"ב-7.10 הצטרפתי לסייע למחלקות כירורגית ב' ואורתופדיה במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא, שם פגשתי לראשונה את ניצולות מסיבת ה'נובה'. הן הגיעו אלינו מפוחדות עם קליעים ופצעים שטופלו בשטח ונזקקו להמשך טיפול בבית החולים. ברגע אחד הבנתי שעומדות מולי נשים גיבורות וחזקות, שאולי הדרך עוד נכונה להן אבל הן ראויות להערכה שקשה לתאר במילים".
כך מתארת השבוע אירה ברקוביץ, אחות אחראית במרפאה לכירורגיה פלסטית ב'מאיר'. החודש מצוין יום האחיות והאחים הבינלאומי, שלושה מהם חושפים כאן את בחירתם במקצוע על רקע מלחמת 'חרבות ברזל' .
להמשיך הלאה
"לצד הטיפול, החיבור הרגשי היה משמעותי לא פחות ונשארתי בקשר טוב ואישי איתן ועם המשפחות שלהן", אומרת ברקוביץ. "במציאות המורכבת והקשה הזו, הזכות שלנו לטפל בהן, במפונים מאזורי העימות, במרפאה ייעודית שלנו ובחיילים הגיבורים שטיפלנו בהם, היא גדולה משאפשר לתאר. לא מזמן שלחה לי אחת מהן שיר שכתבה, והידיעה שהצלחת לגעת בלב כל כך כואב, דרך העשייה שלך, זה משהו שמלווה אותך ונותן לך כוח להמשיך הלאה".
בשבוע שעבר התגייס לצבא בנה האמצעי. "לא פשוט לשלוח ילד לצבא בימים האלו, ומצד שני זו המדינה שלנו – ואנחנו נעשה הכל כדי לשמור עליה".
ברקוביץ היא אחות במרכז רפואי מאיר למעלה מ-25 שנה וגם את לימודיה עברה בבית הספר לסיעוד ב'מאיר'. "אנו עוסקים בתחומים שונים ביניהם מלנומה ונגעים בעור, חיך ושפה שסועה, צילומי שומות, שחזורי שד ועוד, ועובדים עם מחלקות ויחידות רבות ביניהן כירורגיה פלסטית כמובן, פה ולסת, אף אוזן גרון, מכון השד והמיונים השונים במרכז הרפואי".
הכוח בחיים חדשים
בשמחת תורה הוקפץ בעלה של המיילדת מוריה אדלר בתוך כמה שעות למילואים. מאז הם נפגשו רק לחודש וחצי עד שגויס שוב כמ"פ. "אלו היו רגעים של אימה", היא מתארת, "כל המדינה היתה תחת אש ונכנסה לפחד גדול מאוד ומהר מאוד הבנתי שאני צריכה לחפש מחדש את כל האיזונים בחיים. כל בני המשפחה שלי מהאחים, הגיסים ואפילו חמי גויסו והלב התפוצץ מדאגה לכולם. בשבוע השני ללחימה קיבלתי שיחת טלפון מאחותי שבישרה לי שאח שלנו נפצע בצפון.
"אורי נפצע וכרגע לא יודעים כלום", היא אמרה. הטנק שהוא היה בו נפגע מטיל והוא הובהל במצב קשה לבית חולים בצפון. כאחות שמבינה בתחום את ישר מנסה להרכיב את הפאזל ולקוות שהתמונה לא כל כך קשה. אבל הוא היה במצב קשה, מונשם ועבר קטיעה של הרגל. יחד עם זאת, בתקופה הזו הכל מקבל פרופורציות אחרות. אתה פוגש את עם ישראל בשיא תפארתו – מגיעים גיבורי ישראל שנפצעו בכל המלחמות לחזק ואתה רואה אנשים אחרי שנים של שיקום שהצליחו לצמוח בגאווה גדולה וזה מרגש. יש לנו לוח משפחתי עם תאריכי הלידה של כולנו ואחי החזק והאופטימי שעדיין מאושפז ובשיקום ביקש להוסיף ליד תאריך הלידה שלו את תאריך הפציעה. הוא אולי עוד לא מבין אבל אנחנו יודעים שזכינו בו במתנה", היא אומרת בהתרגשות.
אדלר, אמא לשישה, היא מיילדת בחדרי הלידה במרכז רפואי מאיר בחמש השנים האחרונות ויודעת שזה המקום הכי נכון בעבורה. היא התחילה את הקריירה שלה במחלקה פנימית א' במרכז רפואי מאיר – ובשלב מסוים החליטה להגשים חלום ישן ויצאה ללימודי מיילדות. "אני אולי לא יודעת מה בעלי עושה כרגע ואיפה הוא נמצא והלב לא רגוע, אבל מצד שני אני יודעת שהוא עושה הכל לשמור על החיילים שלו ולהחזיר אותם הביתה בשלום ואנחנו כאן עושים הכל כדי להביא חיים חדשים וזה הניצחון הכי גדול שלנו במלחמה הזאת, לחיות פה ולחיות בשמחה והיום יותר מתמיד עלינו להוסיף הרבה טוב בעולם. כי את הרוח שלנו אי אפשר לנצח".
מוכנים לאיום הטילים
גיל בן יעקב, אח מוסמך במחלקה לרפואה דחופה ב'מאיר', מתכונן בימים אלו יחד עם עמיתיו לעבור למשכן חדש ומתקדם. "מדובר במבנה ממוגן לטילים, עובדה כל כך חשובה במציאות שבה אנו חיים, והיכולת להעניק את הטיפול שלנו גם בעיתות שגרה וגם בעיתות חירום במחלקה גדולה ומרווחת, עם יחידת דימות משלה וחדרים מצוידים במיטב הטכנולוגיות זוהי בשורה חשובה וטובה לתושבי השרון".
על הדרך הלא שגרתית שעשה עד היותו אח מוסמך הוא מספר: "לפני עשר שנים עבדתי במשרה בכירה בחברה גדולה בתחום הרכב כשלצד העבודה התנדבתי במשך שנים ביחידה שלי בצבא. כשהשתחררתי חיפשתי את המקום בו אוכל להגשים את הרצון שלי להתנדב והתחום שהכי דיבר אליי היה רפואה. התחלתי להתעניין בקורס חובשים, אליו נרשמתי אחרי זמן קצר ובדיוק כשחגגתי את יום הולדתי ה-55. לאט לאט הבנתי שכל משמרת מלאת אדרנלין וסיפוק מקודמתה ועברתי הכשרה להיות בניידות טיפול נמרץ לאירועים הקשים יותר שבשטח. אחרי תקופה מסוימת אזרתי אומץ לקחת את החיבור שלי לעולם הטראומה והרפואה הדחופה צעד אחד קדימה - והחלטתי שאני הולך להיות אח".
קראו גם:
בן יעקב עזב את כל העבודות שלו ונרשם להיות סטודנט בבית הספר לסיעוד במרכז רפואי מאיר. "אנשים שמגיעים למיון מגיעים חרדים, כאובים, לחוצים, הם לרגע מתנתקים מהעולם שבחוץ ונכנסים לעולם לא מוכר, מלא צפצופים ואנשי צוות רפואיים, חלקם עוברים מהר מאוד מהבגדים איתם הגיעו לבגדים של בית חולים והתפקיד שלי ביחד עם הצוות הוא לזהות כמה שיותר מהר ממה הם סובלים, לטפל בהם הכי טוב שאפשר ולצד כל אלו להעניק להם עוגן וקרקע יציבה ברגעים האלו. מבחינתי כל אדם הוא עולם ומלואו וזו זכות לטפל".
