטאות ומצבות. "אנחנו בדרך כלל לא עושים זאת", מבהיר כרמון, "אבל במקרה הזה היה רצון עז מאוד לסייע בדרך שלנו ולכן פרסמנו אקטיבית שאנחנו מעניקים עזרה בעריכה לשונית לכיתובים הללו".
הקשר לא הסתכם רק בתיקוני הגהה, "כל פנייה כזו הביאה איתה שיחה עם קרובי המשפחה על יקיריהם, שמענו מהם סיפורים מרגשים", מגלה ד"ר קציר.
הפרפר של אריאל ביבס
בשנתיים האחרונות יזמו אנשי האקדמיה שלל מיזמים. אחד מהם היה להעלות מודעות לחטופים על ידי הסבר על שמותיהם. "לכל איש יש שם ולכל שם משמעות", מסביר ד"ר דן. "קודמתי בתפקיד, ד"ר רונית גדיש, ישבה במשך שלושה ימים ולילות לכתוב על כל שם של חטוף. זה היה מאתגר כי יש שמות שחזרו על עצמם ורצינו לתת ייחוד לכל אחד, גם לא כל השמות היו עבריים. כל חטוף שחזר שמו מוסר מהאתר".
כרמון: "שיתפנו את המיזם ברשתות וקיבלנו הרבה מאוד תגובות, גם מבני משפחה. אחת המרגשות היה מבן דוד של כרמל גת ז"ל שאמר שהיא היתה מתרגשת לדעת ששמה נכלל במיזם כזה".
מיזם נוסף בשם "מקום בלב" היה להעלות בפני הציבור את מקורם של שמות יישובים בעוטף ובגבול הצפון. "ניסינו לחשוב איך לתרום את חלקנו הצנוע לתמיכה במפונים שלא חזרו עדיין לבתים שלהם", מספרת ד"ר קציר. "אלה ישובים קטנים שלא רבים הכירו עד המלחמה ובבת אחת הם הפכו שגורים בהקשר שלילי".
"השמות ברובם מקורם בחלוציות ועוז רוח ואת זה רצינו להדגיש כדי לעודד ולהזכיר שיש תקווה", מוסיף ד"ר דן.
כרמון: "קיבלנו פניות מישוב בצפון וישוב בדרום שמחו על שלא כתבנו עליהם, זה הוכיח שלאנשים זה חשוב. הכי מרגש היה שבבתי ספר הדפיסו על כרטיסיות את שמות הישובים והפכו אותם למשחק קלפים".
ואולם אין ספק שאחת הפעולות הנוגעות ללב של אנשי האקדמיה היתה קריאת פרפר על שמו של אריאל ביבס ז"ל בן הארבע, שנחטף לעזה ונרצח יחד עם אימו שירי ואחיו התינוק כפיר ז"ל בן התשעה חודשים. מתברר שבאקדמיה פועלות ועדות מקצועיות שתפקידן לתת מענה עברי למינוח לועזי בכל תחום ותחום - למשל מונחים באלקטרוניקה, תורת הקוונטים בפיזיקה ועוד.
"הוועדות הללו מורכבות מאנשי מקצוע בתחום ובדרך כלל מתכנסות, פועלות כמה שנים, מוציאות מילון ומסיימות את תפקידן", מסביר ד"ר דן. "במקרה של הוועדה לזואולוגיה ההיקף הוא מאוד עצום. יש הרבה מאוד בעלי חיים שלא נתנו להם עדיין שמות. הוועדה עובדת בקצב מואץ ונותנת שמות ליצורים שאנשים מתעניינים או לא מתעניינים בהם - חיפושיות, מדוזות, אלמוגים ועוד. לפני שבע שנים הסדרנו את שמות הפרפרים בארץ כי היו כל מיני שמות שניתנו על ידי חוקרים. ככלל, שם שנקבע אנחנו משתדלים מאוד שלא לשנותו. יש יחס כמעט של קדושה לשמות הרשמיים של בעלי חיים וצמחים ולכן הם מתקבלים בקרב חוקרים ואנשי טבע, זאת בשונה ממילים שהציבור אומר לעיתים 'האקדמיה קבעה אז קבעה'.
במקרה של הפרפר חרגו באקדמיה מהעיקרון. "יושבת ראש הוועדה, ד"ר ליאת גדרון, שהיא זואולוגית האזינה בדרכה לישיבה של הוועדה להלוויה של בני משפחת ביבס. היא שמעה את ההספד של ירדן על אריאל, שבו הוא סיפר על אהבתו לפרפרים. בישיבה היא אמרה שחייבים לעשות עם זה משהו. חייבים לקרוא פרפר על שמו של אריאל הקטן והתחלנו לגלגל את העניין".
חברי האקדמיה החליטו לחפש פרפר בצבע כתום, שהפך לסמלם של האחים הג'ינג'ים. המשימה הוטלה על ד"ר דן ולדבריו היא לא היתה פשוטה כלל:
"יש הרבה פרפרים כתומים. התחלתי לעבור על הרשימה וכשהגעתי ל'כתמית ירושלים' אמרתי בינגו. לפרפר הזה לא היו מאפיינים מיוחדים חוץ משהוא כתום עם נקודות שחורות. הוא נקרא על שם ירושלים כי זה המקום שבו הוא זוהה לראשונה, אבל הוא נפוץ בכל הארץ. לירושלים שמות רבים ואחד מהם הוא אריאל. פנינו למשפחת ביבס לראות הדבר לרצונה. זה היה מאוד לרצונם אבל הם ביקשו שנחכה עד אחרי השלושים. ד"ר גדרון נסעה להיפגש עם אמו של ירדן, היא הסבירה על השם ושזו בעצם מחוות הנצחה לכל בני המשפחה".
באקדמיה לא פרסמו את המחווה והשאירו לבני משפחת ביבס את ההחלטה. תוך זמן קצר פורסם המכתב המרגש שיועד לאב ירדן. "סברנו כי מכל פרפרי ארצנו הכתומים ראוי דווקא פרפר זה לשאת את השם אריאל בהיותו משמותיה של ירושלים", נכתב. "תהא זו נחמת־מה ביגונך ויהי זכרו זכר לכל הנספים והנופלים באסון הכבד הזה ובמערכה הכבדה הזו".
"פתאום זה רץ בכל מקום והגיע למיליוני אנשים בכל רחבי העולם", מספרים באקדמיה בהתרגשות.
"זהו השם הרשמי של הפרפר מעתה וכך הוא יופיע בפרסומים האקדמיים השונים", מציין ד"ר דן.
לא היה חשש מגל פניות להנצחה?
"חשוב להדגיש, אנחנו לא משנים שמות של צמחים או בעלי חיים כך סתם. לאחר ההחלטה על שינוי השם עוד נדרש הליך שלם ושורה של אישורים. אני חושב שכולם מבינים שזה מקרה כל כך חריג, שזה השפל של השפל - לחטוף אם על בניה, להחזיק אותם בשבי ואז לרצוח אותם באכזריות".
ההצעה של הלוחם שנפל
לא אחת הגיעו פניות מצד בני משפחה של נרצחים ונופלים שאהבו מאוד את השפה העברית וחידשו מילים. "הגיע אלינו מכתב מאמו של סמל יניב מיכלוביץ ז"ל, עלם חמודות שנפל לאחרונה בקרב קשה בעזה", אומר ד"ר דן. "היא סיפרה שבנה אהב מאוד עברית ואף הגה והמציא שתי מילים שלדבריה נכנסו לשימוש בקרב סביבתו הקרובה: 'מתללה' - מדרון תלול ו'מדררה' - מדרון שיש בו אבנים ומידרדרים בו. אלה מילים מאוד יפות כי תלל זה השורש ובעברית יש כבר מתלול. אמו שאלה האם ניתן להכניס אותן למילון. אז אנחנו לא מכניסים מילים למילון כך סתם. מילים צריכות להתקיים, או שצריך אותן. יש כל מיני שיקולים, אבל אנחנו יכולים לפרסם אותן ויכול להיות שהן יזכו לתהודה גדולה כך".
"מקרה דומה היה עם המילה 'אדמית'", מוסיפה ד"ר קציר. "אביה של תמר סמט ז"ל שנרצחה בנובה פנה אלינו וסיפר שהיא לא הבינה למה קוראים 'אדנית' לכלי שבו שותלים צמחים ואמרה שהגיוני יותר לקרוא לו 'אדמית' מלשון אדמה. גם כאן לא יכולנו לשנות, כי אדנית היא מילה קיימת, בשימוש ומתועדת במילונים. אבל כן פרסמנו את ההצעה ואת הסיפור. היו תגובות רבות מאוד ברשתות מצד הציבור. אנשים הודיעו שהם יתחילו לקרוא לאדנית אדמית לזכרה".
שאלות שהגיעו למומחים:
שבעה או שביעי באוקטובר?
בעברית הדרך המומלצת והנחשבת לתקנית לציון הימים בחודש היא במספר מונה בלשון זכר: תשעה באב, עשרה בטבת, אחד באפריל, נכון אפוא כך: "שבעה באוקטובר"; "בְּשבעה באוקטובר";
נעבור את זה יחד או ביחד?
אומנם במקרא יש רק 'יחד', ואילו את 'ביחד' אפשר למצוא רק בחיבורים מאוחרים יחסית מספרות חז"ל - אך שתי הצורות תקניות.
לנצח במלחמה או את המלחמה?
לנצח במלחמה. בעברית מנצחים את היריב ולא את המלחמה.
שבעה ברבים
במקרה של שבעת ימי האבל 'שִׁבְעָה' נתפסת בפי הדוברים כשם עצם בצורת נקבה ("השבעה הייתה עצובה מאוד"), ולפי זה צורת הרבים שלה היא 'שְׁבָעוֹת', כמו גִּבְעָה - גְּבָעוֹת. מי שמעדיף להימנע מכך יוכל לומר 'ניחומי אבלים'.
חלל בנקבה
צורת הנקבה של חָלָל במשמעות 'אדם שנפל בקרב או נהרג באסון' אינה נקרית במקורותינו, אבל נוכל ללמוד עליה ממילים דומות: עָקָר - עֲקָרָה, חָכָם - חֲכָמָה. לפי זה צורת הנקבה היא חֲלָלָה ובנסמך חַלְלַת - (צה"ל), ברבים חֲלָלוֹת, בנסמך רבים חַלְלוֹת - (צה"ל).
אזעקה או הזעקה?
לכל אחת משתי המילים משמעות משלה: 'הזעקה' היא הפעולה, כגון 'הזעקת המשטרה למקום האירוע'. 'אזעקה' היא הצליל שמופק על ידי מנגנון ומופעל בשעת סכנה.
איך מכנים שבויים לשעבר?
היינו רגילים שהשבוי נשבה במהלך לחימה ושהוא חייל. ואולם כל הנופל בשבי בפעולה מלחמתית הוא שבוי - בין שהוא לוחם ובין שאינו לוחם. על כן גם החטופים שאינם חיילים הם שבויים, ומשישובו לביתם יהיו פדויי שבי.
לקח אחריות או קיבל אחריות?
בשיח הכללי רגיל הצירוף 'לקח אחריות', ואולם המקפידים להתנסח ברוח העברית יאמרו ‘קיבל עליו אחריות’ או ‘נשא באחריות’.
שובו בשלום או לשלום?
שתי הדרכים טובות. מי שרוצה לדבוק בנוסח המקראי של הברכה יאמר 'שובו בשלום'. אבל יש המקפידים לומר תמיד 'לשלום', בעקבות המקובל במסורת היהודית בברכה למי שיוצא לדרך 'לך לשלום' (ולא 'לך בשלום' הנאמר בשעת פרֵדה מן המת).
