המשלחת הישראלית לטורקיה שבה בסוף השבוע לישראל בגאווה וסיפוק רב לאחר שבוע של חילוץ, הצלה וטיפול בנפגעי רעידת האדמה הקטלנית.
אחד מיוצאי המשלחת הוא רס"ן ד"ר מודי אגם מומחה ברפואת משפחה במכבי שירותי בריאות ברעננה שיצא במסגרת משלחת צה"ל כחייל מילואים. בטקסט מצמרר הוא מסכם את השבוע הבלתי נשכח שעבר בטורקיה עם משלחת פיקוד העורף לאזור האסון:
"ביום שני לפני 10 ימים קיבלתי את שיחת הטלפון אליה התכוננתי שנים, אבל לא באמת ידעתי לאן אלך ומה מצפה לי" כותב מודי, "אנחנו מתאמנים ביחידה הכירורגית האשפוזית המטכ"לית מעל עשור, נוסעים למדינות שכנות כדי לדמות את הטיפול באסונות, את הסיוע לפצועים אבל בזמן אמת, גיליתי שהמציאות עולה על כל דמיון".
"הייתי מלא בחששות ביום הטיסה, בעיקר ממראות הפצועים והחורבן אליהם איחשף. בסופו של יום הוחלט להיכנס לבית חולים שעובדיו נטשו אותו לאחר שהאדמה רעדה, חילקנו את היום למשמרות ואיישנו את המחלקה מסביב לשעון. מהר מאוד בית החולים התמלא והעבודה לא פסקה לרגע".
למשלחת של פיקוד העורף הצטרפו גם רופאי המשפחה ממכבי ד"ר עדו בר, ד"ר עמית אלפסי, ד"ר איתי בזל וד"ר אולגה סניצר שניהלה את המעבדה של בית החולים.
מודי מתאר את המפגש עם המקומיים, החלוצים הראשונים מבין ההריסות "הגיעו אלינו ילדים, אימהות ואבות, סבים וסבתות שאיבדו את משפחתם, את רכושם, את הונם, אך לא את נשמתם. הם היו מוכי תדהמה והתפקיד שלנו היה לחייך, להושיט יד ולתת תחושה של ביטחון בתוך הכאוס להגיד להם - אנחנו כאן בשבילכם!".
"בכל יום שעבר, כמות הפצועים שהגיעה לבית החולים הלכה וגדלה, חלקם חולצו לאחר עשרות שעות שהיו לכודים מתחת להריסות "כמובן, היו הרבה פצועים שחולצו מההריסות. ללא ספק, מה שנחרט בעיקר בזיכרון הם הילדים. במחלקה שבה עבדתי, היו מאושפזים שלושה ילדים שחולצו מההריסות לאחר חמישה ימים. זכור לי במיוחד הילד אראס, המחולץ הראשון שהגיע אלינו.
קראו גם >>>>
"מותש, מיובש, קר וחיוור, עיניו עצומות ושפתיו יבשות, שכב במיטתו ובחן בעניין רב את החיילים המוזרים שטרחו סביבו. הוא איבד את אביו ואחיו והאמא הייתה בחזקת נעדרת, עד אשר אותרה בבית חולים אחר. את המפגש ביניהם לא ניתן לתאר במילים. אט אט הצוות חזר לבית החולים והמשמרות הפכו משולבות, הרגשנו שהצלחנו להאיר את החושך ששרר בבית החולים, המטופלים שחזרו לגשת להיבדק, והמטפלים, בשילוב ידיים, הפכו לגשר בין העם הישראלי לטורקי".
"אני חוזר למשפחתי ולמטופלים שלי שגילו הבנה ושלחו תמיכה ואהבה מרחוק, מלא גאווה, על העזרה ולו הקטנה ביותר שיכולתי להגיש, תודה שאפשרתם לי לצאת למסע הזה".
