דוקטורט בהישרדות // רוני סומק
דקה אחרי שהאזעקה הראשונה קרעה את שמי רמת-גן ניסיתי לסגור את חלון הפלדה של הממ"ד. הרגשתי שרק עליו אני יכול לסמוך. רציתי לשמוע אותו מחליק על המסילה והחלון שמר על זכות השתיקה.
האזעקות לא פסקו והפיצוצים הקרובים (למשל בגבעתיים) הגבירו ווליום גם מכיוון שלא היה חלון פלדה שיעמעם את הרעש. ליאורה, אשתי, ביקשה בווטסאפ של הבניין עצות לסגירת החלון.
היו עצות לא רעות אבל היה גם ירין מתת השכן מהקומה הראשונה שבא עם שמן מכונות ושרירים חזקים משלי ואחרי כמה דקות לחימה הכניע את החלון הסורר.
קראו גם:
בכוונה אני מתעכב על הסיפור הזה. אני מתעכב כיוון שכל חרדות הרגע היו בו. החדר האטום שפתאום היה חדר פרוץ, תחושת חוסר האונים דווקא ברגע האמת, אבל בעיקר סיפור של שכנות טובה.
קודם לכן עברתי את הירי מעזה בשיבתי על כורסא ברמת-גן. התפללתי שהרקטות שלא יורטו יפלו על מקומות נקיים מאנשים ומנדל"ן. שמעתי את הריאיון הנוגע ללב עם הילד מאשקלון. הכתבת אמרה שהוא מגמגם בגלל טראומה ממבצע קודם ועודד בן-עמי הנפלא ענה לה מיד 'הוא לא מגמגם הוא מדבר נהדר'. אולי אני לא מדייק בציטוט, אבל בכל מקרה זה היה רגע טלוויזיוני נדיר, רגע שבו בעזרת כמה מילים ספונטניות נרפא פצע.
אני חוזר לאזעקות ברמת-גן. החלון כבר סגור, הסירנה ממשיכה לילל ואני כבר סיסמוגרף של בומים. זה נשמע קרוב. זה רחוק. הטלפונים מגלים כי החדר האטום של שירלי ביתנו הוא חדר מדרגות בבניין תל אביבי, ושאימא של רפי חברנו הטוב החליטה לוותר על החדר האטום שליד פיר המעלית שבו רוכזו במשך השנים חפצים ישנים. היא אישה חזקה שעברה את המלחמה ההיא ויש לה דוקטורט בהישרדות.
דוד מתקשר ממושב בעמק חפר ועדנה אחותי מספרת על השכן שלה הפסיכיאטר ששואל מי צריך כדורים. ברגע נדיר של רגיעה אני פותח סוף סוף את הודעות הווטסאפ של חברי מ'הכח גלי גיל רמת-גן'. אני רוצה להרגיע את עצמי בסיפורי כדורגל מליגה ג', אבל הווטסאפ הופך לאגרוף המכוון לדמעות. רון ורד, אולי הלב הכי סגול של הקבוצה, התמוטט בריצת ספורט במגרש הכדורגל בגבעת שמואל ומת.
האזעקות הבאות יבואו כמה שעות מאוחר יותר. החדר אטום לחלוטין.
לעומתו, הפקק האוטם את בקבוק היין נפתח לרגע כדי לרוקן מתוכו כמה טיפות רוגע.
ועוד משהו: בבוקרו של יום האזעקות ביקרתי במוזיאון ראלי בקיסריה. הוקסמתי כמו תמיד מציוריו ופסליו של סלבדור דאלי. חשבתי אז שמציאות סוריאליסטית אפשר למצוא רק במוזיאון. לא דמיינתי אותה חוזרת לבקר כמה שעות אחרי גם ברמת-גן.
לשלב ידיים ולהרגיע את הרוחות // כמאל אגבריה
"יפו בוערת. מהרחובות עולות תימרות עשן. פחי האשפה בוערים, הכבישים חסומים. אספלט חרוך וכוחות משטרה רבים עם נשקים בידיהם שבהם מבחינים ממרחק רב. רימוני ההלם והזיקוקים נשמעים מכל עבר, יללות האזעקות של רכבי הביטחון מחרישות אוזניים, מראות מאזור מלחמה.
קולות של אזעקות שאינן מבשרות טובות. טילים לעבר תל אביב, זורעים בהלה ופחד ומרוקנים את הרחוב היפואי מכל הפגנה ומחאה. כל יפואי עם טלפון חכם ביד, מקבל תמונות וסרטונים והופך לחדר בקרה על המצב.
מתח רב מורגש באוויר, כזה שניתן לחתוך בסכין. אלה ימים של סוף חודש הרמדאן ותחילת חג האיפטר. אווירת החג הפכה לאווירת נכאים. הכל כאן קורה מהר, מהר מדי. אזלו הכוחות, הפצעים עוד פתוחים ומדממים. מי ירפא את הפצעים. יפו היא לא בועה שמנותקת מהעולם החיצון. מה שקורה בירושלים משפיע ישירות על היפואים. מה שקורה בשייח ג'ראח, קורה בעג'מי. מציאות מורכבת ועגומה. מציאות שמנציחה את עצמה ולא מנצחת את המצב.
הטילים נופלים והם לא מבדילים בין יהודים לערבים ולא מבדילים בין יפו לרמת אביב. כולם נפגעים מהמצב, גם היהודי וגם הערבי. אנחנו חיים פה ביחד חיים משותפים ואם אנחנו פה ביחד, אז בואו נחייה יחד.
חודש הרמדאן הוא גם חודש שעורכים בו חשבון נפש, התחשבנות לא רק עם הזולת, אלא בעיקר עם עצמנו, עם טוהר המידות ויכולת ההכלה שלנו עומדת למבחן יותר מתמיד. הקרקע פה מדממת וזו קריאת השכמה למנהיגות הערבית והיהודית השפויה לאחד כוחות ולהיאבק על קיומנו המשותף. צריך להרגיע את הרוחות ולהחזיר את שיגרת החיים המשותפים למסלולם, כי אף אחד לא יכול לחיות תחת מלחמה".
כמאל אגבריה הוא יועץ ראש עיריית תל אביב-יפו לענייני הקהילה הערבית.
