נתנו הכל: לטיסיה ליאר עלתה ארצה מצרפת לנתניה לפני כשמונה שנים בעקבות פיגוע אנטישמי באזור מגוריה. בשבעה באוקטובר, המשמעות של להיות יהודיה פגשה אותה גם בארץ, כשבנה הבכור סמל נתן חי, (20) לוחם בחטיבת כפיר בגדוד דוכיפת, נפל בההגנה על תושבי כרם שלום.
למרות הקושי והאובדן העצום ליאר (49), עובדת בקופת חולים מאוחדת בעיר, מוצאת את הכוחות לספר על נתן שלה לתלמידי בתי ספר ובפני נשים בבתי כנסת ובתוך כך לחזק את השומעים. "הרבה מבקשים ממני לדבר על נתן אז אני הולכת לבתי ספר ולבתי כנסת כשעושים הפרשות חלה לחיילים ומבקשים ממני לספר עליו ולדבר על אמונה ואיך ממשיכים אחרי הדבר הזה, ואנשים מתחזקים מזה, וגם אני. כל יום אני קמה ואומרת איך יש לי כוח, ועד מתי יהיה לי כוח להמשיך, ואני יודעת שמה שמחזיק אותי זו רק האמונה".
האר.פי.ג'י הקטלני
סמל נתן חי ליאר ז"ל התגייס בדצמבר 2022 לחטיבת כפיר בגדוד דוכיפת, סיים כמצטיין ואף קיבל את הכומתה של מפקדו. "כל מה שנתן עשה היה פרפקט. משם הוא המשיך ישר לקורס מ"כים בבית הספר לחי"ר (ביסל"ח) שאמור היה לסיים בסוף אוקטובר. את הקורס הוא לא סיים כי הם הוקפצו ללחימה בשבעה באוקטובר", מספרת ליאר. "הוא היה בביסל"ח ליד שדה בוקר שזה 45 דקות מעוטף עזה. בשבת השחורה העירו אותם בבוקר ואמרו להם 'יש מלחמה'. הם עלו לאוטובוס ונלחמו בשני מוקדים עד שהגיעו לכרם שלום. נתן הציל אזרחים רבים, וספג רסיסים של אר. פי. ג'י בראש, ככה הוא נפל. הפלוגה שלו היתה הראשונה שהגיעה לכרם שלום, יישוב קטן עם כ־250 איש וכמעט אותו מספר מחבלים. בזמן שהפלוגה הגיעה, והטילים המשיכו לעוף באוויר, היה צורך להיכנס למרחבים מוגנים ושם יש שבע שניות בלבד. נתן אמר למפקד שלו 'תדאג שכולם יהיו במיגונית, אני אהיה בחוץ לשמור על האזרחים'. הוא אכן נשאר מחוץ למקום הממוגן לשמור, וככה גם נהרג".
3 צפייה בגלריה
"הוא היה מדריך בבני עקיבא, החניכים שלו עשו לו מדבקה 'תן חיוך הכול לטובה' כי זה מי שהוא היה"
(צילום: יאיר שגיא)
המאורעות שעברו על בנה וגורלו המר לא נודעו ללטיסיה ומשפחתה מיד. את הכאוס שאפיין את השבת השחורה חוו גם הם בנסיון לברר מה עלה בגורלו של בנם. "במוצאי שבת ניסיתי לדבר איתו והטלפון שלו היה סגור וכך של חבריו. אמרו לי שהם בשטח שהם בלי סלולרי. בצבא כבר ידעו שהוא נהרג אבל לא יכלו להגיד לי סתם כך בטלפון, יש פרוצדורה. ביום ראשון בערב ראיתי וי כחול בווטאספ של החברים שלו ואצלו לא. התחלתי לחשוש שמשהו לא טוב קרה. ביום שני בבוקר, אמרו לי שנתן פצוע קל, אבל בגלל הבלגאן לא יודעים להיכן פונה במסוק. שעות התקשרנו לסורוקה, נסענו וחיפשנו אותו שם, חזרנו בלי למצוא. הבן שלי סמואל מצא בפייסבוק מישהו מכיתת כוננות בכרם שלום ושאל על נתן. הוא אמר לו שהוא לא היה פצוע קל, הוא לא אמר שנהרג. אז שוב יצאנו לחפש אותו, בתל השומר, באיכילוב, בבילינסון. שם ב'רם 2' פגשתי עובד בקופת חולים מאוחדת שהכרתי מהעבודה. הוא ראה כמה אנו עייפים וטרודים מחיפושים של יומיים. אמר לנו 'שבו' אני אמשיך לחפש במקומכם. בסביבות חמש בבוקר הגיעו שלושה חיילים כדי להגיע להודיע לנו".
הפיגוע הרצחני
לפני כשמונה שנים משפחת ליאר עוד התגוררה בעיר סן מנדה בצרפת. ליטיסיה השתייכה לעולם הבנקאות כקניינית, וכקואצ'רית של מנהלי הבנק בו עבדה. יום אחד בשנת 2015 שינה את חיי המשפחה. "הילדים למדו בבתי ספר יהודים, הלכנו לבית כנסת, היינו דתיים שומרי שבת וסמוך אלינו היה סניף סופרמקרט של 'היפר כשר'. כל יום שישי הייתי קונה דברים אחרונים לפני שבת בסופר הזה, ודווקא באותו יום שישי חברה מהעבודה עשתה מסיבת פרידה ואפילו קנתה בשבילי אוכל כשר והפצירה בי להישאר. אז התעכבתי במסיבה עוד חצי שעה, וכשהגעתי לסופר הוא היה סגור ואמרו לא להיכנס כי יש שם מחבל. היה פיגוע רצחני כנגד יהודים, נהרגו שם ארבעה. הרגשתי שהיה לי מזל והחיים שלי ניצלו. אחרי הפיגוע היה קשה יותר ליהודים בשכונה שלנו. היתה נוכחות משטרתית מול בתי הספר של הילדים, היה צריך לשים כובע על הכיפה שלא יראו שאנחנו יהודים. כבר לפני הפיגוע, כולם חוץ ממני, רצו לעלות לארץ, אני פחדתי. לא כי לא אהבתי את הארץ. כל קיץ מגיל צעיר אני בארץ, אבל חששתי מעלייה, מתרבות ושפה חדשים ומהאופן בו הילדים יסתדרו. אבל אז הגיע הפיגוע ואמרתי לבעלי ולילדים 'זהו, נגמר צרפת, חייבים לעלות לבית שלנו'".
כשנה לאחר הפיגוע, בשנת 2016,עלתה משפחת ליאר עם בעלה פסקל ושלושת ילדיהם נתן (20) ז"ל, שמואל (18) ואנאל (13) ארצה ולהפתעתה הקליטה דווקא היתה קלה ומוצלחת: "הגענו לשכונת קרית השרון. הילדים למדו מהר עברית, ופגשנו רק אנשים טובים וקיבלנו עזרה בבית ספר כדי להשתלב וללמוד עברית. בעלי ואני היינו שישה חודשים באולפן. הוא עשה תעודת מתווך בארץ ואני התחלתי לעבוד בקופת חולים ובבית הספר 'שובו' עם ילדי הקהילה הצרפתית, ובארבע שנים האחרונות אני עובדת בקופת חולים מאוחדת בנתניה ומסייעת לקהילה הצרפתית, בסניף סמילנסקי. יש לי תואר שני ובצרפת עבדתי בבנק 15 שנה עם שכר גבוה, אבל לא כל כך אהבתי את העבודה. בארץ ניסיתי לעבוד בבנק ועזבתי אחרי חודש. רציתי לעשות משהו משמעותי יותר. בתפקיד שלי אני מרגישה סוג של שליחות, אני עוזרת לאנשים ומקבלת בחזרה המון אהבה. בתחילה היה קשה. לפעמים בכיתי מחוסר הסבלנות של אנשים שאמרו לחברות שלי לעבודה 'הצרפתיה לא מבינה כלום'. הן הביעו סולידריות ותמכו בי והמנהלת היתה סבלנית ותמיד אמרה לי 'אנו סומכים עליך במאה אחוז שתצליחי'".
עברה בך לפעמים המחשבה שאם לא הייתם עושים עליה, אולי נתן היה עדיין חי?
"עלינו לארץ כמו בהמנון שלנו 'התקווה' כדי להיות עם חופשי בארצנו ואני מקווה שכל היהודים בע"ה יעלו ארצה. אני יודעת שזה לא קל אבל זו זכות לעלות לארץ. יתרה מזו, אנחנו לא יודעים את החשבונות של הקב"ה. מי יודע אם הבן שלי לא היה נופל בצבא, אולי היה קורה לו משהו אחר בצרפת, אני גם חושבת שהקב"ה לוקח את הפרחים הכי טובים, ראשונים. כשבוע לפני מותו, חגגנו יומולדת 20 שלו ובעלי, שלא רגיל לדבר הרבה, אמר לו באותו מעמד 'תודה נתן שהחינוך שלך היה קל כל כך ובזכותך החינוך של האחים שלך היה קל'. אני אמרתי לבעלי, שאני מרגישה שנתן מעלינו בכמה דרגות מבחינת החוכמה והצדיקות. את השירות הצבאי שלו הוא דחה כדי להתחזק עוד בישיבה. כשהייתי נכנסת לחדר שלו, הוא היה קם ועומד מפאת כיבוד הורים. הייתי אומרת לו 'נתן אני נכנסת כל רגע, אז מה תקום עשר פעמים?' אז הוא אמר לי 'מה זה לקום עשר פעמים לעומת כיבוד הורים?' תמיד היה עם חיוך על הפנים, לא מתלונן, דואג שכולם יהיו ביחד. הוא היה מדריך בבני עקיבא, החניכים שלו עשו לו מדבקה 'תן חיוך הכול לטובה' כי זה מי שהוא היה".
קראו גם:
הפסנתר של נתן
לטיסיה מספרת על ילד מיוחד ומוכשר במיוחד: "ברור שאני מתגעגעת ואני רוצה לתת לו חיבוק וכל בוקר אני שואלת אם זה אמיתי מה שקרה לנו? אבל אנחנו לא בחשבונות עם הקב"ה. הרבנים שבאו לבקר אותנו בשבעה אמרו לנו 'איפה שמסתיימת ההבנה מתחילה האמונה' וככה אני חיה. נתן אהב לנגן, הוא התחיל ללמוד מאוחר יחסית בגיל 15 דרך היוטיוב וניגן על פסנתר, גיטרה ותופים. העירייה הקימה בכיכר העצמאות היכן שעומד הפסנתר מיצג הנצחה לזכרו. נתן גם צייר הרבה בילדותו. חשבו שהראש שלו בעננים, בחלומות, רופאת ילדים שראתה אותו אמרה לי, ילד שמצייר ככה אין לו שום בעיה, אולי הוא רק משתעמם בבית הספר".
לטיסיה העובדת כמתאמת שירות בקופת חולים מאוחדת בנתניה, ומסייעת בעיקר לקהילה הצרפתית בתיווך ובתרגום, סיפרה כי תחושת השליחות בעבודתה והסיפוק שבסיוע לאנשים, הם שהחזירו אותה לעבודתה ומחזקים אותה מידי יום: "חזרתי לעבוד אחרי חנוכה בחצי משרה. בתחילה היה לי מאד קשה כי המטופלים בכו בכל פעם שראו אותי וגם לי היה קשה. אחרי כמה זמן היה לי קל יותר לחזור לשגרה. החברות שלי לעבודה נתנו לי הרגשה טובה, לא התייחסו אליי כאמא שכולה וגם זה מאוד עזר. צוות המרפאה יעל פרחי, ענבל גולדנברג ואתי קצנטיני, היו איתי בשבעה כל יום וזה גם משהו שמאוד עזר לי לחזור, לדעת שהן היו איתי, מה גם שכשאני עובדת ב'מאוחדת' אין לי זמן לחשוב בכלל. וזה מנתק אותי קצת ממה שקרה לנו .ובזמן שאני לא עובדת אני עסוקה בדברים אחרים כמו לספר על נתן ולחזק אנשים בנושא אמונה תוך כדי כך".
